פת נכרי

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה: עבודה זרה ב ו
בבלי: עבודה זרה לה ב, לח ב
ירושלמי: עבודה זרה ב ח
רמב"ם: מאכלות אסורות יז ט
שלחן ערוך: יורה דעה קיב

גזירת חכמים שלא לאכול פת שאפאו גוי, טעם הגזרה וגדריה.

הגזירה וטעמה[עריכה | עריכת קוד מקור]

חכמי המשנה (עבודה זרה ב ו) גזרו איסור אכילה על פת של נכרי. ובגמרא (שבת יז ב, עבודה זרה לו ב) מבואר שגזירה זו היא אחד משמונה עשר גזירות שגזרו בו ביום שנמנו תלמידי בית שמאי ובית הלל בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון.

והטעם שגזרו, מבואר בגמרא (עבודה זרה לה ב), שהוא משום חתנות, דהיינו שחששו שאם יבואו לאכול עם הנכרים מלחמם יתקרבו אליהם ויתחתנו בהם, וכ"כ הרמב"ם (מאכלות אסורות יז ט) והשלחן ערוך (יורה דעה קיב א).
ובמקום אחר בגמרא (עבודה זרה לו ב) מובא שמשום עבודה זרה גזרו בהם. אבל הרמב"ם שם וגם בפירוש המשניות לא העתיק טעם זה, וכן השלחן ערוך השמיטו בעקבותיו. ובפרי תאר למהר"ח בן עטר (ג) כתב דהגמרות לא סתרי אהדדי, אלא כל החשש שיתייחד עם הגויה הוא כדי להתרחק מעבודה זרה שלה, ותמה על הפוסקים למה השמיטוהו, שהרי נפקא מינה לגויים שאינם עובדי עבודה זרה. ועיי"ש שם שביאר את הגמרא באופן אחר ומסיק דעל כל הגויים גזרו.

הרמב"ן (לה ב ד"ה עוד ראיתי) כתב שיש מי שרצה לומר שכיון שכל האיסור הוא משום חתנות, האידנא שגם אצל הגויים ע"פ תורתם יש איסור חתנות, אין יותר חשש חתנות והפת מותרת. וכתב הרמב"ן על זה שזו טעות גדולה ואין לסמוך עליה, לפי שכל שלא עמד בית דין אחר וביטל את הגזירה אין לנו יכולת לבטלה, ועוד שגם בדורות הראשונים היה אסור אצלם החיתון.
ובתשובת הרשב"א (א רמח) כתב ג"כ שיש טועים לחשוב שפת כמרים מותרת לפי שאין להם בנים ובנות, וטעות היא בידם, לפי דלא חילקו חכמים בגזירתם.

הראב"ד דרוש מקור כתב טעם אחר לאיסור, שהוא מפני גיעולי נכרים, כלומר שעושים את הפת בכלים הבלועים מאיסור, ואוסרים הם גם את הפת הנאפית בהם. אבל כל הראשונים דחו טעם זה שאינו נזכר בגמרא.

תוקף הגזירה[עריכה | עריכת קוד מקור]

גמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

כבר מהגמרא נראה שגזירת הפת לא התקבלה לגמרי בכל תפוצות ישראל, ושהיו שנהגו בה היתר, עד שהוצרך ר' יוחנן להבהיר (עבודה זרה לה ב) שפת לא הותרה בבית דין, כלומר שלא הותרה באופן רשמי, אלא שלא נהגו בה. ומבואר שם שהוצרך לומר כן לפי שהיו שהתירו כי טעו בדברי רבי שיצא פעם לשדה וראה פת פורני מעשה סאה, ואמר 'מה יפה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה בשדה', ומתוך דבריו סברו שהתיר רבי את הפת. ולפירוש אחר שם בגמרא רבי הלך למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים ושאל אם אין פת פלטר לתת להם, ומזה סברו העם שהתיר רבי פת פלטר.
על דברי הגמרא הללו אומר ר' חלבו שם שאף למ"ד שפת פלטר מותר, מ"מ זהו דווקא במקום שאין פת ישראל. ור' יוחנן מסייג באופן אחר ואומר שהמתיר פת פלטר זהו דווקא בשדה, אבל בעיר לא. ואינו מבואר אם ר' יוחנן בא לחלוק על ר' חלבו או להוסיף על דבריו, וכן אינו מבואר אם הלכה כמותם או לא, ונחלקו הראשונים בדבר כדלהלן.

שיטת תוס' ורא"ש וסייעתם[עריכה | עריכת קוד מקור]

