סחיטת פירות בשבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה: שבת כב א
בבלי: שבת קמג ב-קמד ב
ירושלמי:
רמב"ם: שבת ח י; כא יב
שלחן ערוך: אורח חיים שכ א-ז

האם מותר לסחוט פירות בשבת בתנאים מסויימים או לא, ואם יש הבדל בין סוגי הפירות.

מחלוקת התנאים[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (שבת כא ב) אוסרת לסחוט פירות בשבת על מנת להוציא מהן משקין. וכתב רש"י שסוחט הוא תולדה של אב המלאכה דש, כיון שמפרק את המיץ מן המאכל.
ובמקרה שיצאו המשקין מעצמן - לדעת תנא קמא אסור לשתותן בשבת, ואילו לדעת ר' יהודה אם פירות אלו היו מיועדים לאכילה, היוצא מהם מאליו מותר, אך אם היו פירות אלו מיועדים למשקין, היוצא מהן אסור.

בבגמרא (שבת קמה א) מובא בשם ר' חייא בר אשי, וכן תני דבי מנשה, שמהתורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד, וכתב רש"י (ד"ה דבר תורה) שבשאר פירות אין דרך לדרכן ולאו מלאכה היא.

ביאור מחלוקת ר' יהודה וחכמים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא (שבת קמג ב) מובא שלדעת עולא ר' יהודה וחכמים נחלקו בכל הפירות, גם בזיתים וענבים. וכן היא דעת ר' יוחנן ומוסיף שהלכה כחכמים בזיתים וענבים וכר' יהודה בשאר פירות.
אמנם לדעת רב יהודה בשם שמואל אין מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים לגבי זיתים וענבים, שמודה ר' יהודה באלו שהיוצא מהם אסור, שכיון שעומדים הם לסחיטה יהיב דעתיה על היוצא מהם. וכן אומר גם רבה ומוסיף שאף חכמים מודים לר' יהודה בשאר פירות שאם יצאו מעצמם מותרים. אמנם נחלקו הם בתותים ורימונים, שבזה לדעת ר"י היוצא מהם מותר אם יועדו לאכילה ולת"ק אסור. וכן הוא להדיא בברייתא, שר' יהודה אומר לגבי תותים ורימונים שאם הכניסן למשקין או לסתם, היוצא מהם אסור, ואם הכניסן לאכילה היוצא מהם מותר, וחכמים אומרים שבין לאוכלין ובין למשקין היוצא מהן אסור.
בהמשך מביאה הגמרא (קמד א) גם ראיה שחכמים מודים לר' יהודה בשאר פירות, שכתוב בברייתא שמותר לסחוט פגעין פרישין ועוזרדין, אבל לא רימונים, ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטים גם ברימונים (כלומר ביום חול, וזו הסיבה שרימונים אסור לסחוט לכתחילה). ומזה שהתירה הברייתא לסחוט לכתחילה פגעין פרישין ועוזרדין מטעם שלאו בני סחיטה נינהו, מוכח שזהו אף לרבנן, שהרי אין סיבה להעמיד דווקא אליבא דר' יהודה היתר לכתחילה, שהרי המשנה לא הזכירה לאף אחד מהדעות היתר סחיטה לכתחילה.

הלכה כבית מנשיא בר מנחם[עריכה | עריכת קוד מקור]

רב נחמן אומר (קמד ב) אומר שהלכה כשל בית מנשיא בן מנחם, כלומר שגם רימונים היוצא מהם אסור כדין התותים.
מדוייק מדברי רב נחמן שיש מי שחולק על בית מנשיא ומתיר לסחוט רימונים (אף שבברייתא לא הוזכר), והגמרא תמהה אם כן מדוע הלכה כבית מנשיא, והרי הם יחידים ובטלה דעתם אצל כל אדם (ואין זה דומה למקיים קוצים בכרם שלדעת ר' אליעזר קידש כיון שבערביא מקיימים קוצים, שכן ערביא זהו מקום שלם אבל פה מדובר במשפחה אחת)?

תירוץ רב חסדא[עריכה | עריכת קוד מקור]

מיישבת הגמרא על פי דברי רב חסדא בנוגע להלכות מקוואות, שאמר שאדם שסחט תרדין לתוך מקוה, הרי זה פוסל בשינוי מראה, ואף שתרדין אינם משקין אלא אוכלין ואין אוכלין פוסלים את המקוה, מ"מ כיון שהוא החשיבן בכך שסחט אותם, הרי שכמשקה הם חשובים. אם כן הוא הדין לכאן, כיון שאותו אדם החליט לסוחטן הרי שלדידו חשובים הם כמשקה.

