66
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו מממון לממון"
אין תקציר עריכה
| שורה 3: | שורה 3: | ||
מיגו מממון לממון | מיגו מממון לממון | ||
"מיגו" הינו מושג בדיני ממונות השייך להלכות טוען ונטען. מיגו (פירוש מילולי – "מתוך") הינו מצב בו יכול אחד מבעלי הדין להכריע את הדיון אם יטען טענה מסוימת, אך בפועל, הוא טען טענה אחרת. במצב זה ישנה סיבה לבית הדין להכריע את הדיון לטובת בעל דין זה, מתוך יכולתו להכריע את הדיון ע"י הטענה הטובה (וראה עוד להלן בסברת הדין). | "מיגו" הינו מושג בדיני ממונות השייך להלכות טוען ונטען. מיגו (פירוש מילולי – "מתוך") הינו מצב בו יכול אחד מבעלי הדין להכריע את הדיון אם יטען טענה מסוימת, אך בפועל, הוא טען טענה אחרת. במצב זה ישנה סיבה לבית הדין להכריע את הדיון לטובת בעל דין זה, מתוך יכולתו להכריע את הדיון ע"י הטענה הטובה (וראה עוד להלן בסברת הדין).</br> | ||
מיגו מממון לממון, הינו מצב בו אכן יש לבעל הדין יכולת ע"י טענה אחרת לזכות בממון מהשני, אבל הטענה האחרת עוסקת בסיפור שונה מאשר הדיון עליו הם מתווכחים כרגע. במקרה זה, מובא בראשונים כי אין לבעל דין את כוח ה"מיגו" על אף יכולתו הפוטנציאלית להוציא ממון מבעל דינו. | מיגו מממון לממון, הינו מצב בו אכן יש לבעל הדין יכולת ע"י טענה אחרת לזכות בממון מהשני, אבל הטענה האחרת עוסקת בסיפור שונה מאשר הדיון עליו הם מתווכחים כרגע. במקרה זה, מובא בראשונים כי אין לבעל דין את כוח ה"מיגו" על אף יכולתו הפוטנציאלית להוציא ממון מבעל דינו. | ||
מקור הדין | מקור הדין | ||
נחלקו הראשונים במסכת בבא בתרא (לב ב) האם ע"י מיגו ניתן להוציא ממון מאחרים או שהוא יכול לשמש אך ורק לשם החזקת ממון אצל הנתבע. הרבה ראשונים סבורים שלא ניתן לומר "מיגו להוציא". הם מביאים ראיה מהמשנה בבא מציעא (א א) בה מובא כי שניים האוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי – יחלקו בשבועה. אך, במקרה שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי החלוקה בשבועה שונה - הראשון נוטל שלושה רבעים והשני נוטל רביע בלבד. על אף שלכאורה, לטוען חציה שלי ישנו דין מיגו - שהיה טוען כולה שלי ומקבל את כל החצי. אלא, כיון שאתה רוצה להשתמש במיגו כדי להוציא ממון מהאדם המחזיק אותו (האוחז בטלית), לזה מיגו לא מועיל. | נחלקו הראשונים במסכת בבא בתרא (לב ב) האם ע"י מיגו ניתן להוציא ממון מאחרים או שהוא יכול לשמש אך ורק לשם החזקת ממון אצל הנתבע. הרבה ראשונים סבורים שלא ניתן לומר "מיגו להוציא". הם מביאים ראיה מהמשנה בבא מציעא (א א) בה מובא כי שניים האוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי – יחלקו בשבועה. אך, במקרה שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי החלוקה בשבועה שונה - הראשון נוטל שלושה רבעים והשני נוטל רביע בלבד. על אף שלכאורה, לטוען חציה שלי ישנו דין מיגו - שהיה טוען כולה שלי ומקבל את כל החצי. אלא, כיון שאתה רוצה להשתמש במיגו כדי להוציא ממון מהאדם המחזיק אותו (האוחז בטלית), לזה מיגו לא מועיל.</br> | ||
