שכר שבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: בבא מציעא נח א, נדרים לז א
ירושלמי:
רמב"ם: שבת ו כה
שלחן ערוך: אורח חיים שו ד

האופן המותר והאופן האסור ליטול שכר, עבור שירות שנותן או פעולה שעושה בשבת.

איסור שכר שבת וטעמו[עריכה | עריכת קוד מקור]

מובא בברייתא (נדרים לז א, בבא מציעא נח א) שהמקבל עליו שמירת פרה או תינוק או זרעים וכד', אם אירע נזק בשבת, פטור מלשלם לפי שאין אחריות שבת עליו, ומבואר שם הטעם, משום שאינו נוטל שכר על השבת, וכן הוא בתוספתא (שבת יח טז, בבא מציעא ח).
ה'רי"ף (שבת סד ב) והרא"ש (שבת כג ח) העתיקו ברייתא זו כצורתה, וגם ההרמב"ם (שבת ו כה) הביאה להלכה, ומבואר מזה שאסור ליטול שכר על שירות שנותן בשבת, אף שאין בזה איסור מלאכה. וכן הועתק להלכה בטור (אורח חיים שו) ובשלחן ערוך (ד).

גדר האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

בחידושי הגר"ח מבריסק (שבת יט א) כתב שאין איסור שכר שבת על נטילת הממון, אלא האיסור הוא לעשות פעולה, אף שהיא כשלעצמה מותרת, אם מרוויח עליה שכר בשבת. ובשמירת שבת כהלכתה (כח {קטז}) הקשה מהגמרא (כתובות סד א) שחוששת הגמ' לשכר שבת אפילו שאין האשה עושה שום מלאכה, רק שהבעל מורד בה וקנסוהו להוסיף על כתובתה בכל יום שעומד במרדו. ותירץ בשם הגרש"ז אויערבך ששם אינו שכר שבת ממש, אלא רק מיחזי כשכר שבת, כמבואר שם מלשון הגמרא, וכן הוא להדיא בריטב"א שם. אבל בשו"ת משנה הלכות (ח מא) כתב שהוא איסור ממש, ואין חילוק בין מחזי כשכר שבת לשכר שבת, וראה להלן

טעם האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב רש"י (כתובות סד א ד"ה כשכר שבת) שטעם האיסור הוא גזירה משום מקח וממכר ושכירות. ובמהר"ם שי"ף שם העיר על דבריו, שמקח וממכר גופא גזירה היא, וסיים דאפשר שכוונתו משום עובדין דחול, וכעי"ז כתב בשו"ת בית שערים (אורח חיים ערה).
ובבית יוסף (אורח חיים תקפה) הביא דברי רש"י הללו וכתב על דבריו, דודאי אין הכוונה גזירה ממש, שהרי מו"מ היא גזירה ואי אפשר לגזור גזירה לגזירה, ולכן צ"ל שאפילו איסור דרבנן אין בזה, אלא רק יש להיזהר בזה לכתחילה. והביא לזה ראיה מהגמרא בפסחים נ: שמשמע שאין בזה איסור ממש אלא רק אינו רואה סימן ברכה. וע' בשו"ת משנה הלכות (ח מא) שביאר דברי הב"י ותירצם עם מש"כ בסי' שו.
ובספר אליה רבה (שו יד) כתב על דברי בית יוסף אלו, שנעלמה ממנו גמרא מפורשת (ביצה לז א) שאומרת שהטעם שאסור להקדיש בשבת ויו"ט הוא גזירה משום מקח וממכר, וזהו המקור לדברי רש"י הנ"ל. וכתבו שם רש"י ותוס' (ד"ה משום) שמקח וממכר אסור מן הפסוק 'ממצוא חפצך', ולא הוי גזירה לגזירה, ואף אם נאמר דמו"מ גזירה דרבנן היא, כולה חדא גזירה הוא.