לפי הסבר זה של רב חסדא קשה שהרי אם כשסחט אותן הרי החשיבן למשקה, נאמר כן אף בפגעין פרישין ועוזרדין שהחשיבן למשקה, ומה טעם שרי לסחטן לכתחילה?
על זה תירצו רש"י (ד"ה כרב חסדא) ותוספות (ד"ה הכא נמי) שהשתא מתבארת הברייתא שסחט אותם כדי למתק את הפרי ולא על מנת להוציא מהן משקה, ולכן בפגעין וכיו"ב מותר. אך ברימונים אסור אפילו על מנת למתק את הפרי, שכיון שבית מנשיא היו סוחטים בחול לצורך המשקה, חיישינן שאם נתיר לו לסחוט על מנת למתק, יבוא לסחוט גם לשם משקה. ובפגעין ליכא החשש הזה, לפי שאין מי שסוחטן בחול למשקה.

אבל הרמב"ן (קמג ב ד"ה תרדין) כתב על פירוש זה שאינו מחוור. ופירש את הגמרא באופן אחר, שגם תרדין וגם רימונים יש מיעוטא שסוחטים אותם למשקין, ואמרה הגמרא שכשסחטן הרי שאחשיבנהו והו"ל משקה, ולכן פוסל את המקוה כיון שיש על כל פנים מעט בני אדם שסוחטים אותם. וזהו הטעם גם ברימונים שכיון שיש מיעוט שסוחטים אותם וזה גילה דעתו שכוונתו כמותם אסור, אבל פגעין וכיו"ב שאין דרך בני אדם כלל לסוחטן, בטלה דעתו אצל כל אדם ואפילו לכתחילה מותר לסחטן. וכתב הרמב"ן שכן נראה מדברי הרי"ף שהתיר לסחוט פירות ולא חילק כרש"י. כתירוץ זה כתבו גם הרשב"א (ד"ה הכא נמי) והריטב"א (ד"ה היינו טעמא) אחר שדחו פירוש רש"י. והוסיפו הריטב"א והרשב"א שמה שחלק רב פפא על רב חסדא אינו על עצם דינו של רב נחמן, שודאי בזה מודים לו שאסור לסחוט רימונים, אלא רק לענין מקווה חלק עליו.
במגן אברהם (שכ א) כתב תירוץ זה מדנפשיה.

דחיית רב פפא[עריכה | עריכת קוד מקור]

רב פפא דוחה תירוץ זה ואומר, שהטעם שבגללו מי תרדין פוסלים את המקוה הוא משום שכל דבר שאין עושים ממנו מקוה לכתחילה פוסל את המקוה בשינוי מראה, וכן הדין במי תרדין.
לפי הסבר זה של רב פפא, חזרה קושיית הגמרא לדוכתה, מדוע הלכה כבית מנשיא בן מנחם שמותר לסחוט רימונים, שהרי אין דעת כל אחד קובעת לעצמו לומר שכיון שאחשבינהו חשיב כמשקה, ואם כן בטלה דעתם של בית מנשיא אצל כל אדם.
ואין לזה מענה בגמרא.

הכרעת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף פסק הלכה כר' יהודה וכפי שביארו שמואל ורבה, שזיתים ורימונים אסור לסחוט ואם יצאו מעצמן לכולי עלמא אסור. פירות שלאו בני סחיטה נינהו לכולי עלמא מותר לסוחטן אף לכתחילה, וכל שכן להינות מן היוצא מהן מאליו. בתותים ורימונים לפי חכמים אסור לסוחטן לכתחילה ואם יצאו מעצמן אסורים, ולפי ר' יהודה תלוי הדבר בדעתו למה ייעדם, שאם ייעדן למשקין הדין כחכמים, אבל אם ייעדן לאוכלין, אף שאסור לסוחטן לכתחילה, מכל מקום היוצא מהם מותר. כדברי הרי"ף כתבו להלכה גם הרא"ש (שבת כב ב) והרמב"ם (שבת כא יב).

אמנם בהגהות הסמ"ק (רפב י) כתב שכל מה שהתירו בשאר פירות לסחוט לכתחילה, זהו דווקא בסוחט על מנת למתק את הפרי, אך אם סוחט לצורך המשקין, אפילו בשאר פירות אסור. וכן כתב רבנו ירוחם (ח יב עז ד) בדעת רש"י, וזהו על פי דברי רש"י לעיל בדעת רב חסדא.

