יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


נוטל אדם את בנו

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: שבת כא א
בבלי: שבת קמא ב-קמב א
ירושלמי:
רמב"ם: שבת כה טז
שלחן ערוך: אורח חיים שט א

נטילת ילד בשבת, כאשר יש ביד הילד דבר האסור בטלטול.

סוגית הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (שבת כא א) אומרת שמותר לאדם ליטול את בנו כאשר יש בידו אבן. משמע שכאשר אדם נוטל ילד שיש בידו מוקצה, אין זה נחשב כאילו הוא עצמו מטלטל את המוקצה.
הגמרא (שבת קמא ב) מקשה ממשנה זו על דברי רבא שאסר להוציא מרשות לרשות תינוק חי כאשר כיס תלוי לו בצווארו, שמזה מבואר שכאשר נושא אדם ילד וחפץ בידו, נחשב הדבר שהגדול הוא המוציא את החפץ, אף שהקטן הוא זה שמחזיק אותו. מתרץ על זה ר' ינאי שבאמת משנתינו מדברת רק בבן שיש לו געגועין על אביו, וביאר רש"י (ד"ה בתינוק) שאם לא יטול את הילד יש בזה סכנת חולי, ולכן התירו טלטול שלא בידיים. מה שאין כן בהוצאה שהיא איסור דאורייתא לא שייך להתיר אפילו בחשש סכנת חולי, כל שאין כאן סכנת נפש ממש. כן משמע שלמדו רוב הראשונים בדברי ר' ינאי, וראה להלן ביאור אחר מפסקי הרי"ד.
אמנם עוד מבואר בהמשך הגמרא, שגם בבן שיש לו געגועין על אביו לא התירו אלא באבן, שגם אם תיפול לא יבוא האב להרימה, אבל כאשר אוחז הבן בדינר לא התירו לאביו לשאתו אפילו שיש לו געגועין וחשש סכנת חולי, לפי שיש חשש שאם יפול הדינר יבוא האב להרימו בעצמו ויעבור על טלטול מוקצה בידיים.

קושיות הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

טעם החילוק בין אבן לדינר[עריכה | עריכת קוד מקור]

התקשו הראשונים, מדוע הגמרא מתעוררת לשאול על טעם החילוק בין דינר לאבן (ומתרצת משום חשש ההגבהה של הדינר), רק לאחר אוקימתת ר' ינאי שמעמיד בתינוק שיש לו געגועין על אביו, והרי אף לולי אוקימתא זו יש להתעורר לשאלה למה לחלק בין אבן לדינר. הראשונים דייקו כן מלשון הגמרא שאמרה 'אי הכי', כלומר שרק לאחר אוקימתת ר' ינאי קשה, ומבואר שלולי תירוץ ר' ינאי היה מובן לה החילוק בין דינר לאבן, וזאת טרחו הם ליישב.