בכמה קהילות בישראל בזמן הראשונים, נהגו היתר גמור בפת של גויים, וכתבו הראשונים כמה טעמים ליישב המנהג.
תוספות (עבודה זרה לה ב ד"ה מכלל) כתבו שסמכו על דברי הגמרא הנ"ל שמבואר מתוך דברי ר' יוחנן שלא פשטה הגזירה בכל ישראל, וכמו שאמרה הגמרא (לו א) לגבי גזירת שמן שלא פשט איסורו בכל ישראל והתירוהו לפי שסמכו על דברי רשב"ג וראב"צ שאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה. וכן משמע בגמרא (לז א) שר' יהודה נשיאה היה מתיר את הפת אם לא שהיה חושש שיקראו לו בית דין שריא. ועוד הביאו תוס' מהירושלמי (עבודה זרה ב ח) שנאמר שם פת עמדו עליו והתירוהו.
וכדברים האלו כתב גם הרא"ש (ב כז) שהגדולים לא אסרו אותו לבני מדינתם כי תלו שמקומם הוא מאותם מקומות שלא פשט בהם האיסור. והוסיף עוד ראיה מספר החילוקים (החילוקים שבין מנהגי בבל למנהגי ארץ ישראל) (ל) דאיתא שם דבמקום שהתענה ג' ימים פת נכרי מותר משום חיי נפש (וע"ש גם בהערות הר"מ מרגליות), וכתב על זה הרא"ש שבמקומותינו שאין פת ישראל מצוי, הכל חשיב כחיי נפש. וגם הוסיף ראיה מן הירושלמי פסחים (ב ב) דאיתא שם להדיא דיש מקומות שלא נהגו איסור בפת של גויים.
מבואר מדברי התוס' ורא"ש, דאין חלוקה בזה בין עיר לשדה ובין פת פלטר לפת בעל הבית, אלא בכל פת התירו.
ואף שלפי הראיה שהביא הרא"ש מספר החילוקים מבואר דדווקא במקום שאינו מצוי פת ישראל שרי, מ"מ משאר הראיות שהביא נראה שאינו מחלק בכך, וכן משמע בתוס' הנ"ל, וכן הוא להדיא במרדכי (תתל) שאפילו במקום שפת ישראל מצויה שרי, כיון שלא פשטה הגזירה. ואף שאין לזה ראיה מהירושלמי, דשם יש לומר שנתקבלה הגזירה אלא שעמעמו עליה והתירוה, וא"כ אפשר שהתירוה רק במקום שאין פת ישראל, מ"מ מגמ' דילן גבי ר' יהודה נשיאה מבואר שלא פשט האיסור מעיקרא. וע"ש שהביא גם הראיה מהירושלמי בפסחים הנ"ל.

שיטת הרי"ף והרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף (יד א) ציטט את דברי הגמרא הנ"ל בלא שינוי משמעותי, ונראה מדבריו שסובר שדברי ר' חלבו ור' יוחנן הם להלכה, שפת פלטר מותר על כל פנים בשדה ובמקום שאין פת ישראל מצוי. וכן כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות יז יב), לפי הגירסא שלפנינו [וכן היה לפני הבית יוסף], שפת פלטר מותרת במקום שאין פת ישראל ובשדה, וכתב בזה טעם מפני שהוא שעת הדחק, אבל פת בעלי בתים אין להקל בה. ולמד הבית יוסף בדבריו שצריך שני תנאים להיתר, שיהיה בשדה ושאין פת ישראל מצויה
אבל לפני הר"ן (יד א ד"ה ור' יוחנן) היתה כנראה גירסה אחרת ברמב"ם, ולא היה לפניו מילת 'בשדה', וכן כתב הבית חדש (יורה דעה קיב ב) שמצא בשני כתבי יד שמילת 'בשדה' ליתא, ובמקומה יש מילת 'וכשר', ולפי"ז הרמב"ם פוסק כר' חלבו בלבד, שפת פלטר מותרת אף שלא בשדה ובלבד שאין פת ישראל מצוי. וע"ש בב"ח שכתב לפרש כן אף לפי גירסת הבית יוסף.

והרשב"א בתורת הבית (ג ז) כתב בדעת הרי"ף כתרווייהו לקולא, דהיינו שפת נכרי מותרת אם אין פת ישראל מצויה וכר' חלבו, וזהו אפילו בעיר, ואילו בשדה מותר בכל גווני, אפילו פת ישראל מצויה. ונראה שסובר כן גם לדינא. וכתב שם שאף שמגמ' דילן משמע שפת לא הותרה בבית דין, מ"מ נהגו בה היתר מפני שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, וסמך הרי"ף בזה על הירושלמי שכתב שעמעמו עליה והתירוה.
הר"ן (יד א) אחר שהביא דברי הרשב"א אלו, חלק עליהם וכתב שאף לפי הגמרא שלנו הותרה הפת, שר' חלבו ור' יוחנן לא יישאו ויתנו בדבר שאינו להלכה. ומה שהביא הרי"ף את הירושלמי לדינא, לא מפני שפוסק כמותו נגד הבבלי, אלא כדי להביא ממנו ראיה לאותם אמוראים שסברו שהתיר רבי את הפת. וכן כתב הריטב"א וביאר יותר, שאף שמנהג טעות היה, שהרי לא הותר בית דין, מ"מ כיון שאין רוב הציבור יכלו לעמוד בגזירה זו, אין צריך בית דין להתירו, ומ"מ לא התירו להם אלא לפי סברתם, דהיינו בשדה או באין פת מצויה, מפני שחשו לכבוד בית דין ראשון, ומטעם זה הוצרכו ר' יוחנן ור' חלבו לבאר ההיתר. וזוהי גם כוונת הירושלמי שעמעמו עליה והתירוה, כלומר לא התירו באופן גורף, אלא רק לפי מה שסברו העם לומר. וכתב הריטב"א שלזה הסכים גם הרא"ה. וראה גם בביאור הגר"א (ה) שצידד כשיטה זו.
ומ"מ נראה מדברי הר"ן והריטב"א שמסכימים לרשב"א לדינא שהפת מותרת בעיר במקום שאין פת ישראל מצויה, ובשדה בכל גווני.