בבית יוסף (אורח חיים שכ ד"ה וא"ת ולדברי) הקשה שלכאורה דברי רש"י מוכרחים על פי דברי רב חסדא, ואם כן איך יתרצו את הכרעתם הפוסקים שלא כתבו לחלק בין סחיטה על מנת למתק לסחיטה למשקין.
ותירץ הבית יוסף שם, שהם סוברים שתירוץ רב חסדא לא נתקבל למסקנה, שהרי רב פפא דוחה את דבריו שכל שאחשיבנהו חשיב משקה, ומסביר את הפסול במקוה מטעם אחר. אלא שבדברי רב פפא לא מבואר תירוץ אחר לברייתא מדוע לחלק בין פגעין לרימונים רק משום שבית מנשיא היו סוחטים אותם בחול, ועל זה כתב הבית יוסף לתרץ תירוץ מדנפשיה, שבית מנשיא אף שלא היו רובא דעלמא, מכל מקום היו הרבה אנשים שהיו עושים כן ולא אחד, ולכן לא אמרינן דבטלה דעתם.
והוסיף הבית יוסף וכתב שיש לומר שגם רש"י ותוס' לא כתבו את דבריהם למסקנה, אלא רק לבאר דעת רב חסדא, אבל לפי מה מסקנת הגמרא שדחאו רב פפא, שוב אין לחלק לדינא בין סחיטה למתק לסחיטה למשקין, ודלא כהגהות סמ"ק ורבנו ירוחם. וכן כתב הגר"א (ד"ה ושאר).

הבית חדש (שכ ב) כתב לדחות דברי הבית יוסף. שיש לומר שדברי רב חסדא הם למסקנה, שהלכה כרב נחמן שהוא רבו של רב פפא, ועל פי הסבר הגמרא אליבא דרב חסדא. ועוד הוסיף ראיה שכתבה ההגהות סמ"ק, שהרי אפילו כבשים אסור לסחוט לכתחילה, והרי בזה אין המים חלק מהפרי ולא גדלו בתוכן, כל שכן בפירות שיש לאסור לכתחילה. וכן סובר הב"ח לדינא שאין לסחוט אף פרי למימיו אלא רק למתק.
ולתרץ את דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפסקו לכאורה כרב חסדא, כתב הב"ח שם (ד"ה כתב בית יוסף) שאמנם סוברים הם כרב חסדא ולא כרב פפא, אלא שסבורים הם שזהו דווקא במקוה שהוא דאורייתא אמרינן שכיון שסחטן חשיבי משקין ופוסלין את המקוה, אבל בסחיטת פירות שאינם דאורייתא לא אמרינן מתוך שסחטן החשיבן אלא במקום שיש מקצת שעושים כן כגון ברימונים שהיו בית מנשיא סוחטין בחול, דאז אמרינן שזה שסחט מוכח דאחשבינהו וגזרינן, אבל בשאר פירות לא אמרינן דאשבינהו אלא בטלה דעתו אצל כל אדם כיון שאינו דאורייתא.

ובדרישה (שכ א) כתב שקושיית הבית יוסף אינה קשה, לפי שבאמת לדינא גם רב פפא סובר כרב נחמן שברימונים אסור, אלא שתמהה הגמרא איך תולה זאת בבית מנשיא שהם מיעוטא דעלמא, ומסביר הדרישה שעיקר התמיהה של הגמרא אינה על עצם הדין שברימונים אסור, אלא על מה שתלתה זאת במנהגם של בית מנשיא, אבל לעצם הדין יש לו טעם אחר, וכמו שמשמע פשט הברייתא שאין הדין תלוי במנהגם של בית מנשיא. לכן הגם שדחאו רב פפא מ"מ עיקר הדין קיים.
באופן קצת אחר כתב בביאור הגר"א (אורח חיים שכ ד"ה ושאר), שבאמת רב נחמן שפסק כבית מנשיא אין כוונתו שתנא קמא חולק ואומר שרימונים מותר, שהרי להדיא שנינו בברייתא 'אבל לא ברימונים', אלא שתנא קמא סבר שרימונים דרכם להיסחט בכל מקום ורב נחמן מצדד כאידך תנא שרק בבית מנשיא היו סוחטין, וכוונתו לומר שאף שרק שם היו סוחטים בחול, לכולם אסורה הסחיטה בשבת, וכן כל פרי שיש מקום אחד שנוהגים לסחוט אסור לכולם, אבל תנא קמא סובר שמקום שנוהגים לסחוט רק שם אסור. ורב פפא סובר כתנא קמא שברימונים אסור מפני שסוחטים בכל מקום.

