הבדלים בין גרסאות בדף "מצוות לימוד תורה"

'''תוס' ר"י החסיד''' על הסוגייא בברכות מסביר, שדברי רשב"י במסכת ברכות, "תורה מה תהא עליה", לא באו להגיד שלימוד תורה הוא חובה אלא באו להגיד שהם מצווה בעלמא. לעומת זאת דברי רשב"י המובאים במסכת מנחות, שיכול לפטור עצמו מחובת לימוד תורה בקריאת שמע של שחרית וערבית, הם מדברים על חובת לימוד התורה. כלומר לפי תוס' ר"י החסיד, יש שני מצבים: 1. מצווה קיומית- מומלץ מאוד לעשותה 2. מצווה חיובית(מלשון חובה)- חובה לעשותה. במסכת ברכות רשב"י אומר לאדם שכדאי לו ללמוד תורה כל היום וכל הלילה, אבל זו רק מצווה קיומית שהיא לא חובה, ובמסכת מנחות אומר רשב"י שהאדם חייב לפחות לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית כדי לצאת יי"ח לימוד תורה, יצא ידי חובת המצווה החיובית "לא ימיש".

נראה לתרץ שדברי ר' ישמעאל במסכת ברכות אומרים דבר כזה: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" כלומר רק מתי שיש לך צורך הכרחי לבטל את הלימוד תורה תבטל אותו. ובמסכת מנחות ר' ישמעאל עונה לאותו תלמיד, שלא ילמד חכמה יוונית, באו להגיד עיקרון כזה: באמת על האדם ללמוד תורה כל היום וכל הלילה, אבל כאשר יש לו סיבה טובה ואמתית לביטול התורה הוא יבטלה, כגון פרנסה וכו' כי כתוב "ואספת דגנך". אבל חכמה יוונית היא לא דבר חשוב לבטל עליו תורה ולכן ר' ישמעאל אמר לאותו התלמיד לא ללמוד חכמה יוונית.  

במסכת נדרים מובאים דברי רב גידל "האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלוהי ישראל", כלומר אדם שנדר ללמוד קטע מסויים מהתורה הנדר שלו נחשב נדר לכל דבר ועניין.

רש"י מפרש בד"ה "והלא מושבע ועומד הוא" שני פירושים מאיפה האדם כבר מושבע על לימוד התורה:

לכן הגמרא מתרצת שכיוון שהאדם יכול לפטור עצמו מהשבועה של הר סיני{היינו חיוב לימוד תורה}  כבר בקריאת שמע של שחרית וערבית, שזהו הדבר עליו נשבע בהר סיני ולא מעבר{שיטת רש"י} , ולכן האדם יכול להישבע על דבר תורה כי זה לא מה שהוא נשבע עליו בהר סיני. יוצא מהסבר זה של הגמ', שהגמ' פה ממשיכה עם רשב"י והתירוץ שתירצנו בדבריו, שהחובה היא רק קריאת שמע והמצווה{שהיא לא חובה} זה הלימוד תורה שמעבר.

הר"ן חולק על רש"י בפירוש הגמרא. הר"ן מסביר שהאדם חייב ללמוד תורה כל היום כולו מדרשת חכמים על הפסוק "ושננתם" , ובוודאי שע"י קריאת שמע בשחרית וערבית אדם לא יי"ח לימוד תורה כי הוא לא מקיים את דרשת חכמים על "ושננתם".

מדברי הר"ן שלעיל עדיין לא מובן איך הוא מסתדר עם מהלך הגמרא, כי יוצא מדבריו שהאדם חייב ללמוד תורה כל היום, ושאלת הגמ', איך קיימת שבועה על האדם שהתחייב ללמוד, עדיין עומדת באיתנה. כי לפי הרן יוצא שהוא גם ככה חייב ללמוד כבר מהר סיני, אז על מה בדיוק הוא נשבע? יוצא שהוא נשבע שבועה על שבועה.