אמנם, הרמב"ן חולק וסובר שאכן אמרינן מיגו גם להוציא ממון. הסיבה, לשיטתו, שלא ניתן להשתמש במיגו במשנה בתחילת בבא מציעא הינה שזה מיגו מממון לממון. | אמנם, הרמב"ן חולק וסובר שאכן אמרינן מיגו גם להוציא ממון. הסיבה, לשיטתו, שלא ניתן להשתמש במיגו במשנה בתחילת בבא מציעא הינה שזה מיגו מממון לממון.</br> | ||
מקור נוסף נמצא בבבא בתרא (לב ב). בסוגיה מתואר כי על רבה בר שרשום יצא קול שהינו מחזיק קרקע של יתומים שלא כדין. כששאל אותו רבה לפשר הדבר ענה כי אכן זוהי קרקע שנמצאת אצלו במשכנתא מאביהם של היתומים ושלמו ימי המשכנתא. אך, ישנו חוב נוסף שאבי היתומים היה חייב לו, ולכן החליט להמשיך ולהחזיק בקרקע ולגבות ממנה חוב זה כדי שלא יצטרך להישבע על החוב כדין הבא ליפרע מן היתומים. מדייקים רבינו יונה (http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49924&st=&pgnum=164) ועוד ראשונים שרבה בר שרשום מספר את האירוע הזה דווקא לאחר שמסיים לאכול את פירות הקרקע ולגבות את כל החוב הנוסף ולא קודם לאכילה. ולכאורה, הרי יש לו מיגו גם קודם שאוכל מתוך שיכול לטעון קניתי, כיון שעברו ג' שנים שאוכל את פירות הקרקע בשופי. אחד מתירוציו של רבינו יונה הינו שקודם לאכילת הפירות זהו מיגו מממון לממון. שהרי, היתומים כעת תובעים את הקרקע ומכוח מה שיכול לטעון שקנה את גוף הקרקע אתה רוצה להאמינו לגבי חוב ממוני (הלוואה וכדו') שהאב חייב לו שזהו נושא אחר לחלוטין. מה שאין כן לאחר אכילת הפירות, שכאשר היתומים תובעים שיחזירו להם את שווי הפירות שנאכלו מהקרקע הטענה שיכול לטעון שקנה את הקרקע עצמה כוללת את אכילת הפירות שנאכלו על ידו מהקרקע, וממילא, שתי הטענות עוסקות בהצדקה של אכילת הפירות - אם מפני שגוף הקרקע שלו ואם כגביית חוב ואם כן אנו עסוקים באותו ממון. | מקור נוסף נמצא בבבא בתרא (לב ב). בסוגיה מתואר כי על רבה בר שרשום יצא קול שהינו מחזיק קרקע של יתומים שלא כדין. כששאל אותו רבה לפשר הדבר ענה כי אכן זוהי קרקע שנמצאת אצלו במשכנתא מאביהם של היתומים ושלמו ימי המשכנתא. אך, ישנו חוב נוסף שאבי היתומים היה חייב לו, ולכן החליט להמשיך ולהחזיק בקרקע ולגבות ממנה חוב זה כדי שלא יצטרך להישבע על החוב כדין הבא ליפרע מן היתומים. מדייקים רבינו יונה (http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49924&st=&pgnum=164) ועוד ראשונים שרבה בר שרשום מספר את האירוע הזה דווקא לאחר שמסיים לאכול את פירות הקרקע ולגבות את כל החוב הנוסף ולא קודם לאכילה. ולכאורה, הרי יש לו מיגו גם קודם שאוכל מתוך שיכול לטעון קניתי, כיון שעברו ג' שנים שאוכל את פירות הקרקע בשופי. אחד מתירוציו של רבינו יונה הינו שקודם לאכילת הפירות זהו מיגו מממון לממון. שהרי, היתומים כעת תובעים את הקרקע ומכוח מה שיכול לטעון שקנה את גוף הקרקע אתה רוצה להאמינו לגבי חוב ממוני (הלוואה וכדו') שהאב חייב לו שזהו נושא אחר לחלוטין. מה שאין כן לאחר אכילת הפירות, שכאשר היתומים תובעים שיחזירו להם את שווי הפירות שנאכלו מהקרקע הטענה שיכול לטעון שקנה את הקרקע עצמה כוללת את אכילת הפירות שנאכלו על ידו מהקרקע, וממילא, שתי הטענות עוסקות בהצדקה של אכילת הפירות - אם מפני שגוף הקרקע שלו ואם כגביית חוב ואם כן אנו עסוקים באותו ממון. | ||