תוספות (קמא ב ד"ה אי) תירצו בשם רבנו שמואל, וכן הוא בתוספות רא"ש (קמא ב ד"ה אי הכי), שבהוה אמינא סברה הגמרא שכל חפץ שביד התינוק בטל הוא אליו, ואין זה נחשב כלל שהגדול מטלטלו ולכן עקרונית כל חפץ מותר אלא שבדינר חששו שמא יפול ויבוא האב להגביהו, אבל אבן שאין בו חשש שמא יגביהנו מותר. אבל השתא שאמר ר' ינאי שבאמת שום חפץ לא בטל לתינוק וחשיב כאילו האב נוטלו, אלא היתר מיוחד הוא באבן משום געגועין, אם כן יש לכאורה להתיר גם בדינר שהרי מה לי אם יבוא להגביהנו, והרי בלאו הכי התרנו טלטול המוקצה אגב התינוק. ועל זה תירצה הגמרא שמכל מקום יש לחלק בין טלטול בידיים לטלטול כאשר הוא ביד התינוק, שאף שהתירו ליטול את התינוק ומוקצה בידו משום געגועין, מ"מ ליטול המוקצה בידיים לא התירו, ולכן בדינר אסור גזירה דלמא נפיל ואתי לאתויי.
ברשב"א (קמב א ד"ה אי הכי) ובריטב"א (ד"ה אי הכי) ביארו את התוספות מעט יותר, שבשלב ההוא אמינא סברה הגמרא שהטלטול בלבד הוא אסור אבל הוצאה מרשות לרשות מותרת, כיון שכל מה שמחזיק הבן לא חשיב כאילו האב נוטלו, ולכן פשוט יותר לחלק ולומר שטעם החילוק בין אבן לדינר הוא משום החשש שמא יגביהנו, שהרי זה לא שייך בהוצאה מרשות לרשות. אבל השתא לפי דברי רבי ינאי שגם הוצאה מרשות לרשות אסורה וצריך לומר שכל מה מחזיק הבן הוי כאילו האב עצמו מטלטל, ואף על פי כן התירו באבן משום געגועין, אם כן מה לי אבן מה לי דינר, בשניהם יש להתיר משום געגועין. קמ"ל דעל כל פנים בדינר איכא חשש שמא יגביהנו ואסור.
יוצא לפי דברי התוס' שהחילוק שקבעה הגמרא למסקנה, נכון היה גם בהוה אמינא, אלא שלאחר דברי ר' ינאי סברה הגמרא שלא נכון לאומרו.

לעומת זאת הרמב"ן (קמא ב ד"ה אי הכי) כתב שבהוה אמינא סברה הגמרא חילוק אחר בין אבן לדינר. שבתחילה סברה הגמרא שאבן בטלה היא לגבי תינוק, וכן רבא התיר להוציאו בכיס התלוי בצווארו לפי שבטל אליו הואיל ודרכו בכך. מה שאין כן דינר שכיון שאין דרך העולם לתת לתינוק דינר ביד בלא כיס, אינו בטל הוא אל התינוק והוי כאילו האב עצמו מטלטלו. אך לאחר הקושיה על דברי רבא שהאב חייב על הוצאת כיס, עד שהוצרך ר' ינאי להעמיד את ההיתר באבן משום געגועין, הרי מבואר שאף אבן וכיס אינם בטלים לתינוק, ואם כן גם דינר יש להתיר. ותירצה הגמרא שבדינר יש חשש אחר והוא שמא יבוא להגביהנו.
כתירוץ זה של הרמב"ן כתבו גם הרשב"א (קמב א ד"ה אי הכי) והר"ן (קמב א ד"ה אי הכי) והריטב"א (ד"ה אי הכי). ובדבריהם ביארו את דברי הרמב"ן מעט יותר, שכיון שטלטול ביד התינוק הוי כאילו מטלטל הוא בעצמו, כל מקום שיש חשש שמא יגביהנו כגון בדינר, חששו שאם יתירו לו ליטול את התינוק משום געגועין יבוא להתיר גם טלטול להדיא. אבל באבן שאין חשש שמא יגביהנו התירו לו לטלטל אגב התינוק דליכא למיחש שמא יטלטלו להדיא.

גם בשפת אמת (קמא ב ד"ה בגמ') כתב מדנפשיה שהמקשן סבר שהאבן בטלה היא לתינוק, ולכן מובן החילוק בין אבן לדינר שאינו בטל ואסור. אבל אחר תירוץ ר' ינאי שהוא משום געגועין מוכרח שגם אבן אינה בטלה.