דעת הרמ"ה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בריטב"א הביא דעת הרמ"ה שלא הותרה פת נכרי כלל, ודלא כהירושלמי, אלא כפשט הבבלי שפת לא הותרה בבית דין, ולא התיר רבי את הפת. וכל השקלא וטריא של ר' חלבו ור' יוחנן אינה להלכה אלא רק לפי מה שסברו העם בדעת רבי.
אבל דעתו דעת יחיד ולא קיבלוהו הפוסקים.

שיטת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמ"א (יורה דעה קיב ב) פסק כדעת התוס' והרא"ש והמרדכי שפת נכרי מותרת אף במקום שפת ישראל מצויה, וכן כתבו הבית חדש (ה) והש"ך (ט), שכן פשט המנהג במדינותיהם.

השלחן ערוך (קיב ב) העתיק דברי הרמב"ם כלשונו, אלא שהשמיט תיבת 'ובשדה'. ובביאור הגר"א (ו) תמה על זה שנקט כגירסת הר"ן ברמב"ם, וגם שפסק כר' חלבו ולא כר' יוחנן. וכתב שהגירסה הנכונה היא כמ"ש בבית יוסף שר' יוחנן בא להוסיף על ר' חלבו, בין אם נפרשו לחומרא ושצריך את שני התנאים להתיר, ובין אם נפרשו לקולא דסגי בחד מינייהו.

פת פלטר[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (עבודה זרה לה ב) מחלקת בין פת פלטר לפת בעל הבית, שגם אותם שהיו מתירין לא התירו אלא פת פלטר, וביאר הרשב"א (תורת הבית) שהטעם הוא לפי שאין בו חשש חיתון, לפי שבאומנותו הוא עוסק, וכ"ה באיסור והיתר הארוך (מד א).

כבר נתבאר שחלק מהראשונים פסקו כדברי גמרא זו, ולדבריהם אין להתיר פת של בעל הבית כלל, ואף פת פלטר אין להתיר אלא כשאין פת ישראל מצויה. כ"ד הרי"ף, הרמב"ם, הרשב"א והר"ן.
לעומת זאת הטור (אורח חיים קיב) כתב בדעת אביו הרא"ש שאין חילוק כלל בין פת בעל הבית לפת פלטר. ומתאימים הדברים לדברי הרא"ש שכתב שההיתר בפת של נכרי נובע ממה שלא נתפשטה הגזירה בכל המקומות, ובאמת לטעם זה אין לחלק בין פת פלטר לפת בעל הבית.
הבית יוסף כתב שלא ידע מנין לו לטור לכתוב כן בדעת הרא"ש, שהרי הרא"ש הזכיר דברי ר' חלבו ודברי הירושלמי שסייגו את ההיתר לפת פלטר בלבד. אבל בבית חדש (ו) כתב שמקור דברי הטור הם מהרא"ש בתשובה (יט כ) שאמנם הביא דברי הירושלמי לחלק בין פלטר לבעה"ב, אבל זה כתב רק למקומות שפשטה שם הגזירה, אבל במקומות שנהגו היתר אף פת בעל הבית מותרת. גם הפלפולא חריפתא (ב כז ס) האריך להוכיח כדברי הטור, דלפי הרא"ש במקום שהותרה הפת אף פת בעל הבית מותרת. וכדבריהם כתב גם הש"ך (ח).
אבל דעת האיסור והיתר הארוך (מד א) שהמנהג להקל בפת נכרי אף במקום שפת ישראל מצויה, ומ"מ כתב שפת בעל הבית אין מי שמורה בה להקל. וכן כתב והלבוש (ו) וביאר דבריו, שלא נתפשטה הגזירה ולכן נוהגים בה היתר, אך ההיתר לא פשט אלא בפת נחתום שבאומנותו הוא עסוק, ולכן אם יש מי שיכול להיזהר בפת בעל הבית תע"ב, וכן בפת פלטר טוב להיזהר במקום שפת ישראל מצויה.

ויש מהראשונים שכתבו להדיא שאף פת בעל הבית מותרת במקום שאין פת ישראל. כן כתב המרדכי (עבודה זרה תתל) בשם ר' שמריה, והביא לזה ראיה מהמשנה (דמאי ג א) שאע"פ שיש בדמאי איסור דרבנן, התירוהו לאכסניא, וכן פת בעה"ב מותר למי שהולך בדרך ואין מצוי לו פת פלטר, דחשיב כאסניא. וכן הוא בשו"ת מהרי"ל (קנז ד) בשם ראבי"ה.
והרא"ה בבדק הבית (ג ז ד"ה ולענין) כתב דבמקום שאין פלטר מצוי מותר אף פת בעה"ב, וכתב שאף במקום שמצויה פת ישראל מותר אם ילך לאוכלה בשדה, שהוא חוץ לתחום או לכה"פ חוץ לשבעים אמה ושיריים, אלא שסיים שם שהוא מכוער לתלמיד חכם לעשות כן. וכן מובא בשמו גם באורחות חיים (איסורי מאכלות סג). ובדבריו מוכח שפוסק כן על פי הגמרא, דר' יוחנן ור' חלבו לא פליגי אלא בחד מהם סגי, ולכן מתיר בשדה.

