חדש

מקורות
משנה:	חלה א א
בבלי:	מנחות סח א - ב
רמב"ם:	מאכלות אסורות י ב
שולחן ערוך:	יורה דעה רצג

מה נכלל באיסור

המשנה (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. ובתורת כהנים (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל בגמרא (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק השו"ע (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו בירושלמי (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר הפני משה (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם הגר"א (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם הפת"ש (ב) בשם בית אפרים.

כתב הערוה"ש (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו הרדב"ז (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, והמהר"י פרלא (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב בשו"ת הר צבי (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

ובשו"ת שבט הלוי (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף בשו"ת שבט הלוי (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

זמן האיסור

בגמרא (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל. ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו הרי"ף (קידושין טו א), הרמב"ם (מאכלות אסורות י ב) והרא"ש (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם השו"ע (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך הילקו"י (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

בשו"ת שאגת אריה (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם בשו"ת נוב"י (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב בשו"ת שבט הלוי (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

חדש בחו"ל

המשנה (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, ובגמרא (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. ובגמרא נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו הרי"ף (קידושין טו א מדפי הרי"ף), הרמב"ם (מאכלות אסורות י ב), הרא"ש (שו"ת הרא"ש ב א), הסמ"ג (לאוין קמו) והאבי עזרי (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם השו"ע (ב).

כתב על כך הט"ז (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל בנקה"כ (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב רבנו ברוך (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש.
נחלקו האחרונים בדעתו. ערוה"ש (ו) כתב שגם מדברי האור זרוע (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות.
אבל בשו"ת שאגת אריה (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם המג"א (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב בשו"ת תשובות והנהגות (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

חדש חו"ל שנאפה בארץ

כתב בשו"ת אחיעזר (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל בשו"ת הר צבי (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי הירושלמי (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

חדש גוי בארץ ישראל

הגמרא (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. ובגמרא (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו התוספות (קידושין לז א דיבור ראשון), המרדכי (תקא) והסמ"ג (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם השו"ע (ב) כדבריהם. כתב ערוה"ש (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק הרמב"ם (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, הב"ח (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם הט"ז (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

ובערוה"ש כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

תבואה שלא השרישה עד לעומר

במשנה (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב בתרומת הדשן (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח בגמרא (פסחים נה א)). וכתב עליו נקה"כ (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם בערוה"ש (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם בירושלמי (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש).ובשו"ת מנחת יצחק (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק השו"ע בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא.

מתי אומרים מקצת היום ככולו

כתב הפת"ש (ד) בשם הנוב"י שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך בערוה"ש (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

דינים נוספים

שמרים של חדש

כתב הט"ז (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין. והפת"ש (ג) בשם משכנות יעקבכתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש. והילקו"י (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

הבדלה בשיכר של חדש

כתב הפמ"ג (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך הבה"ל (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.