מתי אמרינן שהחפץ בטל לתינוק[עריכה | עריכת קוד מקור]

על דברי רבא שחייב על הוצאת תינוק כאשר כיס תלוי לו בצווארו, אמרה הגמרא שהוא משום שאין הכיס בטל לתינוק, וזאת בשונה ממיטה ששנינו במשנה שהמוציא אדם חי במיטה פטור על המיטה שהמיטה טפלה לו.
שאלו הראשונים, שלכאורה אפשר לומר שהכיס אינו בטל לתינוק משום שחשוב הוא, ולפי זה אין צורך להעמיד את המשנה כר' ינאי בתינוק שיש לו געגועין, לפי שיש לומר שבאבן מותר מפני שהאבן בטלה לתינוק, שאינה חשובה היא, מה שאין כן דינר וכיס שחשובים הם בטלים הם לתינוק.
אלא הוכיחו מכאן הראשונים, שלעולם לא אמרינן שהחפץ בטל הוא לתינוק מטעם חשיבותו, אלא כל שתשמיש הוא לתינוק, דומיא דמיטה, בטל הוא אליו, וכל שאינו תשמישו אינו בטל ואסור. כן כתבו הרשב"א (קמא ב ד"ה הא), הריטב"א (קמא ב ד"ה ופרכינן) והר"ן (קמא ב ד"ה כיס).
אמנם במאירי (קמא ב ד"ה אמר המאירי) מזכיר בתוך דבריו שלגבי אבן שביד התינוק אין דנין כאילו האב מטלטל לאבן. ודבריו צריכים ביאור, דאם כן למה הוצרכו לטעמא דגעגועין.

בשפת אמת (קמא ב ד"ה בגמ') כתב שאי אפשר לומר שהאבן בטלה לתינוק, דזה אינו מועיל אלא לפטור בדיעבד אבל לא להתיר לכתחילה, ובמשנה משמע דמותר לכתחילה.

מדוע לא שרי משום טלטול מן הצד[עריכה | עריכת קוד מקור]

לכאורה על דברי הגמרא יש לשאול, מדוע לא הותר טלטול התינוק כאשר מוקצה בידו מדין טלטול מן הצד שקיימא לן להתירא. ואף שלגבי טלטול מת אמרינן שאסור אף טלטול מן הצד, כבר חילקו הראשונים וכתבו שכל שהוא לצורך דבר המותר שרי, מה שאין כן במת שהוא לצורך דבר האסור.

ובריטב"א (קמא ב ד"ה מתני') כתב שהתירו כאן ליטול את הבן כאשר האבן בידו משום חשש חולי, לפי שטלטול מן הצד הוא ועל ידי דבר המותר. מבואר מדבריו שלולי חשש החולי היה אסור אף שהוא טלטול מן הצד.
והנראה בדבריו, שטלטול הבן עם האבן חשיב טלטול לצורך דבר האסור, שהרי צריך הוא לאבן, שאם יזרקנו יצטער הבן ויבוא לידי חולי, ולכן לולי טעמא דגעגועין אסור היה לטלטל מפני שהוא מן הצד לצורך דבר האסור, אף שמטלטל הוא את הדבר המותר ולא את הדבר האסור. וכן משמע מדבריו לקמן (ד"ה ופרקינן) שלא התירו טלטול מן הצד אלא לצורך אוכל נפש ושאר צרכי שבת, ולכן כאן לולי טעמא דגעגועין הוה אסרינן אפילו טלטול מן הצד.

גם בפסקי הרי"ד (ד"ה נוטל) ובתוספות רי"ד (קמא ב ד"ה נוטל וד"ה תנן) כתב דהכא הוי טלטול מן הצד שמטלטל את האבן אגב התינוק, ומכל מקום לא התירו אלא כאשר יש לו צורך באותו המוקצה, כגון הכא משום געגועין. וכתב שמכאן מוכח שטלטול מן הצד אף שלא שמיה טלטול, אינו מותר אלא לצורך.
והוא מפרש שגעגועין אין הכוונה כרש"י שהוא משום חשש חולי, אלא הכוונה שיש לו צורך באבן כדי לגעגע את בנו על ידה, ולכן הוי טלטול מן הצד לצורך דמותר.

לאחוז ילד ביד כשהוא מהלך ברגליו ובידו דינר[עריכה | עריכת קוד מקור]

למסקנת הגמרא האיסור בדינר הוא משום שמא יפול ויבוא להגביהנו, ולכאורה לפי זה גם כאשר האב הולך עם בנו בחצר, ומחזיק הילד בידו דינר, גם בזה יש לחשוש שמא יבוא האב להגביהו, ואם כן נאסור אף בזה. ונחלקו הראשונים בדבר.