בבית יוסף הביא את מהרי"ל ואורחות חיים, שמתירים פת בעל הבית במקום שאין פת פלטר מצויה. וכן פסק השלחן ערוך (ח) בשם יש מי שאומר שאם אין פת פלטר מצוי, אף פת בעל הבית מותרת. ולכאורה דבריו סותרים למש"כ בסעיף ב' שאין מי שמתיר פת בעה"ב, וכדברי הרמב"ם.
בבאור הגר"א כתב מקור לדברי השו"ע מהמשנה בדמאי שם וכדברי מהרי"ל. ולפ"ד נראה שאין סתירה, לפי שאין המקור מן הגמרא בע"ז שהתירה בשדה, וכדעת הרא"ה, שבזה פסק מרן בס"ב כדעת הרשב"א, שאינו מותר אלא בפת פלטר. אבל הכא מתיר מטעם אחר, והוא מפני שפת נכרי לא חמיר מדמאי וכדברי מהרי"ל (ראה עוד)

מקרים שונים ל'אין פת ישראל מצויה'[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגיעה פת ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרא"ה בבדק הבית (צב ב ד"ה ולענין פת פלטר) שאם הגיעה פת ישראל, מיד נאסרה פת הפלטר עד שימכור ישראל את פתו, וכשיכלה שוב יחזור פת הפלטר להכשרו. והובאו דבריו אלו באורחות חיים (מאכלות אסורות סג ד"ה הפת) ובבית יוסף (קיב ד"ה וכתוב בתשובה אשכנזית), וכן הכריע מרן להלכה (קיב ג). אמנם העיר הש"ך (יד) שזהו דווקא למחבר, אלא הרמ"א בלא"ה פסק להיתר בפת פלטר אפילו במקום שפת ישראל מצויה.
ובטעם הדבר כתב בבאור הגר"א (יא) שכיון שלא הותר אלא משום דוחק, כאשר הגיעה פת ישראל, שוב אין דוחק.

דייק הש"ך (יג) מדברי מרן, שאף אם כבר לקח אדם פת פלטר נכרי בהיתר, ואח"כ בא לשם פת ישראל, מ"מ אסור לו לאכול את פת הנכרי עד שתכלה פת ישראל משם. וכתב ע"ז הש"ך שלא משמע כן באורחות חיים וברא"ה. אמנם העיר בנו בנקודות הכסף, שאגב ריהטא כתב כן, כי גם המחבר לא נתכוון לאסור מה שכבר קנה, והש"ך קרא 'לקח' בקמץ, היינו בעבר, אבל כוונת מרן היתה 'ליקח' בחיריק, שרק לכתחילה אסור ליקח.

פת פלטר נכרי יפה משל ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרשב"א בתורת הבית (ג ז) שגם מי שיש בידו פת או שפת ישראל מצויה באותו מקום, אלא שיש פת פלטר נכרי יפה ממנה, או ממין אחר שאין כמותה פת ישראל, ה"ז מותר, שכיון שדעתו של זה נוחה יותר בזה מפני בחשיבותו, הרי זה כפת דחוקה לו. וכתב שכן נהגו וכן דעת ר' יונה. גם הר"ן (בדפי הרי"ף יג ב) הביא דברים אלו בשם הרשב"א ור' יונה, וציין אליהם הבית יוסף, ופסקם להלכה בשלחן ערוך (ד).
אבל הטור (קיב) כתב שלא נראה כן מדברי הירושלמי שלא התיר אלא במקום שאין פת ישראל מצוי. ובבית יוסף (ד"ה ומ"ש עליו רבנו) הליץ בעד הרשב"א שהרי הוא עצמו הביא דברי הירושלמי לעיל מיניה, ותמה על הטור שכתב כן על הרשב"א. והבית חדש (ז) כתב שאדרבה דברי הטור נכונים, שהרי בירושלמי לא התירו אלא מפני חיי נפש, ומה בכך אם של הנכרי נאה. ואדרבה דברי הרשב"א צריכים יישוב, וצ"ל שאין מאכילין לאדם דבר שאינו ערב לו, והוי כמשום חיי נפש.

הגדרת פת פלטר[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הבית יוסף שלפי הטעם שכתב הרשב"א, שפת פלטר הותר כיוון שבאומנותו הוא עסוק ולא חיישינן לאיקרובי דעתא, כל שעשה הגוי את הפת על מנת למוכרו לאחרים ולא כדי לאוכלו, אין בו איקרובי דעתא, ואפילו הוא בעל הבית. וכן לחומרא, כל שעשה את הפת לעצמו על מנת לאוכלו, אסור, אפילו הוא פלטר, כיון שיש בזה איקרובי דעתא, ה"ה כבעל הבית. וכן הסכים בדרכי משה (ה) ונפסק ברמ"א (ב). ובבאור הגר"א (ט) הביא לזה מקור מהמשנה (חלה ב ז), שאשה שעושה חלה כדי למכור בשוק, צריכה להפריש חלה כנחתום שהוא אחד מארבעים ושמונה, ולא כבעל הבית שהוא אחד מעשרים וארבעה.

