יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


ריבית בטובת הנאה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: בבא מציעא ה ב
בבלי: בבא מציעא סד ב
ירושלמי:
רמב"ם: מלוה ולוה ו ב
שלחן ערוך: יורה דעה קס ז

המלוה לחבירו אם מותר לו להינות ממנו בדבר שאינו שווה ממון.

סוגיית הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

אומרת המשנה (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.

יש כמה דברים סתומים במשנה שאינם מבוארים כל הצורך:

  • האם מדובר בהתנו קודפ ההלוואה שעל מנת כן מלווה לו, כלומר על מנת שידור בחצרו בחינם או ישכור בפחות, או שמדובר אף בשלא התנו, אלא אחר שהלווה לו בא לדור בחצרו.
  • האם מדובר שהמלווה דר בחצר חבירו מדעתו וזה אסור, או דלמא בדר בחצרו שלא מדעתו, ואפילו הכי אסור. מסוף דברי המשנה שאומרת שלא ישכור ממנו בפחות משמע שמדובר שעושה כן מדעת הלווה, אמנם אפשר שבאה להשמיענו תרתי, שלא ידור מדעתו בחינם ושלא ישכור בפחות מדעת הלווה.
  • האם מדובר בחצר שיש במגורים בה שווי ממוני, ולכן אסור לדור בחינם שהרי זה ריבית גמורה, או דלמא אפילו מגורים בחצר שאין בה שווי ממוני, כגון שאינה עומדת לשכירות, ואפילו הכי אסור כיון שסוף סוף נהנה ממנו.

דברים אלו יתבארו מתוך דברי הגמרא והראשונים.

דברי רב נחמן - שתי לשונות בדבריו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים לכאורה בתוכנם לדברי המשנה אומר רב נחמן, שאע"פ שסתם אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מפני שזה נהנה וזה לא חסר פטור, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.
הגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.
ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.

כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.

עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה מיחזי כרבית. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.

קושיית התוספות[עריכה | עריכת קוד מקור]

שאלו התוספות (בבא מציעא סד ב ד"ה אבל, בבא קמא צז א ד"ה הלוהו) על דברי הגמרא הללו, שיוצא מדבריה שאסור ללווה לעשות טובה למלוה, אפילו אם הוא אוהבו וקרובו, והיה עושה לו את הטובה הזאת גם בלא ההלוואה, ואפילו אם זהו דבר שרגיל לתת ולהשאיל חינם לאחרים אסור. ולמדו זאת התוס' ממסקנת הגמרא שאמרה שאסור למלוה לגור בחצר הלווה אפילו אם החצר לא קיימא לאגרא והגברא לא עביד למיגר. כלומר גם חצר כזו שהיה נותן לאחרים לגור בה בחינם ולא היה מרוויח ממנה תשלום, אגם האדם הזה לא היה שוכרה ממנו אלא היה נותן לו לגור בחינם אפילו הכי אסור. והטעם בכל זה כמבואר בגמרא, הוא משום שנראה הדבר כריבית.

שיטת תוספות וסייעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

עונים תוספות שבאמת אסור הדבר אלא שדווקא במקרה הדומה למקרה במשנה, כלומר שהוא מילתא דפרהסיא, שיש לזה קול ונראה כאילו בשביל הלוואתו עושה לו כן, אבל אם הטובה היא דבר שבצנעא מותר. תירוץ נוסף שאומרים התוס', שבאמת רק דבר שלא היה עושה הלווה למלוה לולא ההלוואה אסור, אך במשנה איירי שהמלוה גר בחצר הלווה שלא מדעתו, שאז נראה שעושה כן בעבור מה שהלווהו, וסומך על ההלוואה שבעבורה ימחל לו הבעלים, ולכן מיחזי כרבית. אך אם עושה כן מדעת הלווה, וגם הלווה היה נותן לו בלאו הכי, אינו אסור.


