הבדלים בין גרסאות בדף "טעם כעיקר - טעימת המאכל"

'''הגמרא''' (חולין צז א-ב) מביאה את דברי '''רבא''', שאם נתערב איסור במאכל ניתן לבדוק האם נתן טעם במאכל על ידי טעימה של גוי. אם האיסור הוא ממין ההיתר, כך שאי אפשר לעמוד על טעמו, וכן במקרה שאין גוי, ניתן לסמוך על ביטול בשישים. אם התערובת היא של היתר, כגון תרומה שהתערבה, ניתן לסמוך על טעימת ישראל (כהן במקרה של תרומה).

'''רש"י''' (צח א ד"ה בשישים) מסביר שהולכים לחומרא – אם אין שישים במאכל כנגד האיסור, המאכל אסור אף אם האיסור לא נתן בו טעם, ולכן לא תועיל טעימת גוי. אם יש שישים במאכל כנגד האיסור ויש גוי צריך שהגוי יטעם ואם יש טעם איסור במאכל המאכל אסור. רק אם אין כאן גוי ויש שישים סומכים על הרוב, שאין נתינת טעם בשישים ומותר.

'''הר"ן''' (לד א ד"ה ומין במינו) סובר מצד אחד כ'''רש"י''', שאין להתיר בפחות משישים אפילו בלי טעם, משום שלא חלקו חכמים בדבר, ומצד שני כ'''רא"ש''' שאין צורך לבדוק על ידי גוי כשיש שישים. '''הר"ן''' מסביר שכל ההזדקקות לגוי היא במקרה שאין לנו אפשרות לבחון אם יש שישים כנגד האיסור, כגון שבישל בקדרה היתר לאחר שבישל בה איסור, או שלא יודע כמה איסור נפל לקדירה. הרמב"ן והרשב"א (צח א) מוסיפים שכאשר האיסור עצמו אינו מעורב במאכל אלא רק פליטתו ניתן לסמוך על קפילא ולהתיר גם בפחות משישים.