פת פלטר ביד בעל הבית[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרשב"א בתורת הבית (ג ז) שפת בעל הבית לעולם אסורה אפילו קנאה פלטר ממנו או שלחה לישראל לביתו, לפי שהולכים באיסור זה אחר שעת האפייה. וכן הדין לקולא, שאם אפאה פלטר, הרי הפת מותרת, ואף אם קנאה ישראל מבעל הבית. וכתב שכן נראה גם דעת הראב"ד. ולזה הסכים גם הרא"ש (בתשובה יט כ) במקומות שנתפשטה הגזירה, וכן דעת הר"ן (בדפי הרי"ף עבודה זרה יד ב). והביאו לזה ראיה מהגמרא (עבודה זרה סה ב) שהתיר רבא למכור לגוי חטים שנשפכו עליהם יין נסך, אחר שיטחן ויאפה אותם. ולא התיר רבא לעשות כן אלא שלא בפני ישראל. וטעם הדבר הוא, שבסתמא לא יקנה ישראל אחר הפת מן הגוי, שהרי פת נכרי אסורה, אבל אם יראה שישראל מכר לגוי את הפת יבוא לקנותה, וזה אסור משום היין נסך שבה. ומבואר מזה שאם אפאה ישראל, אף שהיא ביד גוי מותר לקנותה, שלא גזרו משום חתנות אלא בנאפית ביד הגוי.
אבל הרא"ה בבדק הבית שם כתב שאין ראיית הרשב"א ראיה, לפי שאינו דומה פת ישראל לפת פלטר. שפת פלטר מצד עצמה אסורה, אלא שהתירוה משום חיי נפש, אבל לא התירו את הפת מצד עצמה, אלא רק לקחתה מפלטר, שהרי אם יש שם פת ישראל, חזרה פת הפלטר להיות אסורה, לפי שלא התירוה אלא משום חיי נפש. ולכן פת בעל הבית ביד פלטר מותרת, כי התירוה לקחת ממנו, ופת פלטר ביד בעה"ב אסורה, דבתר בסוף אזלינן. ובמשמרת הבית לרשב"א כתב שלדבריו יהיה מותר לישראל ליקח מישראל אחר פת בעל הבית ולאוכלה, שהרי בתר בסוף אזלינן, והשתא ביד ישראל הוא, דלא גרע מפלטר גוי.

הטור (יורה דעה קיב) פסק כדברי הרשב"א ושאר ראשונים, וכן הכריע השלחן ערוך (ז).

פלטר שהזמין ישראל לביתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הארחות חיים (איסורי מאכלות סג ד"ה הפת) בשם הרא"ה שאם פלטר הזמין ישראל לביתו, הרי פתו כפת בעל הבית, והביא דבריו הבית יוסף (ד"ה וכתוב בתשובה אשכנזית), ובשלחן ערוך (ג) הביא כן בשם יש מי שאומר,

והש"ך (יב) תמה על דברי מרן בזה, שהרי הוא סובר לקמן ס"ז כהרשב"א שפת פלטר מותרת אפילו לקחו מבעה"ב, וא"כ הוא הדין לכאן שכיון שהיא פת פלטר יש להתיר אפילו בביתו, וכן כתב הרשב"א להדיא. וגם הגר"א (י) העיר כן. וסיים הש"ך שאפשר שסובר שבבית הפלטר יש להחמיר יותר. וכן כתב הרב פרי תאר (ה). ובנקודות הכסף ביסס מסקנה זו, וכתב שבהזמינו לביתו הוי גילוי מילתא שעשאו לעצמו והוי כפת בעל הבית.
אבל הרב כנסת הגדולה' (בית יוסף טו) דחה דברי הש"ך, וכן הוא בשלחן גבוה (י). גם בפרי חדש כתב לדינא שפלטר אף שהזמין ישראל לביתו פתו מותרת, דמש"כ מרן בס"ג אינו להלכה. וכדבריהם פסק הרב בן איש חי (חקת ג) והסכים לדבריו בהליכות עולם (ז עמ' פח).

גדרי האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

הבעלות על הפת[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקשה הר"ן (בדפי הרי"ף יג ב ד"ה מתני') למה חילקו את גזירת הפת וגזירת בישולי גויים לשתי גזירות, והרי שתיהן משום חתנות. ותירץ שפת חמורה יותר משלקות, שאם היא בבעלות של גוי אסורה היא אפילו אפאה ישראל, וזה בשונה משלקות של גויים שלא נאסרו משום בעלות הגוי, אלא משום בישולו. ומה שהתירה הגמרא (לח ב) באחת משלוש מלאכות כשאפאה ישראל או הסיק או חיתה בגחלים זהו דווקא בבישולי גויים או בפת שהיא בבעלות ישראל ורק הגוי אפאו, שאז מלאכה קלה של ישראל מתירתו, אבל כשהפת בבעלות גוי לא מועילה אפיית ישראל.
והביא הר"ן גם דברי הראב"ד שגם הוא אוסר פת שבבעלות הגוי, ואינו מועיל בזה אפיית ישראל, אלא שהוא אוסר מטעם כלי האיסור שבהם נעשו, מפני חשש קדירת בת יומא. אלא שהר"ו דחה דבריו, משום שבסוגיות מוכח שלקדרה בת יומא לא חיישינן.
גם הטור (יורה דעה קיב) כתב כדברי הר"ן הללו שפת של נכרי יש בו איסור אפילו אפאו ישראל, וכל שכן שאין שלא מועיל בו חיתוי וכד'.

אבל הרמב"ם (מאכלות אסורות יז יג) כתב היתר באפיית ישראל, ולא חילק בזה בין פת שהיא בבעלות הגוי לפת שהיא בבעלות ישראל. וכתב הר"ן שם בסוף דבריו, שלשיטתו צריך לומר שהטעם שחילקו בין גזירת הפת לגיזרת שלקות היא שבפת אם הדליק ישראל את התנור די בכך להתיר, מה שאין כן בשלקות, שצריך גם שיעשה את הבישול עצמו, וכיוון שחלוקים בהלכותיהן, חילקום לשתי גזירות.
גם הרשב"א בתשובה (א רכח) כתב להדיא שפת של גויים שאפאו ישראל או אפילו רק הפך בגחלים מותר, וזה דלא כדברי הר"ן.