בביאור הלכה (ד"ה מותר) כתב שלחינם דחקו הב"י והב"ח למלט דברי הרי"ף והרמב"ם מקושיית רש"י, לפי שכבר פירשו הרמב"ן והרשב"א באופן אחר, כמבואר לעיל וכנראה נעלם מעיניהם.

הכרעת הפוסקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

להלכה כתב השלחן ערוך (אורח חיים שכ א) כדברי שלושת עמודי ההוראה - הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, שזיתים וענבים אסור לכתחילה ואף ביצאו מעצמן. תותים ורימונים אם ייעדן למשקין אסורים כזיתים וענבים, ייעדן לאוכלין אסור לסחטן לכתחילה אבל היוצא מהן מותר. ושאר כל הפירות מותר לסחטן לכתחילה. ולא הזכיר החילוק בין סחיטה למתק או למימיהן.
אמנם הטורי זהב (א) כתב לפרש בדעתו שדווקא למתק מותר בשאר פירות אבל למשקין אסור, וכתב שגם הרי"ף וסייעתו מודים לזה ואין חילוק כלל בין שיטת רש"י לשיטת הרי"ף. וכבר נתבאר שגם דעת הבית חדש לפסוק לחומרא בזה כשיטת רש"י.
ובחיי אדם (יד ג) כתב שנכון להיזהר בספק איסור דאורייתא, כלומר לחשוש לדעת רש"י ותוס', וכמו שפסק הב"ח.

אבל המשנה ברורה (שכ ז) וכן בבאור הלכה (ד"ה מותר) כתב להכריע כפשט דברי השלחן ערוך וכפי שהכריע בבית יוסף, ודלא כרש"י ותוס' שחילקו בין למתק לבין למשקין, ואף אפשר שגם הם לא כתבו כן לדינא וכמו שכתב הב"י.

סחיטת שאר פירות, ופירות שאין דרך לסוחטן אלא במקומות מסויימים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בבית יוסף (שכ ד"ה ומשמע לי) כתב שלא רק תותים ורימונים אסור לכתחילה, אלא הוא הדין לכל פרי שדרך לסוחטו למימיו, אסור לסחטו בשבת. והוכיח כן מדברי הרא"ש בתשובה (כב ב) שהתיר לסחוט לימונים מפני שאין דרך לסוחטן לצורך משקה.
והוסיף הב"י וכתב שאפילו אם ברוב העולם אין מנהג לסחוט פרי זה רק נודע לנו ששום מקום כן נוהגים לסוחטו למימיו אסור, דומיא דבית מנשיא בן מנחם שאף שהגמרא מקשה אטו מנשה רובא דעלמא, זהו דווקא אם הוא יחידי אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם, אבל אם היה זה על כל פנים מנהג של מקום שלם, משמע בגמרא שהיה אסור, וכמו דחיישינן למנהג ערביא לגבי מקיים קוצים בכרם.
עוד הוסיף הב"י, שאם סיבת המנהג לסוחטו למימיו באותו מקום היא משום רפואה, אין לאסור משום כך, דדווקא אם סוחטים בחול לשום תענוג או לרוויה אסרינן בשבת.

בשלחן ערוך לא הזכיר מה שכתב בבית יוסף על פי הרא"ש, אבל הרמ"א (א) כתב לדינא שבמקום שנהגו לסחוט פרי מסויים לשתות מימיו לצמא או תענוג, דינו כתותים ורימונים, ואם נהגו לסחטן לרפואה, מותר.

המגן אברהם (א) דייק מדברי הרמ"א שאין כוונתו לפסוק כהב"י, אלא שרק באותו מקום שנוהגים לסחוט בחול אסור בשבת, אבל בשאר מקומות שרי. ותמה על דברי הב"י, שהרי קיימא לן כחכמים שרק באותם מקומות שמקיימים קוצים אסור לקיימן בכרם, ודלא כר' אליעזר. וגם בגמרא מוכח להדיא שבית מנשיא אינו מקום אלא חד גברא. אלא כתב המגן אברהם, שתותים רימונים אינם אסזורים אלא מפני שמקצת בני אדם שסוחטים אותם, ולכן השתא שגם הוא סוחט אחשבינהו, אבל הוסיף שזהו דווקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה מאלו היו סוחטין אותם, אך אם לא, אינו אסור אפילו באותו מקום, אלא אמרינן בטלה דעתם של הסוחטים את אותו הפרי, אצל כל אדם שאינם סוחטים אפילו לו היה להם הרבה מאותו הפרי.
ובבאור הלכה (ד"ה ובמקום) כתב על הוספה זו של המג"א שדין זה אינו ברור, שמדברי הרשב"א והריטב"א והרמב"ם מוכח שאפילו אם לא היה רוב העולם סוחטים אותם לו היה להם הרבה מאותו הפרי, אפילו הכי אסור. וסיים שם לדינא שעל כל פנים באותו מקום ודאי אין להקל.

