סוכה הגבוהה מעשרים אמה

מקורות
משנה:	סוכה א א
בבלי:	סוכה ב א
רמב"ם:	סוכה ד א
שולחן ערוך:	או"ח תרלג א

הקדמה

בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.
במשנה הראשונה בסוכה (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.

רמת הפסול

השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. לכאורה הגמרא בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה בעירובין (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו: 1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון. 2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין תוס' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' (פסחים ב ע"ב), עפ"י רש"י שם). רש"י (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר הריטב"א (שם) בדעתו של רש"י). מעיר השפת אמת (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות בגמרא לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא, ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן. אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה הרש"ש (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה הפסול הוא מדאורייתא.

ידיעת הסוכה

הגמרא (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה. בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". רש"י (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילה 'למען' מתפרשת כ'באופן', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא? מסביר הר"ן (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה. בכיוון אחר בדעת רבה כותב המכתם (שם) המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהיה ידיעה בעצם הדירה. מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה הגמרא (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. מסבירים רש"י (שם) ובכיוון דומה רבינו חננאל (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. הב"ח (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב שם ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו ארבעת הטורים. לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה ע"מ לצאת ידי חובת המצווה. ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. השאלה האם הב"ח אמר זאת לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים. מביא המשנ"ב (שם א) בשם הפמ"ג שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד. אמנם, הביכורי יעקב (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה. אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י זה יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא, לכן ברור שדבריו אינם לעיכובא.

צל הסוכה

הגמרא (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה למעלה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה? עונה לו רבי זירא שההגדרה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ הרא"ה (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו לא ראויה לעשות צל מהסכך (הוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י הר"ח (שם)). עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו? מביאה הגמרא (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. הסביר רש"י (שם) שרבה ורבא דרשו את הפסוק לימות המשיח. בימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת סוכה (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. רש"י (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל). לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם. כדי לתרץ את רש"י נביא את דברי הפני יהושע (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה אליו (רבה ורבא). ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא). דעה נוספת מביא הערוך לנר (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא).

דירת עראי

הגמרא (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא. רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה (רש"י (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה של עשרים אמה. אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה ועשה מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ הרא"ה (שם), ובצורה דומה כתבו שם התוס' (ד"ה כי עביד), ועיין ברש"י (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה קבע כשרה. למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. איך רבא למד זאת מן הפסוק? מסביר הר"ן (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו).

סכך עראי

ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. התוספות (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה בתענית (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע לא יהיו גשמים אז מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית. מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה? ניתן לומר שהם למדו דין זה מהמשנה (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים (ח ב) שהיא פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו (רש"י (שם)). האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? אומר הרא"ש (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת ר"ת שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה. מביא הטור (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת! מתרץ הב"ח (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים. גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. היראים (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. השולחן ערוך (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. המשנ"ב (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע.

פסק ההלכה

לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? הרבינו חננאל (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר הקרבן נתנאל (הרא"ש א א) שעפ"י הגמרא (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו. לעומת זאת, הרי"ף (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). הר"ן (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא. הרא"ש (סימן א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את בעל המאור, הרי"ץ גיאות והרי"ד שפסקו כרבא, ואת דעת בעל העיטור שפסק כרבה. הרמב"ם (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).