ובשו"ת שואל ומשיב (ה צא) כתב שע"פ הרמב"ן בפרשת אמור יש באיסור שכר שבת דררא דאורייתא, שהרמב"ן עה"פ 'יהיה לכם שבתון' הביא דברי הספרי שאסור דברים שהם משום שבות, וכתב ע"ז הרמב"ן דחובת המנוחה בשבת היא דאורייתא, ועפי"ז סמכו חז"ל כל איסורי השבותין.

איסור על הנותן[עריכה | עריכת קוד מקור]

בספר תהלה לדוד אורטינברג (רמג א) כתב בשם ספר מנורה הטהורה (רמז ב) שכשם שיש איסור לקבל שכר שבת, כן יש איסור על הנותן. אבל מדברי המשנה ברורה (כא) שכתב דהנותן שכר שבת עובר על איסור 'לפני עיור', ואף השוכר את הפועל לעשות לו בשבת עובר על האיסור [ומקורו בחיי אדם (ס ח)], דייק בבספר שמירת שבת כהלכתה (כח {קיט}) שאין על הנותן איסור שכר שבת, אלא רק איסור 'לפני עיור'.
ויש להעיר מלשון הברייתא שבה כתוב 'אין נותנין לו שכר שבת', משמע שהוא דין דווקא על הנותן, וכן ציטטו הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והשו"ע. אבל בטור שינה הלשון וכתב 'אסור לו ליקח שכר שבת', ועמד על זה הבית חדש (ג).
ובערך ש"י (ד) ביאר כוונת הטור, דכיון שהוא צורך מצווה [שמירת פרה אדומה ותינוקות שלא יטמאו] יש להתיר לנותן אם אי אפשר בענין אחר, אלא שהמקבל אסור אף לצורך מצוה. וראה בשו"ת משנה הלכות (י סד) שדחה דבריו. ובפרי מגדים (משבצות זהב ד) כתב בכוונת הטור לומר שאפילו רוצה המשכיר ליתן לו שכר, אסור לו ליקח, והעתיקו המשנה ברורה (טו).
ובשו"ת משנה הלכות שם הביא מדברי הטור עצמו (אורח חיים תקפה) שציטט את הברייתא ככל הראשונים ואעפ"כ סובר שהאיסור הוא על המקבל. וראה שם שהוכיח כן מדברי הברייתא, שלשון 'אין נותנין' מוכיח שמצד דיני הממון מגיע לו תשלום, אלא דאסור הוא לקבל מפני שכר שבת ולכן אין נותנין לו, וזהו חידוש הברייתא, שמטעם זה אינו חייב באחריות, אף שמצד דיני ממונות יש כאן חיוב תשלום. ודברים דומים לזה כתב הרי"מ שטרן בקובץ מבית לוי (תשרי תשנח ב לא).