סחיטה לתוך אוכל[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (קמד ב) מביאה דברי רב יהודה בשם שמואל שמותר לכתחילה לסחוט אשכול ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה.
רב חסדא לומד מדברים אלו, שמותר לחלוב עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה.
ובהמשך (קמה א) ר' זירא בשם רב חייא בר אשי בשם רב שמותר לסחוט אשכול ענבים לתוך הקדרה ולא לתוך הקדרה, ודג לצירו אפילו לתוך הקערה.

הגמרא מניחה שיסוד דין זה נובע מההגדרה שמשקה הבא לתוך אוכל נחשב לאוכל ולא למשקה, ולכן מותר לסחוט כאשר המשקה נשפך לתוך אוכל.

אם ההיתר הוא דווקא ביום טוב או גם בשבת[עריכה | עריכת קוד מקור]

דעת הגאונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בספר הלכות גדולות (טז יום טוב) כתב היתר זה של סחיטה לתוך הקדרה ביום טוב דווקא, ולא העתיקה כלל בהלכות שבת. וכן הוא בתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי אורח חיים קמח) בשם רב האי גאון. משמע שהבינו שדברי רב יהודה בשם שמואל הם ביום טוב בלבד.
והרי"ף (שבת ס א) הביא דבריהם בשם 'איכא מאן דאמר', וכתב שטעמם הוא מפני שלגבי שבת שנינו שאין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ובזיתים וענבים גם ביצאו מעצמן אסורים, אפילו הכניסן לאוכלין ואם כן איך מותר יהיה לסחוט לכתחילה אשכול ענבים אפילו לתוך אוכל.
וברבנו חננאל (שבת קמה א) גם כן הביא דבריהם וכתב שדייקו כן מדברי רב חסדא שלמד מתוך דבריהם את ההיתר לחלוב לתוך קדרה, והרי היתר זה הוא ביום טוב, ואם כן ודאי שמקור הדין, שהוא דברי רב יהודה בשם שמואל להתיר סחיטת פירות לתוך הקדרה, הם גם כן ביום טוב בלבד.

דעת רבנו חננאל[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבנו חננאל (שבת קמה א) כתב לדחות דברי הגאונים שדברי רב חסדא הם ביום טוב, אלא גם בשבת התיר הוא לחלוב את הבהמה, אלא שאין הלכה כמותו כי לדינא אסור לחלוב לא בשבת ולא ביום טוב. מזה יוצא שגם דברי רב יהודה בשם שמואל שהתיר לסחוט אשכול לתוך הקדרה הם גם בשבת ולא רק ביום טוב. אלא שסובר ר"ח שגם זה אינו הלכה, מפני שבהמשך הגמרא (קמה א) מובאים דברי ר' יוחנן שאוסר לסחוט כבשים ושלקות למימיהם, ואם סחט חייב חטאת, ולא חילק בזה בין קדרה לקערה, וכן הדין בזיתים וענבים שכיון שצריך למימיהן אסור לסחטן אפילו לתוך הקדרה.

בתוספות רא"ש (קמה א ד"ה פסק) כתב לבאר דעת ר"ח שכיון שהלכה כר' יוחנן שמחייב חטאת, לכן יש לגזור מדרבנן גם בסוחט לתוך הקדרה. ובתשובה (בכ א) כתב שהמחמיר כר' חננאל תבוא עליו ברכה.

באור זרוע (ב נח) הביא גם בשם רבנו שמשון כדעת ר"ח שהיתר הסחיטה לתוך קדרה הוא דווקא ביום טוב.

דעת הרי"ף ודעימיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף (ס א) חלק על דברי הגאונים והעמיד דברי רב יהודה בשם שמואל בשבת, וכתב שלמעשה מותר לסחוט פירות, אפילו זיתים וענבים, לתוך קדרה שיש בתוכה אוכל. ודחה את דברי רבנו חננאל שאמר שהלכה כר' יוחנן לגבי כבשים ושלקות שלא חילק בין קדרה לקערה, שהרי ר' יוחנן הוא בר פלוגתא של רב ושמואל שהסכימו שניהם לחלק בהכי, ולא נחלקו רב ושמואל עם ר' יוחנן בכבשים ולשלקות אלא לענין חיוב ופטור מחטאת, אבל לא הזכירו כלל מחלוקת לענין קדרה, ואם כן פשיטא שבזה סובר כמותם, ואף כבשים ושלקות לתוך הקדרה מותר.
ולענין חליבת בהמה, כתב הרי"ף שזהו דווקא לענין יום טוב, ונכונים הם להלכה.
וכתב הרי"ף שכן כתב רב יהודאי גאון, וכן הוא בסמ"ג (לאוין סה) בשמו.

