הבדלים בין גרסאות בדף "מתה מחמת מלאכה"

שורה 18:

==השיטות השונות בטעם הפטור==

===שיטת הרמב"ן===

ישנן שלוש שיטות במפרשים בטעם הפטור ב"מתה מחמת מלאכה".

===א. שיטת הרמב"ן===

הרמב"ן ענה על שאלתו: "וי"ל דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה". ביתר ביאור כתב הריטב"א: "הכא משאיל פשע בה דמידע ידע דלמלאכה בעי לה ולאו לאוקמה בכילתא, והוה ליה לעיוני אם היא בת מלאכה אם לאו, וכיון דלא עיין ואושלה איהו דאפסיד אנפשיה". כך אומרים גם הר"ן והנימוקי יוסף.

כלומר, במקרה רגיל בהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד שמלכתחילה היא הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה ולכן בסוף גם מתה במלאכתה. על כן השואל פטור מלשלם שהרי "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - כלומר, המשאיל ידע שהשואל לא שאל את הבהמה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת פשיעת המשאיל.

ב. שיטת הרשב"א

כיוון אחר עולה מדברי הרשב"א:

"היינו עיקר טעמיה דרבא: דוודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה, ואפילו הכי לא שם ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כלה מה לי קטלה פלגא". כלומר, מכך שהמשאיל לא התנה שהשואל יתחייב בנזקים שקורים מחמת המלאכה, מוכח שהוא מוחל עליהם.

יש לשים לב שהרשב"א בנוי בשני שלבים: בהתחלה הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה.

בשלב הראשון מסביר הרשב"א למה השואל פטור על נזק צפוי שקורה מחמת המלאכה (כחש). אומר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל יעשה מלאכה בבהמה ("לאו לאוקמא בכילתא שאילתא") וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, מחל גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן פטור במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת המלאכה.

דברים אלו מסבירים רק את הפטור בכחש שהוא נזק צפוי שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם במתה מחמת מלאכה שזה נזק לא שכיח (עיין דף לד.), שלא היה צריך להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, ולא היה צריך להתנות עליו.

על כן ממשיך הרשב"א ומסביר שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה לעזור לשואל ולתת לו להשתמש בחפץ, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו, ולכן השואל פטור גם על נזקים שלא היה אמור לצפות מראש כמו מיתה.

לפי הרשב"א מובן גם מהלך הגמרא. בתחילה סברה הגמרא שרק על כחש יש סיבה לפטור בגלל המחילה, ולא על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה, ולמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. לפי הרמב"ן עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, א"כ מדוע בהווא אמינא חילקה הגמרא? על שאלה זו נענה בהמשך.

נראה שתוספות (צד: ד"ה שומר) מסביר כרשב"א. תוספות שואל מדוע במשנה "ארבעה שומרים הם" (צג.) נאמר ש"שואל משלם את הכל", הרי הוא פטור במתה מחמת מלאכה? ועונה התוספות: "השואל משלם את הכל מה שהוזכר בפרשה, אבל מתה מחמת מלאכה כיון ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה פטור". תוספות מסביר שבמתה מחמת מלאכה פטור בגלל שכשאדם שואל חפץ, בכלל השאלה קיים גם פטור על מתה מחמת מלאכה, ולכאורה כוונתו שפטור זה הוא מטעם מחילת המשאיל, כדברי הרשב"א.

יש לברר האם הראשונים שלא הסבירו כמו הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שחלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה), ונברר זאת בהמשך המאמר.

כלומר, במקרה רגיל בהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד שמלכתחילה היא הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה ולכן בסוף גם מתה במלאכתה. על כן השואל פטור מלשלם שהרי "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - כלומר, המשאיל ידע שהשואל לא שאל את הבהמה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת פשיעת המשאיל.

@@ שורה 18: / שורה 18: @@
 ==השיטות השונות בטעם הפטור==
-===שיטת הרמב"ן===
+ישנן שלוש שיטות במפרשים בטעם הפטור ב"מתה מחמת מלאכה".
+===א. שיטת הרמב"ן===
+הרמב"ן ענה על שאלתו: "וי"ל דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה". ביתר ביאור כתב הריטב"א: "הכא משאיל פשע בה דמידע ידע דלמלאכה בעי לה ולאו לאוקמה בכילתא, והוה ליה לעיוני אם היא בת מלאכה אם לאו, וכיון דלא עיין ואושלה איהו דאפסיד אנפשיה". כך אומרים גם הר"ן והנימוקי יוסף.
+כלומר, במקרה רגיל בהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד שמלכתחילה היא הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה ולכן בסוף גם מתה במלאכתה. על כן השואל פטור מלשלם שהרי "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - כלומר, המשאיל ידע שהשואל לא שאל את הבהמה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת פשיעת המשאיל.
+ב. שיטת הרשב"א
+כיוון אחר עולה מדברי הרשב"א:
+	"היינו עיקר טעמיה דרבא: דוודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה, ואפילו הכי לא שם 	ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כלה מה לי קטלה פלגא". כלומר, מכך שהמשאיל לא 	התנה שהשואל יתחייב בנזקים שקורים מחמת המלאכה, מוכח שהוא מוחל עליהם.
+יש לשים לב שהרשב"א בנוי בשני שלבים: בהתחלה הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה.
+בשלב הראשון מסביר הרשב"א למה השואל פטור על נזק צפוי שקורה מחמת המלאכה (כחש). אומר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל יעשה מלאכה בבהמה ("לאו לאוקמא בכילתא שאילתא") וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, מחל גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן פטור במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת המלאכה.
+דברים אלו מסבירים רק את הפטור בכחש שהוא נזק צפוי שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם במתה מחמת מלאכה שזה נזק לא שכיח (עיין דף לד.), שלא היה צריך להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, ולא היה צריך להתנות עליו.
+על כן ממשיך הרשב"א ומסביר שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה לעזור לשואל ולתת לו להשתמש בחפץ, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו, ולכן השואל פטור גם על נזקים שלא היה אמור לצפות מראש כמו מיתה.
+לפי הרשב"א מובן גם מהלך הגמרא. בתחילה סברה הגמרא שרק על כחש יש סיבה לפטור בגלל המחילה, ולא על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה, ולמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. לפי הרמב"ן עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, א"כ מדוע בהווא אמינא חילקה הגמרא? על שאלה זו נענה בהמשך.
+נראה שתוספות (צד: ד"ה שומר) מסביר כרשב"א. תוספות שואל מדוע במשנה "ארבעה שומרים הם" (צג.) נאמר ש"שואל משלם את הכל", הרי הוא פטור במתה מחמת מלאכה? ועונה התוספות: "השואל משלם את הכל מה שהוזכר בפרשה, אבל מתה מחמת מלאכה כיון ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה פטור". תוספות מסביר שבמתה מחמת מלאכה פטור בגלל שכשאדם שואל חפץ, בכלל השאלה קיים גם פטור על מתה מחמת מלאכה, ולכאורה כוונתו שפטור זה הוא מטעם מחילת המשאיל, כדברי הרשב"א.
+יש לברר האם הראשונים שלא הסבירו כמו הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שחלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה), ונברר זאת בהמשך המאמר.
 כלומר, במקרה רגיל בהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד שמלכתחילה היא הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה ולכן בסוף גם מתה במלאכתה. על כן השואל פטור מלשלם שהרי "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - כלומר, המשאיל ידע שהשואל לא שאל את הבהמה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת פשיעת המשאיל.

הבדלים בין גרסאות בדף "מתה מחמת מלאכה"

תפריט ניווט

חיפוש