הגדרת שכר[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקשה בספר ישועות יעקב אורנשטיין (שז ו) על דברי הגמרא (שבת קנא א) שאומרת שמותר לומר לחבירו בשבת 'שמור לי ואשמור לך', למה לא חשיב שכר שבת, והרי שמור לי ואשמור לך חשיב שומר שכר. ותירץ שאף שלענין ממון נחשב הוא שומר שכר, מ"מ לענין שכר שבת, בעינן שכר ממש, דלא"ה אינו אסור. ומטעם זה התיר גם לנכות חוב עבור שמירה בשבת, דל"ח שכר שבת. והביא ראיה לדבריו מהגמרא (כתובות סד א) שאין מוסיפים על כתובת האשה שכר על יום השבת, כאשר בעלה מורד, אך כן מפחיתים ממנה כאשר היא מורדת, ואין בזה משום שכר שבת, כיוון שהוא רק ניכוי חוב של הבעל.
מבואר יוצא מדבריו ששכר שבת מוגדר רק שכר ממש, ולא ניכוי חוב וכן לא תועלת אחרת שמרוויח עבור שמירתו בשבת. גם במגן אברהם (ז) כתב דמחילת חוב אינה שכר שבת, והביא לזה הראיה מן הגמ' בכתבות הנזכרת.
אבל בריטב"א (כתובות סד א) מפורש שמחילת חוב עבור עבודה הנעשית בשבת חשיב שכר שבת, והגמרא בכתובות התירה מפני שרק מיחזי כשכר שבת, שהרי אין האשה עושה שום פעולה. וכ"כ ר' עקיבא איגר בגליון שלחן ערוך (ז).
גם האור שמח על הרמב"ם (שבת כד ח) חלק על דברי ישוע"י וכתב דהא דהתירו שמור לי ואשמור לך הוא מפני שלא נוסף לו שום דבר על ממונו הקיים, אלא מםני ששמירה בעלמא היא. אך אם נותן לו הנאה אחרת שהיא תוספת על ממונו, אפילו שאינה שכר ממש, חשיב כשכר שבת ואסור. ולכן אף מחילת חוב אסורה, כיון שנוסף לו ממון עבור פעולתו בשבת. [ותירץ את הגמרא בכתובות דהתם לא חשיב שכר שבת כיון שאין האשה עושה שום פעולה, אלא ההפחתה נעשית מאליה]. גם בספר תורת שבת ווייל (שז טז) הקשה קושיית הישועות יעקב, ותירץ כדברי האו"ש.
ובספר שמירת שבת כהלכתה (כח נח-נט) הכריע כדברי האו"ש, אך כתב גם (כח {קכה*}) שמחילת חוב שהיא בתורת מתנה מותרת, כלומר רק אם התנו מראש שיעשה לו שירות בשבת עבור שימחל לו חובו אסור.

מתנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הפרי מגדים (משבצות זהב ד) שאם נותן לו בתורת מתנה, לא חשיב שכר שבת, והעתיקו המשנה ברורה (טו). ובאליה רבה (טו) כתב בשם מהר"ם מטיקטין על המרדכי (קפט מ) דכל שאם היה עושה כן גם בלי שכר, לא חשיב שכר שבת. וכתב שכן הוא באגודה (כתובות צ).

פחות משווה פרוטה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוב בספר תוספת שבת (ט) דפחות משווה פרוטה לא מיקרי שכר שבת, דדווקא באיסורי דאורייתא כרבית וגניבה וגזילה הקפידה תורה על פחות משו"פ, אבל שכר שבת שהוא דרבנן מותר, וכ"ש לשיטת רש"י שהוא משום מקח וממכר, אין לגזור בפחות משווה פרוטה, דאין קנין בפחות משווה פרוטה. והו"ד להלכה בשמירת שבת כהלכתה (כח {קיד}).

הבלעה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בסיפא דברייתא שם מובא שאם שכרו לשבוע שלם או לחודש או לשנה וכו', נותן לו שכר שבת. ומבואר מזה שאע"פ שנותן לו שכר גם על השבת, כיוון שמקבל את השכר בהבלעה עם שאר הימים, אין בזה איסור. והועתק להלכה בראשונים ובשלחן ערוך שם.
מבואר מדברי הברייתא, שיסוד היתר ההבלעה תלוי בסיכום שמסכמים ביניהם קודם העבודה. שאם הוא שכיר יום, אף שנותן לו את כל השכר ביחד ואינו מפרש לו שכר השבת, אינו נחשב להבלעה ואסור, משום שנותן לו שכר על מה ששמר בשבת. אבל אם הוא שכיר לפרק זמן שכולל בתוכו גם את יום השבת, הרי שהשכר שנותן לו עבור יום השבת, מובלע הוא בשכר שאר הימים ומותר.