מרן הבית יוסף (קיב) הביא דברי הראשונים הנ"ל והכריע כדעת הרמב"ם והרשב"א להתיר. וכתב שאף לדעת הר"ן מותר לישראל לתת בצקו לגוי שילוש ויערוך, ואח"כ יקח ויאפה בעצמו. ועוד האריך שם להוכיח שמותר לקחת שאור של נכרי לחמץ בו את העיסה. ובשלחן ערוך סתם דבריו ולא הזכיר מזה, כוונתו בזה כמו שכתב בבית יוסף.
ובפרי חדש (א) הוכיח שלא כדברי הר"ן מהתוספתא (ה ה) שבה מפורש שפת שאפאה ישראל אע"פ שהגוי לשה וערכה מותרת, ודוחק לומר שאיירי בפת ישראל, שא"כ מה חידוש יש בזה, וכן מוכח מהמשך התוספתא המדברת על גבינה, שמדובר בפת של נכרים, ואפ"ה כיון שאפאה ישראל מותר. אבל במצפה שמואל על התוספתא (ט) כתב שהר"ן יעמיד בפת של ישראל, ואם אפאה גוי אסור משום בישולי גויים.

השתתפות ישראל באפיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (עבודה זרה לח ב) מביאה דברי רבינא שאומר הלכה לגבי פת, שאם הגוי הסיק את התנור אבל ישראל אפה את הפת, או להיפך, או אפילו הגוי עשה את שניהם אך בא הישראל וחיתה בגחלים הפת מותרת.
וכתבו הרשב"א בחידושיו (עבודה זרה לח ב ד"ה והיכא) והמאירי (לח ב ד"ה כבר ביארנו) שהטעם שהקלו בזה יותר מבבישולי גויים, לפי שעיקר חיי נפש בפת.

זריקת קיסם לאש[עריכה | עריכת קוד מקור]

בספר החילוקים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל (ל) מובא שאפילו רק זרק ישראל קיסם לתנור היו בני בבל נוהגים בזה היתר, מה שאין כן בני ארץ ישראל שאמרו קיסם זה מה מעלה ומה מוריד. ובגמרא דידן משמע כבני ארץ ישראל שרק אם חיתה בגחלים מהני.
כן מבואר ברש"י (ד"ה חתיית) שכתב שהטעם שהתירו בחתיית הגחלים הוא לפי שע"י החתייה מוציא חום הגחלים, וכתב הרמב"ן (לה ב ד"ה ופת) שא"כ הוא דווקא בכהאי גוונא לפי שמעשיו ניכרים בפת, אבל זריקת קיסם אינה מועילה, ואף חיתוי מועט שאינו מוסיף חום אינו מועיל, לפי שתחילתו וגמרו ביד עכו"ם. ומ"מ סיים הרמב"ן שאם הביא ישראל את הגחלים שבהם מדליקים את האש מותר, לפי שהישראל הביא את עיקר האש. וכתב שכן דעת הראב"ד שבעינן מעשה הניכר כדי להתיר הפת. ולענין המובא בספר החילוקים כתב הרמב"ן שאין הדברים מכוונים ויוצאים הם משיטת התלמוד ואין אנו שומעין להם.
גם ברי"ף משמע שאין להתיר אלא בחתייה, לפי שלא הזכיר ענין הקיסם כלל, וכן כתב גם הרא"ש (ב לג) בדעתו, וכך כתב הטור בדעת הרא"ש. וכן היא גם דעת הרא"ה בשיטת הקדמונים (לח ב ד"ה איבעיא להו) והרי"ד בפסקיו (לח ב ד"ה פת) שבעינן חיתוי שממהר הבישול.

לעומת זאת, הרמב"ם (מאכלות אסורות יז יג) כתב שאפילו לא זרק הישראל לתנור אלא עץ אחד התיר כל הפת שבו, לפי שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה, וכבר העירו עליו הראשונים שאין זו משמעות הגמרא. אבל בבאור הגר"א (ד"ה וניער) משמע שהרמב"ם למד כן גם בפשט הגמרא.
גם באיסור והיתר הארוך (מד ד) כתב לדינא להתיר ע"י זריקת קיסם, ואפילו בפת בעל הבית, הובאו דבריו בדרכי משה (ו*), וכן משמע בשערי דורא (עה).

ומדברי חלק מהראשונים נראה שהיה מנהג לסמוך אף על זריקת קיסם בלבד, ויישבוהו על פי מנהג בבל הנזכר. כך כתבו התוספות (ד"ה ואתא) שאף שבגמרא לא משמע הכי, אנו נמשכים בזה אחרי בני בבל, וכ"כ הר"ש משאנץ (שיטת הקדמונים לח ב ד"ה שגר). והרא"ש (ב לג) כתב שאפשר שבתחילה היו נוהגים היתר כאשר בתחילת ההיסק בא הישראל ונותן שם גחלים וקיסם להעלות השלהבת, והאחרונים ראו כן והקלו בהשלכת הקיסם אף בסוף ההיסק, אע"פ שאינו מועיל כלום באפייה, וסיים שם שיש להניח להם לישראל דמוטב שיהיו שוגגין. וכן פסק המרדכי (עבודה זרה ב תתל, תתלא) שסומכין אנו על בני בבל.