הרא"ש (כב ג) ציטט דברי הרי"ף מילה במילה. אמנם בתוספות רא"ש (קמה א ד"ה פסק) תמה על הרי"ף שפסק כרב ושמואל ולא כר' יוחנן, שהרי קיימא לן בכל הש"ס הלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל.
ובתשובות הרא"ש (כב א) לא רצה להכריע בזה, וכתב שהמחמיר כר' חננאל תבוא עליו ברכה. ובטור (אורח חיים שכ) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

כדברי הרי"ף נראה שגם היא דעת רבנו תם בתוספות (קמד ב ד"ה חולב) שסחיטת זיתים וענבים לקדרה מותרת בשבת, אף שחליבת בהמה אינה אלא ביום טוב. והטעם לחלק ביניהם, כתב ר"ת, שכיון שהבהמה לא ראויה לשחיטה בשבת הרי היא מוקצה, לכן החולב ממנה בשבת מפרק אוכל מתוך פסולת וה"ז כמו דש. מה שאין כן ביום טוב שהבהמה מותרת בשחיטה ולא הוי דש. לעומת זאת סחיטת ענבים לתוך קדרה, מותר אפילו בשבת כיון שהאשכול ראוי לאכילה בשבת ולא הוי מפרק אוכל מפסולת.
וכן גם דעת הר"ן (בדפי הרי"ף ס ב) והרמב"ן והרשב"א (קמד ב ד"ה הא דאמר רב יהודה) והריטב"א (קמד ב ד"ה אמר רב יהודה) שהיתר סחיטת פירות לתוך הקדרה אף בשבת הוא, ונכון הוא להלכה (אם כי גם לענין חליבת עז סוברים הם שאף בשבת מותר ודלא כרי"ף).
כדעת הרי"ף כתבו גם הסמ"ג (לאוין סה) והמאירי (קמד ב ד"ה סוחט) ובעל עיטור (יום טוב קמו ב), שמותר לסחוט אשכול ענבים לתוך אוכל.

גם הרמב"ם (שבת ח י) פסק להלכה את דברי שמואל שמותר לסחוט אשכול לתוך אוכל, לפי שמשקה הבא לתוך האוכל אוכל הוא.

הכרעת הפוסקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בבית יוסף (אורח חיים שכ ד"ה ולענין הלכה כיון) הכריע כהרי"ף והרמב"ם, כיון שגם הרא"ש סובר כמותם מעיקר הדין, וכן כתב למעשה בשלחן ערוך (שכ ד).
במשנה ברורה (יז) כתב שאף שמצד הדין יש להקל, מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה, כמו שכתב בתשובת הרא"ש.

ובספר שמירת שבת כהלכתה (ה ד) כתב שהחומרא כר"ח היא רק בזיתים וענבים, ודייק כן מדברי החיי אדם (יד ג) דדווקא בספק איסור דאורייתא נכון להחמיר.

תנאים בסחיטה לתוך אוכל[עריכה | עריכת קוד מקור]

ליתנו אחר כך לתוך אוכל[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הסמ"ג (לאוין סה) שסחיטה לתוך אוכל מותר כיון שבא מאוכל ונכנס מיד בתוך אוכל מותר. והמשנה ברורה (יח) דייק מדבריו שאסור לסחוט לתוך כלי ריק על מנת ליתנו אחר כך לתוך האוכל, אלא יש לסחוט ישירות לתוך האוכל. ובדרישה (ב) דייק כן מהרי"ף ולמד שאף חיובא יש בזה. אבל בתשובת רדב"ז (ב תרפו) כתב להדיא שהוא איסור דרבנן בלבד כיון שדעתו ליתנו לתוך התבשיל, וכן הוא בפרי מגדים (משבצות זהב ה), וכתב שמטעם זה כתבה הגמרא סוחט לתוך הקערה ולא לתוך כוס וכד' אף שאין שותים בקערה, והיינו להשמיענו שאפילו דעתו ליתנו אחר כך בתבשיל אסור.
וכן כתב לאיסור בגר"ז (שכ ו), וכתב שהוא אסור מדברי סופרים לפי שאין הדבר ניכר שבא לתקן את האוכל.