שכרו לחודש ונותן לו לפי יום[עריכה | עריכת קוד מקור]

על דברי הגמרא (כתובות סד א) שאמרה שמוסיפין לאיש המורד באשתו ג' טרפעיקין על כתובתה, חצי טרפעיק לכל יום, ועל שבת אין מוסיפים משום דמחזי כשכר שבת, הקשה הר"ן על דפי הרי"ף (כתובות כז ב ד"ה ירושלמי) למה מיחזי כשכר שבת, והרי בהבלעה מותר. ותירץ שאין זו הבלעה לפי שמוסיפים לכל יום ויום חצי טרפעיק, ואם יתפייס באמצע השבוע, אינם מצטרפים ימי השבוע זה עם זה. ודברי הר"ן הללו לקוחים מן התוספות (כתובות סד ב ד"ה מיחזי).
ועל פי דברי הר"ן אלו כתב הדרכי משה (ב) שאם משכיר את הפועל לחודש, אבל נותן לו שכר לפי יום באופן שיכול הוא לחזור בו באמצע החודש ולקבל את השכר רק עבור הימים שעברו, ה"ז שכר שבת ואסור, וכן ביאר המגן אברהם את פסק הרמ"א (ד) וכן העתיק המשנה ברורה (יח-יט). ובשו"ת איגרות משה (ה יח) הסתפק בלשון הרמ"א, לפי שמשמע מלשונו שאף שאין בעל הבית יכול לחזור בו באמצע השכירות, מ"מ צריך שיהיה השכר בהבלעה, ונשאר בצ"ע.

אולם כעין דברי הרמ"א כבר כתב מרן בדק הבית בשם השבלי הלקט (קיג), ושם כתב שאם השכיר לחדש ואמר כך וכך תתן לי בחדש שיבא כך וכך ליום, כשכיר שבת הוי ואסור, אבל אם אמר לחדש סתם נוטל שכרו של שבת. ולא הזכיר כלל ענין החזרה, אלא הכל תלוי בלשונו בשעת השכירות אם מזכיר 'כך וכך ליום' או לא. וכן ביאר דבריו האליה רבה (יד), וכתב שאינו ענין כלל למה שכתב הר"ן. כן ביאר גם בבני ציון ליכטמן (ה) והביא שגם הר"ן לא התכוון כדברי הדרכ"מ, אלא כוונתו רק לומר שאם אין תנאי מראש לזמן ממושך אלא כל יום מוסיף, הוי שכר שבת וכדמוכח בכתובות, וע"ש שמביא להסבר זה ראיה מהשיטה מקובצת. (ראה עוד).

כתב החיי אדם (ס ח) שאם מנכה השכר לשומר כאשר אינו שומר בשבת, לא הוי הבלעה. ולמד כן מהגמרא בכתובות הנזכרת ומתוס' שם. אבל המשנה ברורה (יז) חלק עליו וכתב שיכול לנכות לו ולא הוי שכר שבת, כשם שמנכה לו מיום אחר, וביאר דבריו יותר בבאור הלכה (ד"ה נותן לו).

הבלעה בשעת התשלום[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב בשו"ת מהרש"ג (סה) שאם שוכר שומר לכל יום ויום, וגם לשבת, לאחר מכן נותן את שכר כל הימים יחד, פשוט שאין זה נחשב הבלעה, וכתב שכן הוא גם בשו"ת מהר"ם שי"ק (צו) ובשו"ת תשורת ש"י (תקיט). אלא שהקשה על זה ממש"כ הר"ן (עבודה זרה ) הובא להלכה ברמ"א (רמה א) שישראל שיש לו שותפות עם גוי בתנור, אם הגוי אופה על דעת עצמו בשבת, מותר לישראל אחר כך לחלוק השכר שווה בשווה, אף שנוטל שכר שבת, ובלבד שיהיה זה בהבלעה. וקשה דמה בכך שנותן לו השכר מעורב עם ימות החול, והרי השכר הוא עבור יום השבת.
וכתב המהרש"ג שם לחלק שלא אסרו חז"ל אלא שכר שהוא מקבל עבור זמן השבת, שיש צורך לעשיית פעולה זו בשבת, כגון שמירה וכד', אבל אם עושה מלאכה שאין משמעות לכך שהיא נעשית בשבת, וגם אינם מזכירים הימים כלל, אלא הלוקח משלם לפי קיבולת העבודה, אף שהיא נעשתה בשבת, אין זה חשוב שכר שבת אם היא מובלעת בשכר שאר הימים. ומ"מ סיים שם דבעינן גם שלא תהיה המלאכה מלאכת גופו של ישראל, שאם שכרו להניח לו חפצים וכד', והניחם בשבת, אין ראיה להתיר שתועיל בזה הבלעה.