סברת הדין | סברת הדין | ||
הר"ן (בבא מציעא ב א ד"ה וזה) (http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40871&st=&pgnum=3) כותב שסברת הדין הינה "מיגו דהעזה". כלומר, באופן פשוט, מיגו בנוי על כך שאם היה רוצה הלה לשקר היה טוען את הטענה הטובה יותר ואם כן, מכך שלא טען את האענה הטובה יותר, מסתבר שהינו דובר אמת בטענתו. כאשר ישנה סיבה שהוא בפועל לא יטען את הטענה הטובה - כי לא יעיז לעשות כן - אין לו את כוח המיגו. לאור הנ"ל, כל הכוח של מיגו הינו רק כאשר הטענה הפוטנציאלית שלך מתייחסת לאותו ממון בדיוק. אך, אם יש לך יכולת לטעון על ממון אחר – אולי הסיבה שאינך טוען זאת הינה משום סיבות אחרות – שאינך מעיז לטעון על הכל וכדו' כגון בשניים אוחזים בטלית שאולי אינך רוצה לטעון שכולה שלך כיון שברור לך שהיא שייכת גם לשני ואינך מעיז לשקר מולו במצח נחושה ולטעון שהוא סתם גזלן שהתנפל על טלית שלא קשורה אליו. | הר"ן (בבא מציעא ב א ד"ה וזה) (http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40871&st=&pgnum=3) כותב שסברת הדין הינה "מיגו דהעזה". כלומר, באופן פשוט, מיגו בנוי על כך שאם היה רוצה הלה לשקר היה טוען את הטענה הטובה יותר ואם כן, מכך שלא טען את האענה הטובה יותר, מסתבר שהינו דובר אמת בטענתו. כאשר ישנה סיבה שהוא בפועל לא יטען את הטענה הטובה - כי לא יעיז לעשות כן - אין לו את כוח המיגו. לאור הנ"ל, כל הכוח של מיגו הינו רק כאשר הטענה הפוטנציאלית שלך מתייחסת לאותו ממון בדיוק. אך, אם יש לך יכולת לטעון על ממון אחר – אולי הסיבה שאינך טוען זאת הינה משום סיבות אחרות – שאינך מעיז לטעון על הכל וכדו' כגון בשניים אוחזים בטלית שאולי אינך רוצה לטעון שכולה שלך כיון שברור לך שהיא שייכת גם לשני ואינך מעיז לשקר מולו במצח נחושה ולטעון שהוא סתם גזלן שהתנפל על טלית שלא קשורה אליו. | ||
| שורה 18: | שורה 22: | ||
ברור שבכל הדוגמאות הנ"ל אין כוח מיגו למרות שבפועל אכן הייתה לו יכולת להוציא מהשני כסף. יוצא מכך שגם לפי האפשרות הראשונה של הקובץ שיעורים, ברור שכל כוח המיגו הינו כאשר יש לו יכולת של טענה על הדיון שלפנינו שניתן להכריעו במצב הקיים בתוך בית הדין, דהיינו שגם אם זה "נאמנות" הכוונה ל"נאמנות בדיון שלפנינו". | ברור שבכל הדוגמאות הנ"ל אין כוח מיגו למרות שבפועל אכן הייתה לו יכולת להוציא מהשני כסף. יוצא מכך שגם לפי האפשרות הראשונה של הקובץ שיעורים, ברור שכל כוח המיגו הינו כאשר יש לו יכולת של טענה על הדיון שלפנינו שניתן להכריעו במצב הקיים בתוך בית הדין, דהיינו שגם אם זה "נאמנות" הכוונה ל"נאמנות בדיון שלפנינו". | ||
