יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


שיחה:כפיית בן/בת הזוג לעלות לארץ ישראל

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ביאור נוסף במחלוקת הבבלי וירושלמי[עריכת קוד מקור]

בדעת הטור דפליג על הרא"ש, וסבר דאין חילוק בזה בין זמן הבית לזמן הזה, יש לבאר באופן אחר את פלוגתת הבבלי והירושלמי. דלעולם הכל מודים דנשים פטורות ממצות כיבוש וירושת הארץ, כיון שאינן נוטלות בה חלק, וכמו שהזכיר הבית הלוי, או מפני שאין דרכה של אשה לעשות מלחמה, דמה"ט פטרוה ממצות מחיית עמלק כמבואר בס' החינוך. ומה שאמרו בסוטה (מד א) דלמלחמת מצוה הכל יוצאים אפילו החתן מחדרו והכלה מחופתה, אין הכוונה שהנשים משתתפות ממש בכיבוש, אלא שעליהן לסייע ללוחמים בהספקת מזון ומים וכדו', וזה לבד אינה סברא שיחשב הדבר כאילו הכיבוש מתבצע גם על ידן, דסוף סוף אין זה עיקר הכיבוש. אלא שבמצוות התלויות בה גם נשים חייבות וכדלעיל, שזוהי מצוה קיומית ולא חיובית כנ"ל.

אלא שבגדר מצות כיבוש וירושת הארץ, יש לדון האם הכיבוש הוא חלק מעיקר צורת קיום המצוה (אף שודאי ניתן לקיימה גם בלא כיבוש וכדלהלן), והיינו שמעולם לא ציותה תורה ליישב את הארץ ע"י הוצאת ממון או שאר תחבולות אלא עיקר החיוב הוא באופן שניתן לכובשה מיד יושביה, או שמא עיקר המצוה הוא הדיורים בארץ לחוד, שתהא מיושבת ע"י ישראל, אלא שהכיבוש הוא ההיכי תימצי לקיום המצוה וע"כ נצטוינו להוריש את גויי הארץ מפנינו ומלתא באפי נפשא היא.
או באופן אחר: האם הכיבוש והישיבה מצוה אחת היא או שמא דינים נפרדים הם שאמנם תכליתם או אבל אינם שייכים זה עם זה. ונפק"מ בזה בגדר חיוב הנשים, דהירושלמי נקט דהכיבוש והישיבה מישך שייכי זה בזה, דהכיבוש הוא צורת קיום מצות הישיבה ומצוה אחת היא, ולכן נקט דכל שאינו בכיבוש אינו בישיבה, ואפילו בזמן משה ויהושע, אבל הבבלי נקט שמצות הכיבוש הלכה נפרדת היא ואין זו צורת הקיום של מצות הישיבה ולכן נקט שגם נשים שאינן בכלל הכיבוש שפיר יש לחייבן בישיבה, וההיכי תימצי לזה תהיה ע"י קנין ולא ע"י כיבוש מלחמה.

אלא שאמרו בירושלמי, שלגבי מצוות התלויות בארץ שבהן נשים חייבות, חלוק הדבר בין אשה הרוצה לעלות לארץ, לזו הממאנת לצאת ממנה. דכיון שמצוות אלו הן מצוות קיומיות אין כח ביד האשה לכוף את בעלה לעלות לארץ כדי להתחייב בהן, דדוקא מחמת מצוה המוטלת עתה על האדם יש בכוחו לכוף את בן זוגו לסייעו בקיומה, אבל כדי להתחייב במצוות נוספות שאין זה אלא מצד המעלה וההידור לחוד, לזה בן הזוג אינו משועבד, ולכן לעלות לא"י חלוק דין הבעל המחוייב עתה בישיבתה מאשה הרוצה לעלות כדי להתחייב במצוות התלויות בה, אבל אחר ש"הוחזקה" האשה בקיום אותן מצוות קיומיות הדין להיפך, דבכה"ג שעבוד הבעל לאשה מחייבו שלא להפסידה "מעלות רוחניות" שכבר היתה מוחזקת בהן.