הבלעה בזמן[עריכה | עריכת קוד מקור]

נכרי[עריכה | עריכת קוד מקור]

שכר שבת מנכרי[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא (עבודה זרה כו א) משמע שמותר לקבל שכר שבת מנכרי, שרב יוסף סבר שם לומר שמותר ליילד נכרית בשכר אף בשבת משום איבה, ואמר לו אביי, שאין להתיר לפי שיכולה לומר לה שאינה יכולה לחלל שבת על גויה מפני שהיא עצמה אינה שומרת שבת, ורק ליילד ישראלית מותר. ומבואר מזה דמ"מ לולי חשש חילול שבת מותר היה ליטול שכר מן הנכרית עבור שבת. אך בריטב"א שם כתב (ד"ה אולודי) שנוטלת את השכר וזורקתו לים, משום ששכר שבת אסור. וצ"ת בדעת שאר הראשונים שלא כתבו כן.
אמנם מדברי הראשונים בסוגיה דהשכרת כלים (שבת יט א) מבואר להדיא דשכר שבת אסור אף אם נוטלו מן הגוי.

שכר שבת לנכרי[עריכה | עריכת קוד מקור]

איסור הזכרת שכר השבת בפירוש[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתוספתא (שבת יח טז) מובא שאין לומר תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של לעשרה ימים. ובגירסה אחרת של התוספתא (בבא מציעא ח א) מבואר דאיירי בשכיר שבת, כלומר של שבוע.

שכר שבת בדיעבד[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב המרדכי (שבת רמו) בשם רבנו גרשום שגויים שאפו בתנור של ישראל בעל כרחו ונתנו לו פת בשכרו, אינו יכול להינות מאותה הפת, והביא לזה ראיה מהגמרא (עבודה זרה כב ב) דאיתא בברייתא שלא יאמר ישראל לגוי שותפו 'טול אתה חלקך בשבת ואני בחול', והטעם משום שכיון שהם שותפים ועל שניהם מוטלת העבודה, א"כ מה שהגוי עושה בשבת הוא כשלוחו של ישראל. וכתוב שם 'ואם באו לחשבון אסור' מבואר מזה דאפילו בדיעבד אסור ליטול שכר שבת. והובא כל זה להלכה בשלחן ערוך (רמה ו).
ובהערות בגדי ישע על המרדכי לבעל השל"ה (כא) כתב ליישב הגירסה שרק לכתחילה אסור ליטול, אבל בדיעבד אם נתנו לו מותר להינות מן הפת. ובלבוש כתב (רמה ג) שטעם האיסור הוא מפני שנאפית הפת בשבילו, ולכן אסור בהנאה מדרבנן. ולפי"ז שכר שבת בדיעבד שרי.
אבל רוב ככל האחרונים דחו דברי הבגדי ישע והלבוש, וכתבו שאף בדיעבד אסור. כן כתב הגר"ז () והבאור הלכה (ד"ה אסור) וערוך השלחן (יח).

ובריטב"א (עבודה זרה כו א) כתב שאף למה שסבר רב יוסף להתיר ליילד נכרית בשכר בשבת משום איבה, היה צריך ליטול השכר ולזרקו לים, לפי ששכר שבת הוא.

ועל פי דברים אלו כתב בשמירת שבת כהלכתה (כח עו) שכל שכר שבת אסור בדיעבד בין לו ובין לאחרים. (ראה עוד)

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

שכר שבת לדבר מצוה

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]