אם כן, כוונת הרמב"ן הינה שכיון שתוכן ההגדרה של מיגו בנוי על כך שהטענה הפוטנציאלית חייבת לעסוק בנושא שעומד בפנינו כאשר זה מקרה שהטענה הפוטנציאלית עוסקת בנידון שאינו עומד בפנינו אין את כוח המיגו. לכן, הרמב"ן מחדש להגדיר את חצי הטלית כאילו כבר עומדת בביתו של הבעל דין ולכן אינה עומדת לדיון ואי אפשר להשתמש לגביה בכוח המיגו. | אם כן, כוונת הרמב"ן הינה שכיון שתוכן ההגדרה של מיגו בנוי על כך שהטענה הפוטנציאלית חייבת לעסוק בנושא שעומד בפנינו כאשר זה מקרה שהטענה הפוטנציאלית עוסקת בנידון שאינו עומד בפנינו אין את כוח המיגו. לכן, הרמב"ן מחדש להגדיר את חצי הטלית כאילו כבר עומדת בביתו של הבעל דין ולכן אינה עומדת לדיון ואי אפשר להשתמש לגביה בכוח המיגו. | ||
ישנה סברה נוספת לדין זה שהעלה הש"ך ע"פ הראשונים - חסרון ביכולת הגבייה - "מאן שם לך" ויורחב להלן. | ישנה סברה נוספת לדין זה שהעלה הש"ך ע"פ הראשונים - חסרון ביכולת הגבייה - "מאן שם לך" ויורחב להלן. | ||
האם נחלקו על דין זה? | האם נחלקו על דין זה? | ||
כאמור, מצינו שהראשונים הוכיחו מהמשנה בריש בבא מציעא שלא אומרים מיגו להוציא. אם כן, לכאורה הם חולקים על הדין, שכן, לפי הרמב"ן אין משם ראיה לאור הנ"ל. בנוסף, שיטת הרמב"ם בסוגיית רבה בר שרשום, שלא כראשונים לעיל, שהסוגיה עוסקת קודם שאכל את פירות הקרקע כהחזר לחוב הנוסף. אם כן, לכאורה הסוגיה עוסקת במפורש שיש מיגו למרות שהמיגו הינו מממון לממון. | כאמור, מצינו שהראשונים הוכיחו מהמשנה בריש בבא מציעא שלא אומרים מיגו להוציא. אם כן, לכאורה הם חולקים על הדין, שכן, לפי הרמב"ן אין משם ראיה לאור הנ"ל. בנוסף, שיטת הרמב"ם בסוגיית רבה בר שרשום, שלא כראשונים לעיל, שהסוגיה עוסקת קודם שאכל את פירות הקרקע כהחזר לחוב הנוסף. אם כן, לכאורה הסוגיה עוסקת במפורש שיש מיגו למרות שהמיגו הינו מממון לממון. | ||
אך, נראה לומר שהראשונים לא נחלקו על סברה זו. לגבי הדיון בבבא מציעא (ב א) - כל מה שנחלקו הראשונים זה האם להגדיר את הממון כמו שחידש הרמב"ן שזה כאילו מונח בבית המחזיק השני ומוגדר כממון אחר וממילא נחשב מיגו מממון לממון שאין את כוח מיגו. החולקים על הרמב"ן סבורים שכיון שיש כאן ויכוח על טלית אחת גם מה שהלה מחזיק נחשב כחלק מהסיפור ואינו ממון אחר, ואולי תוכן המחלוקת שם הינה בהגדרות הממוניות של טענה והחזקה. ממילא, אי אפשר להגדיר זאת כבעיה המהותית של מיגו מממון לממון, ונותר רק לדחות מצד בעיה שולית של מיגו דהעזה. | אך, נראה לומר שהראשונים לא נחלקו על סברה זו. לגבי הדיון בבבא מציעא (ב א) - כל מה שנחלקו הראשונים זה האם להגדיר את הממון כמו שחידש הרמב"ן שזה כאילו מונח בבית המחזיק השני ומוגדר כממון אחר וממילא נחשב מיגו מממון לממון שאין את כוח מיגו. החולקים על הרמב"ן סבורים שכיון שיש כאן ויכוח על טלית אחת גם מה שהלה מחזיק נחשב כחלק מהסיפור ואינו ממון אחר, ואולי תוכן המחלוקת שם הינה בהגדרות הממוניות של טענה והחזקה. ממילא, אי אפשר להגדיר זאת כבעיה המהותית של מיגו מממון לממון, ונותר רק לדחות מצד בעיה שולית של מיגו דהעזה. | ||