ביאור שיטת הרמב"ם[עריכת קוד מקור]

ולפי"ז יש לפרש שיטת הרמב"ם. דכיון שעיקר צורת קיום המצוה שחייבנו הכתוב הוא ע"י כיבוש מלחמה, אחר שנצטווינו בזמן הזה שלא לעלות בחומה ולכבוש את הארץ בחוזקה מיד אויבינו אין אנו מחוייבים בישיבתה, דכל שאינו בכיבוש אינו בישיבה. ולפיכך לא מנה הרמב"ם מצוה זו בס' המצוות, דאף שדרכו של הרמב"ם למנות גם מצוות הנוהגות רק לעתיד לבוא וכמו שהוכחנו לעיל, מ"מ יש לחלק ולומר, דזהו דוקא כאשר המצוה מצד עצמה נוהגת תדיר אלא שמנועים אנו מלקיימה מחמת אונס עד ביאת הגואל, וכגון עבודת בית המקדש שלא הופקעה מצותה מעולם אלא שחסרים אנו את האפשרות לקיימה עד שיבנה המקדש ב"ב, משא"כ מצוה זו של כיבוש הארץ שאין אנו חסרים את האפשרות לקיימה, אלא שמצווים אנו שלא לעלות בחומה ולא לכובשה מיד אויבינו גם לכשיעלה הדבר בידינו, הרי זו הפקעה גמורה של מצוה זו בזמנינו ולכך לא מנאה הרמב"ם במנין המצוות.
ומ"מ סבר הרמב"ם, דאף שמנועים אנו בזמנינו לקיים מקרא זה כצורתו ומסירתו מסיני, אם יתאפשר לאדם לעלות לא"י בלא שיחשב הדבר כעליה בחומה והפרת השבועה, וכגון שיקנה לו חלק בארץ בכסף מלא כחוקיהם, וכמו שנתאפשר הדבר לרבים משלומי אמוני ישראל במשך הדורות ובהם גדולי תורה ויראה, פשיטא דמצוה קעביד ויקיים בזה מצות ישוב הארץ כדעת הרמב"ן. שהרי הדבר פשוט שהגם שעיקר אופן קיום המצוה המחוייב מקרא הוא ע"י כיבוש מ"מ אין זה מעכב בקיום המצוה, ופשוט הדבר דלא יעלה על דעת אדם לומר שאם קנה קרקע בארץ בלא כיבוש מלחמה שאינו יוצא בזה מצות ישיבת הארץ, שהרי מצוה זו חלה על כל איש ישראל גם אחר שתהיה הארץ כולה כבושה ביד ישראל, אף ששוב א"צ לכובשה מיד העכו"ם לפי שיש מצוה בעצם ישיבתה. אלא דסבר הרמב"ם, דכיון שעיקר צורת המצוה המחוייבת מקרא היא ע"י כיבוש מעבר לכך לא חייבה תורה, ולכן אין חיוב לתור אחר דרך ואפשרות לעלות לא"י באופן המותר בזה"ז. ומשום כך לא מנה מצוה זו במנין המצוות אף היא נוהגת גם בזה"ז כיון שרשאי אדם להבטל ממצוה זו אחר שמנוע הוא לקיימה ע"י כיבוש.
ובזה הוא שנחלק עליו הרמב"ן, ואמר שמצות הכיבוש אינה חלק ואופן בקיום מצות הישיבה, ולכן אף שמצות הכיבוש אינה נוהגת בזה"ז מ"מ מחוייב אדם לתור אחר דרך לעלות אליה בלא כיבוש ולקיים מצותו באופן המותר, וע"כ יש למנותה במנין המצוות.

ביאור עפ"ז בשיטת הרא"ש הנ"ל[עריכת קוד מקור]

ואם כנים אנו בדברינו אלה אפשר שיתישבו הדברים גם עם דברי הרא"ש הנ"ל בכתובות שבי' דלדעת הירושלמי מצות ישוב הארץ אינה נוהגת בזה"ז, והוקשה לטור מדוע א"כ הבעל יכול לכפות את אשתו. דאפשר דנקט כדברינו שאין חיוב בזה"ז לתור אחר דרך לעלות לא"י אלא שאם נתאפשר לו הויא מצוה גמורה, וע"כ בעל ודאי יכול לכפות את אשתו, אבל האשה אף אם בעלמא שייכת היא במצות ישוב הארץ מ"מ זהו דוקא ע"י בעלה שהרי היא עצמה אינה שייכת בכיבוש, ולכן בזמן שבעלה חייב בכיבוש שפיר יכולה לכפותו לכך מתנאי הנישואין וכדלעיל, אבל בזמן שהוא עצמו אינו מחוייב ודאי פוקע גם חיובא דידה, ולכן אינה יכולה לכפותו.
ובזה יבוארו נמי דברי הרא"ש בתשובותיו באחד שנדר אדעתיה למיסק לא"י שאין זה נדרי מצוה, דאין כוונתו לומר שמצוה זו אינה נוהגת עתה, אלא דכיון שאינו מחויב להכניס עצמו במצוה זו כיון שאסורים בכיבוש, שפיר שייך טעמו של רבי חיים כהן גם לגבי מצות ישוב הארץ ולא רק לענין המצוות התלויות בה. ואף הבבלי שחולק בכל זה ונקט שהאשה כופה את בעלה יתכן דלא פליג במהות הדבר, אלא שנקט שכעין תקנה היא בדיני הנישואין, וכמו שבעל כופה את אשתו לעלות לירושלים אף שאין בכך מצוה, כך גם היא כופה אותו לעלות לארץ אץ שזוהי מצוה קיומית גרידא.