שיטת רש"י וסייעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

לדעת רש"י (קמב א ד"ה אתי) באמת אסור לאחוז הילד בידו כשהוא מהלך ברגליו ובידו דינר, דחיישינן שמא יפול הדינר ויבוא האב להרימו. וכן כתבו הרשב"א והריטב"א בדעת התוספות (קמא ב ד"ה אי), וכן דעת המאירי (קכא ב ד"ה אמר המאירי).

הרמב"ן (ד"ה ומיהו) הקשה על זה דאם כן נאסור אף לשהות עם התינוק בחצר בתוך ד' אמותיו כאשר דינר בידו, שמא יפול הדינר ויבוא להגביהנו. והרי אף האוחז התינוק בידו לאו מידי עביד ושרי דכל שאינו עושה מעשה בטלטול זה לא גזרינן. אבל הרשב"א (ד"ה אי הכי) כתב על קושיית הרמב"ן שאינו מחוור, דשמירתו ושמירת דינר על אביו. כלומר, דווקא כאשר נוטל את הבן בידו אחראי הוא לשמירתו, מה שאין כן כאשר הבן בעצמו מהלך אין זו אחריותו של האב.

שיטת הרמב"ן וסייעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ן (ד"ה ומיהו) חלק על רש"י וכתב שכל שאין האב מטלטל בידיו את התינוק לא אסרינן, דלא גזרינן שמא נפל ואתי לאתויי אלא במקום שעושה האב מעשה בטלטול. וביאר את דבריו הר"ן (ד"ה דינר) שדווקא במקום שמתירים לו טלטול האסור, כלומר ליטול תינוק בידיים עם המוקצה, אף שהוי כמאן דנקיט ליה אבוה, בזה יש לחשוש שאם יפול יבוא להגביהו ולכן אסור אף במקום געגועין, אבל באחיזת הבן בידו אין כאן שום היתר טלטול מוקצה, ולכן לא חיישינן שיבוא להתיר גם להגביה בידיים.
כעין זה כתבו גם הרשב"א (ד"ה אי הכי) והריטב"א (ד"ה אי הכי), ותלו מחלוקת זו במחלוקת הראשונים דלעיל בטעם החילוק בין אבן לדינר.

מסתימת הרמב"ם (שבת כה טז) והטור (אורח חיים שט) שלא הזכירו איסור באחיזת התינוק ביד, משמע שמסכימים לדברי הרמב"ן.

הכרעת הפוסקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

השמטת הרי"ף והרא"ש[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף והרא"ש השמיטו כל סוגיה זו של נטילת הבן עם אבן או דינר בידו, והעתיקו רק את המשנה כצורתה.

שלחן ערוך ואחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מרן השלחן ערוך (אורח חיים שט א) העתיק להלכה את דברי המשנה והגמרא המתירה ליטול את בנו שיש לו געגועין עליו עם אבן שבידו, אבל לא עם דינר. ולענין אחיזה בידו כתב בסתם כדעת רש"י לאיסורא, ובדעת 'יש אומרים' העתיק כדברי הרמב"ן לקולא.
לפי הכלל המקובל בדעת השולחן ערוך, סתם ויש אומרים הלכה כסתם, משמע שדעת מרן להחמיר בזה.

הבית חדש (שט א) הכריע גם הוא לחומרא כדעת רש"י. אבל הרב אליה רבה (ב) מצדד לסמוך לקולא במקום חולי שהרמב"ן בתראה הוא, ובביאור הלכה (ד"ה וי"א) הביא שתי הדעות.
גם הגר"ז (ב) והרב כף החיים (ה) הכריעו לחומרא, וכן הכריע בשמירת שבת כהלכתה (כב מג).
וראה בביאור הגר"א (ד"ה וי"א) שכתב שבפשט הגמרא משמע כהרמב"ן.