כדברים האלה כתב גם הרא"ש בפסקים (בבא מציעא ה יז, בבא קמא ט ח) ובתוספותיו (סד ב ד"ה הלוהו).

שיטת הריטב"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

הריטב"א (ד"ה מתני') הביא כדברי תוס' הללו בתירוצם הראשון בלבד. אמנם לא הזכיר להדיא החילוק בין פרהסיא לצנעא, אלא כתב שחצר אין דרך להשאילה בחינם ולכן אסור, מה שאין כן כלים וכד' שדרך בני אדם להשאיל, ואינם מקפידים זה על זה, הרי זה מותר לכתחילה. קצת משמע בדבריו שהחילוק הוא בדברים שדרך או אין דרך להשאיל, ולא באופן חותך בין פרהסיא לצנעא, אלא שבדרך כלל חצר זהו דבר שאין דרך להשאיל ואילו כלים דרך בני אדם להשאיל.
כעין דבריו כתב גם תלמיד הרשב"א (סד ב ד"ה ומכאן אתה למד) שדברים שאין דרך העולם להשאילם זה לזה אסור, ובדברים שדרך העולם להשאיל זה לזה, אפשר להקל.

שאר ראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש להעיר שמלבד ראשונים אלו, לא מצאנו לראשונים האחרים שהזכירו איסור זה.
מסתימת דבריהם נראה שסוברים שקושיא מעיקרא ליתא, לפי שחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אינה דומה לכל טובת הנאה שאדם עושה לחבירו, לפי שאף חצר שאין לבעליה כוונה להשכירה ואף הגברא לא צריך לשכור, אין זה אומר שבעל החצר נותן לכל מי שירצה לגור בה, אלא רק בדיעבד אם גר בה אדם, אינו צריך להעלות לו שכר לפי שקיי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור. ממילא אין ללמוד מכאן לאסור טובות הנאה, אלא יש לומר שאם זו טובה שכן היה עושה למלווה גם בלאו הכי, אין מקור מהגמרא לאסור, דשאני חצר דבזה מסתמא הבעלים מקפיד יותר.

שיטת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בטור (יורה דעה קס) הביא דברי אביו הרא"ש, שהם דברי התוס', וכתב שצריך המלוה ליזהר שלא להינות מהלוה שום דבר, אפילו בדבר שהיה עושה לו גם בלא ההלוואה. וסייג דבריו וכתב שזהו דווקא שהמלוה עושה כן מדעתו בלא רשותו של לוה, אבל אם נהנה ממנו ברשותו, מותר אם זהו דבר שהיה עושה כן אף בלא שהלווהו. וסיים הטור ובלבד שלא יהיה מילתא דפרהסיא, שזה בכל ענין אסור.

מדברי הטור נראה שלמד שצריך שני תנאים כדי להתיר, ולכאורה לא משמע כן בדברי התוס' והרא"ש. שמדבריהם נראה שכל תירוץ עומד מצד עצמו, ואם פסקינן גם כתירוץ ראשון, בצנעא שרי אף אם המלווה עושה כן מדעתו. וכן במקום שהלווה היה נותן לו בלאו הכי מותר אף במילתא דפרהסיא. אמנם דברי הרא"ש בב"ק שם נוטים לדברי הטור, שכשהמלווה עושה שלא מדעת הלווה, אסור אף במילתא דפרהסיא.

ובשלחן ערוך (קס ז) העתיק דברי הטור להלכה כמעט כלשונו, ויוצא מדבריו להלכה, שאסור שמלוה להינות מן הלווה כל זמן שהמעות אצלו, אלא אם כן נתקיימו שני תנאים: א. שנהנה מדעתו של הלווה בדבר שהיה עושה לו אף אם לא היה מלווהו. ב. שלא יהיה זה מילתא דפרהסיא. אבל בתשובות הרא"ש (קח יז) נראה שהם שני תירוצים שונים, וכל שהלווה היה נותן לו גם בלאו הכי מותר, אפילו במילתא דפרהסיא.