החילוק בזה בין עבד לאשה[עריכת קוד מקור]

ומעתה יבוארו דברי הרמב"ם בהל' עבדים שכתב דעבד שרצה לעלות לא"י כופין את רבו ועולה עמו, דכיון שיכול העבד לעלות באופן המותר מצוה גמורה מקיים הוא בכך ואין כח ביד רבו להפקיעה ממנו ולעכב על ידו, וע"כ כתב הרמב"ם שהלכה זו נוהגת גם בזמנינו. אבל באשה חלוק הדבר. דכיון שאשה אינה בכלל כיבוש סבר הרמב"ם דבין לבבלי ובין לירושלמי נשים אינן בכלל מצות ישוב הארץ וכל מצוותן הוא רק בקיום המצוות התלויות בה. אלא דבזה נחלקו: הירושלמי סבר שלעולם האשה אינה כופה את בעלה לעלות לא"י דמשום מעלה והידור לחוד להתחייב במצוות קיומיות שאינה שייכת בהן עתה אין בעלה משועבד לה לעלות עמה, והבבלי נקט שגם לזה משועבד לה בעלה. ובזה פסק רמב"ם כירושלמי. אבל בזמן שמצות הכיבוש נוהגת ובעלה מחוייב בלאו הכי לעלות לא"י ע"י כיבוש כמחוייב מקרא, שפיר יכולה גם אשתו לכופו לעלות מחמת המצוות הקיומיות החלות עליה, כיון שעיקר הטעם לשעבודי הבעל לאשתו הוא שכאשר נישאו היה הדבר אדעתיה דהכי שיעשו כך וכך, ולכן כאשר יש חיוב גמור על הבעל לעלות לא"י שפיר יכולה האשה לומר שנישאה לו אדעתיה דהכי שיעלה לארץ, אבל כאשר הבעל אינו מחוייב לתור לו אחר דרך לעלות אינה יכולה לומר שנישאה לו אדעתיה דהכי דמי יימר שיתאפשר לו הדבר, ולכן נקט הרמב"ם שבזמנינו אין כח ביד האשה לכוף את בעלה לעלות לא"י. ונתבאר לפי"ז דבדוקא הזכיר הרמב"ם הלכה זו רק לגבי עבד ולא לגבי אשה, דבזה חלוק דין האשה מן העבד, דהעבד שייך בכיבוש וממילא יש בכוחו לכוף את רבו לעלות דמצוה גמורה היא דרמיא אנפשיה כאשר מתאפשר לו הדבר, אבל אשה אינה כופה את בעלה בזה"ז. והיינו, שחילוק גדול יש בזה בין עבד לאשה, דאף שגם העבד רשאי להבטל ממצוה זו אם ירצה, מ"מ אין זו הגדרה במהות המצוה לומר שמעולם לא נתחייב בה, אלא שלא חייבה תורה להשתדל בקיום מצוה זו באופן אחר מלבד כיבוש מלחמה, וממילא עתה שאין אנו רשאים להלחם מחמת דינא דג' שבועות שנאסרנו לעלות בחומה פטורים אנו כדין אונס דרחמנא פטריה, אבל הרוצה לקיימה באופן אחר מצוה דאוריתא קעביד וע"כ רבו אינו רשאי למונעו מכך. משא"כ מצוות התלויות בארץ מעצם מהותם אינן חלות על גופו, אלא שכאשר יש לו פירות א"י שחל עליהן דין טבל וכדו' מחוייב להפריש מעשרותיהם. נמצא לפ"ד שהרמב"ם פסק בזה כירושלמי ולא כבבלי, ודלא כהבנת מקצת אחרונים בדבריו. ואין להקשות היאך יתחייב העבד במצות ישוב הארץ שהאשה פטורה בה הרי כל חיובו במצוות נלמד מג"ש ד"לה לה" מאשה, דזו אינה קושיה כלל, וכמו שכתב מנחת חינוך מצוה א בשם טורי אבן ועוד אחרונים שדוקא גבי מצוות עשה שהזמן גרמן נאמר כלל זה דכל שהאשה פטורה העבד נמי פטור, אבל במצוות שנשים פטורות מהן מחמת טעם מסויים – כגון כאן שאשה אינה בכלל כיבוש, עבדים חייבים.