שהמשקה ייבלע באוכל[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב החזון איש (אורח חיים נו א ד"ה וכל) שצריך שכל המשקה יהיה בלול באוכל, שאם האוכל משוקע בשולי הקדרה והמשקה בלול למעלה לא חשיב כאוכל הבא לתוך אוכל. ובגר"ז (ב) מחלק בין היכא שהמשקה בא לתקן את האוכל דאז לא בעינן שיבלע בתוכו, לבין היכא שלא בא לתקן את האוכל דבעינן שייבלע בתוכו.

בוסר[עריכה | עריכת קוד מקור]

כבשים ושלקות[עריכה | עריכת קוד מקור]

מחלוקת האמרואים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (שבת קמה א) מביאה מחלוקת אמוראים לגבי סחיטת כבשים ושלקות. לדעת רב בכבשים יש לחלק שאם סחט לגופן, כלומר לצורך הפרי ולא לצורך המים, מותר לכתחילה, ואם סחטן לצורך מימהן פטור אבל אסור. ואילו שלקות שסחטן בין לגופן ובין למימיהן מותר לכתחילה.
לדעת שמואל בין בכבשים ובין בשלקות אם סחטן לגופן מותר, ואם סחטן למימיהן פטור אבל אסור.
דעה שלישית היא דעת ר' יוחנן שבין בכבשים ובין בשלקות לגופן מותר, ולמימיהן חייב חטאת

וכתב רש"י (ד"ה פטור) שהטעם שכבשים ושלקות קל יותר משאר פירות לפי רב ושמואל, לפי שאין המשקה גדל בתוכן ואינו ממש חלק מהאוכל, אלא רק בלוע בו. אמנם יש לאסור אטו זיתים וענבים.

הכרעת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבנו חננאל (קמה א) כתב על אתר שהלכה כר' יוחנן, שקיימא לן שכל היכא שפליגי רב ושמואל עם ר' יוחנן הלכה כמותו. ובתוספות (ד"ה ורבי יוחנן) הביא דבריו ולא חלק עליהם (אמנם הב"י כתב שנראה דתוס' סוברים כהרי"ף שפסק כשמואל).
כדעת ר"ח כתב גם בשלטי גיבורים (ב) בשם ריא"ז.

אבל הרי"ף (שבת סא א) כתב שאין הלכה כר' יוחנן דיחיד הוא מול רבים, וגם סייעתא יש מדברי תנא דבי מנשה שאמר שאין חיוב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. אמנם פוסק הרי"ף שאיסורא יש בסוחט כבשים ושלקות למימיהן, וכדעת שמואל לפי שר' יוחנן קאי כוותיה לענין איסורא, ודלא כרב שהתיר.
את דברי הרי"ף העתיק הרא"ש (כב ג), אלא שבתשובה (כב א) כתב מי יכניס ראשו בין ההרים והמחמיר תבוא עליו ברכה.
וברמב"ם (כא יג) פסק כשמואל וכדעת הרי"ף, וכן הכריע הבית יוסף (שכ ד"ה הא דאמר רב).

ובשלחן ערוך (אורח חיים שכ ז) הביא דעת הרי"ף בסתם ולאחר מכן דעת ר' חננאל בשמו, ולכן העיקר כהרי"ף שאינו אסור אלא מדרבנן.

מציצת פירות בפיו[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטות הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב ר' אליעזר ממיץ בספר יראים (רעד) שכיון שקיימא לן כר' יוחנן שהסוחט למימהן חייב חטאת, אם כן הנותן בשר במרק או השורה פיתו ביין ונותן לפיו, יזהר שלא למצוץ המשקין, דיש בזה חשש חיוב חטאת, וכל שכן שלא ימצוץ בפיו משקה מן הענבים. ובהגהות מיימוניות (שבת כא י) העתיק דבריו מבלי לחלוק עליהם. וכן הוא באורחות חיים לוניל (א שבת יט), ובאור זרוע
כתב הבית יוסף (שכ ד"ה וכתוב בשבלי הלקט) שלפי דברי היראים אסור למצוץ גם קנה סוכר בשבת, שהרי דרך לסוחטן למימיהן ולא גרע מתותים ורימונים.

אבל הרב בעל שיבולי הלקט (שבת צ) הביא דברי היראים וכתב על זה בשם אחיו ר' בנימין שאין במציצה בפה דרך סחיטה כלל ואפילו בענבים, ואם תמצי לומר דיש בזה סחיטה, מכל מקום אין חשיבות בסחיטה אלא בדבר שדרכו להיות משקה, אבל הכא בתוך פיו אין שום חשיבות למשקה וחשיב כאוכל. והביא שכן סובר להתירא גם בעל העיטור (יום טוב קמו ג) לפי שאין דרך סחיטה בפה.