היה עושה כן גם בלא ההלוואה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגר"ז (ריבית יא) בשלחן ערוך שלו כתב לחדש שבדבר שרגיל היה לתת הלוה למלוה גם לולא ההלוואה, מותר להמשיך לתת לו אף אחר כך, ואפילו בדבר שזה נהנה וזה חסר, ושאר בני אדם אינם רגילים להשאיל זה לזה, שכיון שהם היו עושים כן גם לפני ההלוואה אין בזה ריבית, ובלבד שלא יתכוון בשביל ההלוואה.
אמנם אם הוא מילתא דפרהסיא, כגון בית, אסור לתת למלוה לדור בו, אפילו היו רגילים לעשות כן, דבמילתא דפרהסיא נראה לכל שהוא ריבית, וגם בזה כתב שאם הוא דבר שידוע לכל שעושה כן בלא ההלוואה מותר.
עוד כתב שם (יב) שגם בעושה המלוה שלא מדעת הלוה שאסרו התוספות, גם בזה אם היה עושה כן בלא ההלוואה, מותר.

כדברי הגר"ז כתב גם החכמת אדם (משפטי צדק קלא טז).

הגדרת פרהסיא[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (מלוה ולוה ו ב) לא הזכיר דין זה לאסור כל טובה שיעשה הלווה למלווה, וכפי הנראה אינו סובר כן להלכה. אמנם יש להעיר שהרמב"ם מפרש את דברי הגמ' 'גברא דלא עביד למיגר' שלא קאי על השוכר, כלומר שלשוכר [המלוה] אין צורך במגורים, וכפי שפירשו התוס', אלא קאי על המשכיר [הלוה] שאינו עומד להשכיר את החצר הזו, כלומר זה בעצם אותו מושג כמו 'חצר דקיימא לאגרא'.
וכבר עמד על מדוכה זו הלחם משנה שם, למה שינה הרמב"ם מפירושו (גזילה ג) שפירש לגבי סוגיית זה נהנה וזה לא חסר. וביאר שאם גם השוכר אינו נהנה מזה כלל, אין שום טעם לאסור בזה משום ריבית. וראה גם בתוס' רי"ד (סד ב ד"ה קמ"ל) ובקונטרס הראיות לריא"ז (בבא מציעא סד ב ג) שהביאו גירסה שלא היה בה גברא דלא עביד למיגר, לפי שבגברא דלא עביד למיגר ליכא איסור, וזה כדברי הלחם משנה.

היוצא על כל פנים מדברי הרמב"ם שאין מקור לאסור אף הנאה שהיה המלוה נהנה ממנה בלאו הכי מהלווה, אלא רק לכל היותר הנאה כזו שלא היה הלווה עושה לו.

מעותיו אינם בידו[עריכה | עריכת קוד מקור]

להחזיק לו טובה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב האגודה (בבא מציעא קיב) בשם הראבי"ה שאם מחזיק הלווה למלוה טובה, יאמר המלוה אף אני אחזיק לך טובה. והביאו הפרישה (קס יא).
והבית חדש (ג ד"ה כתב האגודה) ביאר הדברים, שמדובר בעשיית טובה, כגון לדבר לפני בשררה וכיו"ב, ואם עושה הלוה למלווה כן, יכול המלוה לומר לו גם אני אחזיק לך טובה לפעם אחרת כשם שעשית לי, ואז אין לחוש לריבית, ואפילו אם אחר כך לא יעשה לו שום טובה, באמירה בעלמא סגי, לפי שכן דרך העולם לעשות זה לזה טובה.

גם בהגהות מיימוניות (ה ל) הובא כעין זה, וכן הוא במרדכי (בבא מציעא ה תמא), ונפסק להלכה ברמ"א (קס כג).