הרשב"א (לח ב ד"ה והיכא) הביא כל דברי הרמב"ן הנ"ל, והוסיף שכן היא גם דעת רבנו יונה שמעיקרא דדינא יש לאסור בהשלכת קיסם, אלא שבמקומות שנהגו לאכול פת פלטר היו משליכים קיסם לתנור להרחקה. אבל הרשב"א עצמו סיים דבריו שאין לך כל קיסם וקיסם שלא יקרב משהו בבישול, ולכן נהגו בזה היתר ומנהג ישראל תורה היא. מבואר שדעתו כהרמב"ם להתיר ע"י זריקת קיסם, אך לא מפני שיש בזה היכר, אלא מפני שכל קיסם מועיל לפת. שוב שנה דבריו בתורת הבית (ג ז).
גם המאירי הביא שתי השיטות וכתב שהסוגיה מוכחת כהרמב"ן אלא שנתפשט המנהג כרמב"ם, אך לא מהטעם שכתב שהוא בשביל היכר, אלא כדי שיהיה כח ישראל מעורב באפייה.
והריטב"א (לח ב ד"ה פת) אף שכתב שמהגמרא נראה כדברי הרמב"ן, מ"מ לדינא הכריע כרמב"ם שיש להתיר אף ע"י קיסם כיון שכבר הותר פת פלטר מטעם שהגוי מתכוון למלאכתו. וא"כ בפורני של גוי שנותנים לו העיסה לאפותה, כ"ש שמותר אפילו בלא נתינת קיסם, שאינו אלא להיכר בעלמא. כדבריו לגבי פורני כתב כבר הרא"ה בבדק הבית (ג ז) והובאו דבריו בשו"ת הריב"ש (תקיד), אבל הבית יוסף (ד"ה וכתב הריב"ש) כתב שלא נהגו לסמוך על זה, ונתן טעם לדבר.

בבית יוסף (יורה דעה קיב) הביא את הדעות השונות והכריע כהרמב"ם והרשב"א לקולא, ומנהגן של ישראל תורה. וכן העתיק בשלחן ערוך (ט).

כוונה בהשלכת הקיסם[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרב זבחי צדק (קיב כט) שכל היתר זריקת הקיסם הוא דווקא כשזרק בכוונה להכשיר את האש, אך אם זרק כמתעסק בעלמא אסור. וכתב שכן הוא בהגהת איסור והיתר הארוך (מג י. ולא מצאתי שם), והעתיק דבריו הרב בן איש חי (חקת ה).
קצת משמע בדבריהם שאמרו כן לפי מה דקיי"ל כהרמב"ם שאין זריקת הקיסם נצרכת אלא בשביל ההיכר, ולפי זה אם עושה חיתוי ממש שניכר בפת, אפילו אם הוא כמתעסק בעלמא שרי. אמנם אינו מוכרח, ואפשר שכוונתם דבכל גוונא בעי כוונה.

ניפוח בפה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הדרכי משה (ו) בשם האגור (אלף שג) שכתב בשם שו"ת מהרי"ל (קצג), שאם נפח באש בפיו, מועיל הדבר כחיתוי. והובא גם להלכה ברמ"א (ט), ושוב כתב כן בתורת חטאת (עה ג). אמנם במהרי"ל שם מסייג דבריו וכותב שזהו דווקא כשניפוחו מדליק העצים הכבויים ונדלקים על ידי כוחו, אך אם יש גחלים לוחשות ועצים דולקים, והוא בניפוחו רק מגביר חום אינו מועיל. אבל כתב הפרי חדש (יט) שלפי מה דקיי"ל כהרשב"א שכל קיסם וקיסם מוסיף בחום התנור, גם הניפוח מועיל אפילו שיש עצים דולקים וגחלים לוחשות, וכן משמע בפרי מגדים (שפתי דעת יט).

כבה התנור[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב המרדכי (ב תתל) שמעשה בא לפניו בתנור שהיו אופים בו ג' פעמים ביום והיו מכשירים כל פעם ע"י זריקת קיסם, ופעם אחת שכחו להכשירו באפייה השלישית, והורה להם שאפילו הכי מותרת הפת האחרונה, לפי שגם באפייה האחרונה נשאר מן הגחלים הבוערות של היסקות הראשונות, וסיים דמ"מ לא רצה לעשות מעשה להתירה. אמנם השלחן ערוך (י) התיר בזה למעשה, ובערוך השלחן (כז) כתב שהוא דווקא בשעת הדחק.
כתב בספר בית דוד (נ) שאין לדייק מדברי מרן שאם הוכשר רק בפעם ראשונה אסור, כי הכל לפי הענין, שאם נשארו גחלים מהיסק ראשון, אפילו נאפה פעם שניה בלא הכשר, הפת גם של אפייה שלישית מותרת, כיון שגם לאפייה שלישית הועיל היסק הראשון. והוא הדין לחומרא, שאם לא נשארו גחלים מן ההיסק שהוכשר על ידי ישראל, אסור בכל גווני אף שהכשיר ישראל ב' פעמים. ולשון מרן חסר מן הספר שעיקר הטעם כמו שכתב המרדכי שבעינן שיועיל היסק הישראל. ודבריו הובאו להלכה בכף החיים (נד).
אמנם יש לעיין בדבריו, שהרי אף שיש גחלים בוערות מן ההיסק הראשון, אפשר שאינם בוערות אלא מכח ההיסק השני שלא הוכשר ע"י ישראל, וא"כ אין להתיר אלא בגוונא שצייר השו"ע שלא הפסיק היסק אסור בין האפיות.
ובתנורים של היום לכאורה נידון זה אינו שייך, שהרי ליכא גחלים כלל ואינו מצוי שיהיה חום התנור מועיל להיסק הבא אחריו. אמנם אפשר שמה שנקט המרדכי שבעינן גחלים בוערות הוא לאו דווקא, אלא שכן היה בימיהם, אך בתנורים של היום שאין גחלים, כל שחום ההיסק נשאר, מועיל הוא להתיר את האפייה. אך בזה נראה פשוט שרק ההיסק האחרון יועיל, אבל אם הפסיק בין האפיות היסק שלא הוכשר ע"י ישראל, וכנדון הבית דוד, לא יועיל בתנורים שלנו.