לגבי שיטת הרמב"ם, תירץ נתיבות המשפט (קנ ד ג)http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8640&st=&pgnum=232 שגם הרמב"ם מודה שמיגו מממון לממון לא אמרינן. אלא, שכיון שקיי"ל שעבודא דאורייתא, והסוגיה עוסקת בהלואה שהלוה רבה בר שרשום לאבי היתומים, נמצא שגם הקרקע הספציפית הזו משועבדת לחוב הנ"ל, ולכן כיון שגם טענת חוב אביהם עוסק בקרקע הזו ממילא הטענה הפוטנציאלית של קניית הקרקע עוסקת גם כן בחוב הממוני שנמצא בתוך הקרקע ולכן אין זה "מממון לממון". | לגבי שיטת הרמב"ם, תירץ נתיבות המשפט (קנ ד ג)http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8640&st=&pgnum=232 שגם הרמב"ם מודה שמיגו מממון לממון לא אמרינן. אלא, שכיון שקיי"ל שעבודא דאורייתא, והסוגיה עוסקת בהלואה שהלוה רבה בר שרשום לאבי היתומים, נמצא שגם הקרקע הספציפית הזו משועבדת לחוב הנ"ל, ולכן כיון שגם טענת חוב אביהם עוסק בקרקע הזו ממילא הטענה הפוטנציאלית של קניית הקרקע עוסקת גם כן בחוב הממוני שנמצא בתוך הקרקע ולכן אין זה "מממון לממון". | ||
נמצא שכל הראשונים הנ"ל מסכימים לעצם הסברה הנ"ל. לאור ביאור הסברה לעיל, אכן מאוד מובן ומסתבר שלא יחלקו עליה. | נמצא שכל הראשונים הנ"ל מסכימים לעצם הסברה הנ"ל. לאור ביאור הסברה לעיל, אכן מאוד מובן ומסתבר שלא יחלקו עליה. | ||
פסיקת ההלכה | פסיקת ההלכה | ||
הטור (חושן משפט קנ) (http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575) הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם בשולחן ערוך (קנ ד). בעל הסמ"ע (בסמ"ע http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 קנ ד ט ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר הב"ח שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - מרדכי (בבא מציעא ב א רטז) http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=580&hilite= והגהות מרדכי בשם ר"ת (בבא מציעא ב א תטז) http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=598 וכן פסק גם ראבי"ה. | הטור (חושן משפט קנ) (http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575) הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם בשולחן ערוך (קנ ד). בעל הסמ"ע (בסמ"ע http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 קנ ד ט ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר הב"ח שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - מרדכי (בבא מציעא ב א רטז) http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=580&hilite= והגהות מרדכי בשם ר"ת (בבא מציעא ב א תטז) http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=598 וכן פסק גם ראבי"ה. | ||