באור זרוע (ב נח ד"ה מתני' חבית) כתב שמפירוש רש"י נראה שאם להחמיר כדברי היראים זהו דווקא בענבים שהם דאורייתא וגם בזה איסור הסחיטה בפה הוא מדרבנן שהוא כלאחר יד, אבל בשאר פירות שהם דרבנן וכל שכן בפת שנשרה ביין אין לאסור, דכיון שהוא סחיטה כלאחר יד אין לאסור בדרבנן.

הכרעת הפוסקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מרן בבית יוסף (שכ ד"ה וכתוב בהגהות) הביא שתי הדעות, וכתב החיד"א בשיורי ברכה (שכ א) בשם מהר"י ואלי שנראה מדברי הב"י שנוטה להקל, וכן משמע ממה שסתם בשלחן ערוך ולא כתב בזה לא איסורא ולא התירא.
אמנם הרמ"א (שכ א) כתב להיתרא כדברי הרב שיבולי הלקט שמותר למצוץ בפה אפילו ענבים, והוסיף הרמ"א שיש אוסרים למצוץ בפה ענבים וכיוצא בזה.

בבית חדש (שכ ה ד"ה כתב בהגהת מיימונית) הביא בשם מהרש"ל בביאורו לטור לחלק בין ענבים ושאר פירות לבין פת ששראו ביין או בשר ששראו במרק, דדווקא בשר ופת חמורים יותר, לפי ששם משקים היה עליהם קודם שנספגו בפת ובשר, ולכן יש בזה חשש חיוב חטאת, שהרי במציצתו מוציא הוא את המשקה מן האוכל. אך ענבים ושאר פירות כיון שזהו דרך אכילתו, למצוץ את הענב ולהשליך את החרצן, ולכן אין בזה חשש מפרק. אמנם סיים שגם בזה המחמיר תבוא עליו ברכה. ולזה הסכים גם הב"ח עצמו.
המגן אברהם (ד) כתב שמדברי הרמ"א מבואר להיפך מהמהרש"ל שענבים חמור יותר מפת ובשר, ואמנם לדינא אין חילוק לפי הרמ"א דמעיקר הדין מותר בשניהם ויש אוסרים בשניהם.
גם באליה רבה (ג) כתב שמכל הראשונים משמע שדין ענבים חמור יותר מפת ובשר, ואין לבדות סברות מן הלב, ודייק מספר היראים שאינו מתיר אלא בפת אבל בענבים אסור, וכנראה שכן סובר הוא להכריע. וסיים האליה רבה, שכן נראה לו להחמיר בענבים לירא שמים, אבל בפת ושאר פירות אין להחמיר. והביא דבריו בחיי אדם (שבת ומועדים יד ז) ונראה שהסכים לדבריו.

הטורי זהב (ב) הכריע להקל בהכל, לפי שכשם שאין בורר בפיו כך אין דש בפיו, וכתב שלא ראינו מי שנזהר בזה, אבל האליה רבה (ג) כתב לדחות ולחלק בין בורר לסחיטה.

המשנה ברורה (י) הכריע כדעת המקלים וכדמשמע שכן דעת מרן השלחן ערוך והרמ"א. אמנם בהמשך (יב) הביא דברי האליה רבה הנ"ל להחמיר בענבים וזיתים שהם דאורייתא, והוסיף על דבריו וכתב שזהו דווקא כמוצץ אותם ואינו שם את כל הפרי בתוך הפה, שאם מכניס את כל הפרי לתוך הפה ומוצץ המשקה ומשליך החרצנים, לכולי עלמא מותר דדרך אכילה הוא.
גם הרב ערוך השלחן (שכ יג) כתב לדינא שמותר אפילו בזיתים וענבים, אלא שמי שירצה להחמיר יחמיר רק באלו ולא בשאר פירות או במרק ויין.
ובשמירת שבת כהלכתה (ה י) ובילקוט יוסף (שבת ג שכ י) העתיקו כהמשנ"ב שיש להחמיר בזיתים וענבים.

באגרות משה (אורח חיים ד טז) כתב שלהכניס חתיכות חתיכות מן הפרי ולמוצצם בפה, הרי זו מחלוקת ברמ"א וראוי להחמיר. ומשמע מדבריו שאף בשאר פירות, ולאו דווקא זיתים וענבים. ועוד משמע שאף להכניסם לתוך הפה ולמוצצם יש להחמיר, ודלא כהמשנה ברורה שדווקא להחזיק ביד ולמצוץ היא החומרא.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]