באגור מובא (אלף שא) בשם התוס' שנתינת קיסם לתנור מועילה כל ימי השבוע עד יום ראשון (ולפנינו בתוס' ליתא). וכתב על זה הבית יוסף (ד"ה כתב האגור) דקולא יתרה היא.
ובאיסור והיתר הארוך (מד י) כתב כן לענין דיעבד בשם ר' יוחנן מפרי"ש, שאם שכחו להכשיר את האש וכבר נאפה הפת כל צרכו, אם אפה כבר ישראל בתנור זה אפילו עד ארבעה וחמישה ימים, כל שלא עמד התנור בלא היסק מעת לעת, סומכים בדיעבד על הכשרת האש שעשה ישראל קודם לכן, לפי שהוא מועיל לפת להיאפות מהר יותר.
ובדרכי משה (ז) כתב שאפשר שזו גם כוונת האגור. אך על כל פנים משמע באיסור והיתר הארוך שהוא דווקא בדיעבד, אבל ברמ"א (י) פסק כן להלכה, ומשמע שאפילו לכתחילה אפשר לסמוך על זה. אבל הרב ערוך השלחן (כז) כתב לסמוך על זה רק בשעת הדחק, כשאי אפשר ע"י אחד מהדרכים הרגילות. והרב זבחי צדק (לה) הכריע כמרן בזה והעתיקו הרב כף החיים (נח).

הכשרת האש לאחר שהפת מוכנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב המרדכי (עבודה זרה ב תתלא) שכל זמן שהפת צריך לתנור ומשביח באפייתו, אפילו כבר קרמו פניה, מועילה עדיין זריקת הקיסם לאש. אמנם הוסיף שדעת רבנו יהודה שלא מועיל הכשרת האש לאחר שקרמו פני הפת. ובשערי דורא (עה) הביא בשם רבותיו שאפילו הוציא כבר את הפת יכול להחזירו על ידי ישראל אם הוא משביח והובא גם באגור (אלף שב), והבית יוסף (ד"ה כתב עוד המרדכי אם נאפה) הביא דבריו בלא חולק.
אמנם בשלחן ערוך (יב) כתב בסתם כדעת המרדכי והוסיף בלשון 'ויש מי שאומר' את דברי השערי דורא. וכתב הרב כף החיים (סג) שלפי דברי החיד"א במחזיק ברכה, כשוסתם מרן להלכה ואח"כ מביא קולא בשם יש מי שאומר, נכון להחמיר אף בהפסד מרובה.

מה נקרא פת לענין זה[עריכה | עריכת קוד מקור]

פת קטנית[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרא"ש בתשובה (יט כא) שפת קטנית אינה חשובה פת לענין פת נכרי לפני שאינו חשוב. וכן העתיקו הטור (יורה דעה קיב) והשלחן ערוך (קיב א) שפת האסורה היא דווקא של חמשת מיני דגן, אך קטנית ואורז אינם חשובים לענין זה. והגר"א ציין בזה למשנה במסכת חלה (א).
ובפרי מגדים (משבצות זהב ב) הוסיף שאם עירב שאר מינים עם חמשת מיני דגן אזלינן בתר הרוב, ודלא כמו לענין חלה וברכות דמיני דגן הן עיקר, דבפת של גויים יש להקל.

פת הבאה בכיסנין[עריכה | עריכת קוד מקור]

התוספות (ביצה טז ב סוד"ה קמ"ל) כתבו בשם רבנו יחיאל לגבי 'ניליי"ש' שכיון שאופים אותם כדרך פת, ואף אם קובע עליהם סעודה מברכים עליהם המוציא, דין פת יש להם. ומבואר מדבריו שפת הבאה בכיסנין כיון שקובעים עליו סעודה, אסור משום פת נכרי. גם הרמ"א בתורת חטאת (עה יב) כתב שעוגות הנקראים 'קיכליך' הואיל ויש עליהן תורת לחם ואילו היה קובע סעודה עליהן היה מברך המוציא, דין פת יש להם ואינם אסורים משום בישולי גויים. וכן פסק בהג"ה (קיב ו) והסכים לדבריו הרב פרי חדש (יז). ועיין במנחת יעקב שעל התורת חטאת (עה כא) שמו"ח זקנו מוהר"ר שמעון כ' ללכת בזה אחר לשון בני אדם כדיני נדרים וכיון שאינו נקרא פת אין לו דיני פת נכרי, ואף בישולי נכרי לית ביה דסו"ס אינו בישול אלא פת.

סופגניות[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]