מהלך הגמרא לפי הר"ן יהיה כך: הגמרא שואלת איך אפשר שאדם שנשבע על לימוד תורה, שבועתו תהיה שבועה, הרי קיימא לן שאין שבועה אחר שבועה. {ההווא אמינה של המקשן היא שקיימת שבועה על האדם בכל המצוות בתורה, בין שנלמדו בדרש בין שנלמדו בפשט}. לאחר מכן עונה הגמ' שהאדם יוצא ידי חובת לימוד תורה ב"והגית בו יומם ולילה"- שמע של שחרית וערבית ולכן כבר לא חייב כלום בשבועה, אבל עדיין הוא חייב מהתורה בדרש על "ושיננתם", אבל לא בשבועה כי השבועה חלה רק על פשט ולא על דרש. ועכשיו  הבין המקשן שההוא אמינה שלו הייתה לא נכונה, ובאמת החיוב משבועה הוא רק על פשט, וכל הדרש על הפסוקים חייבים עליו ללא שבועה, ולכן אפשר להישבע על לימוד תורה, כי על הלימוד תורה כל היום וכל הלילה יש חיוב אבל אין שבועה.   

הריטב"א מסביר שלפי דעתו רשב"י דורש ב "והגית" אחרת ממה שראינו עד עכשיו. רשב"י לא דורש מפסוק זה שהחובה היא רק לקרוא קריאת שמע בערבית ושחרית, אלא החובה היא באמת ללמוד כל היום וכל הלילה ורק במקרה הצורך {פרנסה וכו'} האדם יכול להסתפק בשמע של ערבית ושחרית.

השיטה מקובצת בנדרים שם מתרץ שלושה תירוצים על הקושייא במסכת נדרים, איך יכול להיות ששבועתו שבועה הרי כבר נשבע כבר בהר סיני וכו'.

הרמב"ם בהלכות תמידין פוסק שלחם הפנים חייב להיות תמיד על השולחן ללא הפסק (כמו דברי רבנן במשנה החולקים על ר' יוסי) . לעומת זאת בהלכות תלמוד תורה פוסק הרמב"ם שלא חייב ללמוד כל היום וכל הלילה אלא מספיק שכל אדם יקבע לעצמו עיתים ביום ובלילה, ובזה הוא יי"ח(פוסק את ר' אמי מדברי ר' יוסי שבמנחות "אפילו לא שנה אדם .. פרק אחד של שחרית.. ערבית קיים מצוות לא ימוש). לכאורה דברי הרמב"ם בתמידין סותרים את דבריו בתלמוד תורה. ר' אמי דייק מדברי ר' יוסי על לחם הפנים שפרק ביום ופרק בלילה זה מספיק, וזה מה שפסק הרמב"ם להלכה בתלמוד תורה. אבל בהלכות תמידין פוסק הרמב"ם כמו חכמים שחלוקים על ר' יוסי בלחם הפנים ואם נעשה את ההשלכה שעשה ר' אמי על דבריו של ר' יוסי, על חכמים יצא שצריך ללמוד תורה כל היום וכל הלילה בדיוק כמו לחם הפנים. ולכן לכאורה יוצא שהרמב"ם מפרש שלחם התמיד צריך להיות כל היום וכל הלילה כדברי חכמים, ועדיין, מספיק פרק ביום ופרק בלילה, כדברי ר' יוסי.

הלחם משנה עומד על סתירה זו בדברי הרמב"ם ומסביר, שהרמב"ם תופס שקיים הבדל בין המילה "תמיד"(הכתובה בלחם הפנים) למילה "לא ימיש"(שנאמרה בתלמוד תורה).

המעשה רוקח מביא גמרא בקידושין שם כתוב שעל האדם ללמד את בנו אומנות ואילו בגמ' שלנו מובא שאין ללמוד חכמה יוונית והירושלמי שאל איך זה יכול להיות. מתרץ המעשה רוקח ואומר שלצורך מלאכה (אומנות) באמת מותר לבטל לימוד תורה אבל לצורך הפנאי (חכמה יוונית) אסור לבטל תורה. מהתירוץ של המעשה רוקח מובן שהוא גם סובר את התירוץ של החיד"א בדברי ר' ישמעאל, שבאמת על האדם ללמוד תורה כל היום וכל הלילה ללא הפסק אבל מותר לו להפסיק בשביל צרכים חיוניים (פרנסה וכו') אבל לא בשביל סתם תרבות פנאי או דברים שהם לא לצורך(חכמה יוונית).

השולחן גבוה (אמנם כתוב על השולחן ערוך אבל מדייק בלשון הרמב"ם), מדייק בלשון הרמב"ם אחרת מהלחם מהמשנה. הרמב"ם מתנסח בלשון הבאה: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל ייסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו אפילו היה עני המפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה"