מתעסק

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה: כריתות ד ב-ג
בבלי: כריתות יט א - כ א; שבת עב ב
ירושלמי:
רמב"ם: שבת א ח-יא, שגגות ח ה
שלחן ערוך:

אדם שעשה עבירה שחייבים עליה חטאת מבלי שנתכוון לעשותה, אלא שמתוך התעסקותו בפעולה אחרת של איסור או של היתר עלתה בידו עבירה שחייבים עליה חטאת.

מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (כריתות ד ב) מביאה מחלוקת תנאים לגבי אדם שעשה עבירה שחייבים עליה חטאת, אלא שאינו יודע באיזו עבירה חטא, כגון שבא על הערוה ואינו יודע אם היתה זו אחותו או אשתו נידה, או שאכל מאכל אסור ואינו יודע אם היה זה חלב או נותר. לדעת ר' אליעזר חייב בקרבן חטאת שהרי ממאי נפשך עבר עבירה שחייבים עליה חטאת, לעומת זאת דעת ר' יהושע שפטור מן החטאת עד שיידע איזו עבירה עשה, שכן לומד הוא מן הפסוק "אשר חטא בה" (ויקרא ד כג) עד שיוודע לו במה חטא. כן מתבאר גם בברייתא המובאת בגמרא (כריתות יט א).
עוד ממשיכה הגמרא לומר שר' אליעזר לומד שהפסוק "אשר חטא בה" בא למעט 'מתעסק' מחיוב חטאת, כלומר אדם שעשה עבירה תוך כדי התעסקות בדבר אחר ולא על מנת לעשות את פעולת האיסור, פטור מקרבן.
להלן מביאה הגמרא מחלוקת בין אביי לרבא בגדר מתעסק הפטור מן הקרבן.

מימרא דשמואל[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (כריתות יט ב) מביאה מימרא דרב נחמן בשם שמואל, שהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ואילו המתעסק בשבת פטור לפי שמלאכת מחשבת אסרה התורה.
דברי שמואל אלו מובאים כשאלה על דברי ר' אליעזר שפטר מתעסק מן הפסוק 'אשר חטא בה', ושאלה הגמרא באיזה נושא דיבר ר' אליעזר, שהרי בחלבים ועריות מבואר מדברי שמואל שמתעסק חייב. ומסיקה הגמרא שמדובר לענין שבת שבזה באמת מתעסק פטור.

לפי חלק מהנוסחאות (כת"י מינכן 95 וכת"י הספריה הבריטית 402) צריך לגרוס 'אלא מתעסק בשבת', כלומר יש כאן תשובה לשאלה באיזה ענין פטר ר' אליעזר מתעסק - בשבת. כן היה לפני רש"י (ד"ה אלא) ולפני תוספות (סנהדרין סב ב ד"ה להגביה, שבועות יט א ד"ה פרט) וכן הגיה הבית חדש (א).
ולגירסה זו תמוה, שאם הוכחנו מדברי שמואל שר' אליעזר דיבר על מתעסק בשבת ולא מתעסק בחלבים ובעריות, סימן שדברי שמואל מוסכמים על ר' אליעזר, אך אם כן למה צריך ר' אליעזר ללמוד מן הפסוק 'אשר חטא בה' פרט למתעסק, והרי לשמואל פטור גם בלא הפסוק, מצד שאין זו מלאכת מחשבת. על זה מיישב רש"י (יט א ד"ה מיבעי), שבאמת דברי שמואל לא מוסכמים על ר' אליעזר ולולי הפסוק לא היה מתעסק פטור משום מלאכת מחשבת, אלא שהגמרא הביאה דבריו רק מפני שאמר להדיא שמתעסק בשבת פטור, ור' אליעזר מודה לו ולא מטעמו. אמנם לענין חלבים ועריות, מבואר שבזה מודה ר' אליעזר שחייב שכן נהנה.
לפי הסבר זה יוצא שר' אליעזר ושמואל דיברו על אותו גדר מתעסק בשבת (שנחלקו אביי ורבא בהגדרתו המדוייקת וכדלהלן), אלא שלר' אליעזר פטור מכח הפסוק, ואילו לשמואל פטור מצד שאין זו מלאכת מחשבת.
אמנם תוספות (סנהדרין סב ב ד"ה להגביה) אף שגורס כרש"י, כתבו שאף שהגמרא השוותה דברי שמואל לדברי ר' אליעזר לענין שבת, אין זה בדווקא אלא ר' אליעזר דיבר על מתעסק מסוג אחד, ואילו שמואל על מתעסק אחר, שהרי סיבת הפטור שונה וכפי שיתבאר להלן. ובמקום אחר כתבו תוספות (שבועות יט א ד"ה פרט) באופן קצת אחר, ששמואל דיבר גם על סוג המתעסק שעליו דיבר ר' אליעזר, והראיה שהגמרא תירצה מדבריו את דברי ר' אליעזר, אלא ששמואל כולל בטעמו סוג נוסף של מתעסק שהוא מטעם 'מלאכת מחשבת', וכדלהלן.

אמנם לפי הגירסה שלפנינו בדפוס וילנא (וכן הוא בדפוס ונציא ר"פ-רפ"ג ובכת"י אוקספורד 2673) לא גרסינן 'אלא', מפני שכל דברי שמואל הם חלק מן השאלה - במה פטר ר' אליעזר הרי בחלבים ועריות חייב ואילו למתעסק בשבת אין צורך בפסוק, שהרי כבר אמר שמואל שאין בזה מלאכת מחשבת וגם בלא הפסוק פטור, וכן גרס בברכת הזבח.
לגירסה זו יוצא מתשובת הגמרא שר' אליעזר ושמואל דברו על שני פטורים שונים במתעסק, שמתעסק שפטר בו ר' אליעזר הוא בכגון אביי ורבא, ואילו שמואל פטר מתעסק אחר ומטעם אחר, וזהו כדברי התוס' הנ"ל.

מחלוקת אביי ורבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

מסיקה הגמרא שר' אליעזר שפטר מתעסק ממיעוט הפסוק "אשר חטא בה" הוא כגון שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, שבזה לכולי עלמא חשיב מתעסק ופטור. לזה מודה גם אביי, לפי שלא נתכוון לחתוך כלל אלא לעשות פעולת היתר. אמנם רבא מוסיף ואומר שאף אם התכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, גם בזה פטור מטעם מתעסק, לפי שלא נתכוון לחתוך איסור אלא היתר.

לפי הכלל המסור בידנו שבמקום שנחלקו אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם, גם כאן הלכה כרבא וכן פסקו הפוסקים.

מחלוקת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטת רש"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י (שבת עב ב ד"ה נתכוין) הסביר בדברי אביי שהתכוון להגביה את התלוש וחתך את מחובר, הוא כגון שנפל סכין בין הערוגות וכשהגביהו חתך את הערוגה. כלומר מבין רש"י שמדובר שפטור דמתעסק הוא דווקא במתעסק בדבר אחד ועשה עבירה בדבר אחר, וכן הוא להדיא בהמשך דבריו (ד"ה וחתך). ולפי זה יש לבאר גם בדברי רבא שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, היינו שנתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר, אך אם נתכוון לחתוך את התלוש וחתכו ולאחר מכן נוכח לדעת שמחובר היה, לא פטור מטעם מתעסק, וכן כתב להדיא רש"י עצמו במקום אחר (שבועות יט א ד"ה פרט למתעסק).
וכן אם נתכוון לחתוך את המחובר וחתך מחובר אחר, יהיה חייב לפי רש"י, דדווקא כשעסוק במלאכת היתר ועלתה בידו איסור פטור. כן למדו הראשונים בדבריו, כמבואר בתוספות (שבת עב ב ד"ה נתכוין, כריתות יט ב ד"ה לשון, שבועות יט א ד"ה פרט) וברמב"ן (שבת עב ב ד"ה נתכוון).

כדברי רש"י משמע גם מלשון הרמב"ם (שבת א ח) שכתב 'נתכוון לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום'. משמע שעשה דבר אחר ממה שנתכוון לעשות, כלומר הוא רצה לחתוך את התלוש וידע שהוא תלוש אלא שעלה בידו בלא כוונה לחתוך גם את המחובר.

הקושיות על שיטת רש"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמנם רוב הראשונים חלקו על רש"י בזה, והביאו ראיות שלא כדבריו.

תוספות (שבת עב ב ד"ה נתכוין) הראו שבגמרא (כריתות יט ב) מוכח שאפילו נתכוון ללקט פירות תאנה זו ועלתה בידו תאנה אחרת פטור מדברי שמואל.
וכן הביאו שבגמרא (שבת צז ב) פסק רב אשי להלכה שאדם שזרק חפץ ברשות הרבים כשכוונתו היתה לזרוק ד' אמות, ועלה בידו לזרוק ח' אמות פטור כל שלא אמר 'בכל מקום שתרצה תנוח', כלומר אם כוונתו לזרוק לצד מסויים, אף שיש בפעולה זו חיוב חטאת, ועלה בידו לזרוק לצד אחר פטור כיון שלא נעשה רצונו. וזה דומה לנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר.
קושיות אלו הקשה גם הרמב"ן (עב ב ד"ה נתכוון), וכן הוא בריטב"א (עב ב ד"ה איתמר). אמנם בר"ן (עב ב ד"ה נתכוין) איתא רק הקושיה השניה.

שיטת רבנו תם ושאר ראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מכח קושיות אלו העלה רבנו תם (שבת עב ב ד"ה נתכוון) שישנם שני סוגים של מתעסק. שמואל דיבר על מתעסק שנתעסק במלאכת חיוב אלא שעלתה בידו מלאכת חיוב אחרת, כגון שנתכוון לחתוך את זו וחתך את זו פטור, וזה פטור מכח שאין זו מלאכת מחשבת, שהרי לא עלתה בידו מה שחישב לעשות. לעומת זאת דברי אביי ורבא הם במתעסק באותו דבר עצמו, כלומר שבא להגביה או לחתוך את התלוש (כל חד כדאית ליה) ועלה בידו לחתוך את המחובר פטור, שדווקא מפני שעשה פעולה בדבר שאליו נתכוון ויש כאן מלאכת מחשבת, צריך שתהיה כוונתו למלאכת היתר. אך אם עשה פעולה בדבר אחר, אפילו היתה כוונתו למלאכת איסור, שנתכוון לחתוך את המחובר וחתך מחובר אחר פטור.
וכן הוכיחו תוספות מהמשך הסוגיה שאמרה שוגג בלא מתכוון כגון שסבור שומן ואכלו, והיינו נתכוון לחתיכה זו וסבור שהיא שומן ואכלה, והיינו שמתעסק באותה חתיכה. ראיה זו מובאת גם ברמב"ן ובר"ן שם כנגד רש"י.

לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. כן כתבו התוספות בכמה מקומות (סנהדרין סב ב ד"ה להגביה, שבועות יט א ד"ה פרט, כריתות יט ב ד"ה לשון) וכן כתבו הרמב"ן (שבת עב ב ד"ה נתכוון), הר"ן (עב ב ד"ה נתכון), הריטב"א (עב ב ד"ה איתמר) והמאירי (שבת עג א ד"ה במסכת).

סיכום מחלוקת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפי מה שנתבאר עולה שנחלקו רש"י ושאר ראשונים בשני מקרים:

  • נתכוון לחתוך את התלוש ונתברר שהוא מחובר, לפי רש"י חייב כיון שבפועל לאו מתעסק הוא שהרי חתך את מה שרצה לחתוך, ולשאר ראשונים פטור דסוף סוף כוונתו להיתר.
  • נתכוון לחתוך את המחובר ועלה בידו לחתוך מחובר אחר, לרש"י חייב דמתעסק באיסור הוא שהרי כוונתו לחתוך דבר איסור, ולשאר ראשונים פטור דלא נתקיימה מחשבתו.

ויש להעיר שגם לפי תוספות מבואר שמה שפטר שמואל בנתכוון למחובר זה וחתך מחובר אחר דאין זו מלאכת מחשבת, אין ר' אליעזר מודה לו, שהרי ר' אליעזר מחייב חטאת כל שנודע לו שחטא ואפילו אינו יודע במה חטא, כל שכן בזה שיודע במה חטא אלא שנתכוון לדבר אחר.

אמנם גם לפי רש"י אי אפשר לומר ששמואל ור' אליעזר דיברו על אותו גדר 'מתעסק' כפי שלכאורה משמע מדבריו, שהרי מהסוגיה מוכח ששמואל פטר אפילו במתעסק במלאכת איסור אלא שעלתה בידו מלאכה אחרת, וכמו שהקשו הראשונים, וכן כתב גם רש"י עצמו (יט ב ד"ה אפילו). אלא על כרחנו לומר שיש כאן מחלוקת בגדר מתעסק, וראה להלן מה שכתבו האחרונים ליישב שיטת רש"י.

קושיית התוספות בשבועות[עריכה | עריכת קוד מקור]

על דברי שמואל כשלעצמם מקשים התוספות (שבועות יט א ד"ה פרט) וכן הוא בפני יהושע (עב ב ד"ה ומתוך) ובערוך לנר דקשיא רישא אסיפא, שאם מתעסק חייב רק מפני שנהנה משמע דבעלמא כשאין לו הנאה פטור, אבל מסיפא דדבריו מדוייק שדווקא בשבת פטור מפני שמלאכת מחשבת אסרה התורה, אך בשאר דברים אף שאין לו הנאה חייב במתעסק.

מתרצים התוספות שם על פי שיטתם ששמואל מדבר על שני סוגי מתעסק. מתעסק הפטור מכח שאינה מלאכת מחשבת הוא כאשר עושה פעולה בדבר אחד ועלתה בידו פעולה בדבר אחר, שבזה אפילו שנתכוון לעשות פעולת איסור פטור, לפי שלא נעשית מחשבתו. ויש מתעסק אחר שפטור ממיעוט הפסוק שזהו במתכוון לעשות פעולת היתר ועלתה בידו פעולת איסור, וזהו אפילו באותו דבר עצמו, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש ונמצא מחובר.
לכן ברישא אומר שמואל שחלבים ועריות שלולי שנהנה היה חייב, זהו במתכוון לאכול חלב זה ואכל חלב אחר, כיון שאין בחלבים ועריות פטור דמלאכת מחשבת. אבל אם נתכוון לאכול שומן ונמצא שהוא חלב, בזה אמר שמואל שחייב רק מטעם דנהנה, שלולי זה היה פטור מדין מתעסק. וכן הדין בשאר עבירות שיש בהם חטאת ואינו נהנה, שמתעסק מסוג זה פטור. לעומת זאת בשבת דיבר שמואל על מתעסק אחר שנתכוון לאיסור ועלה בידו איסור אחר, שבזה פטור מטעם שאינו מלאכת מחשבת. נמצא שמתעסק מהיתר לחיוב פטור כל שלא נהנה, וזה נלמד מן הפסוק 'אשר חטא בה', ואילו מתעסק מחיוב לחיוב חייב מלבד שבת שפטור מטעם שאינו מלאכת מחשבת.

הפני יהושע (שבת עב ב ד"ה ומתוך) כתב לתרץ את קושית התוס' באופן אחר, שבשאר איסורים אין צורך למעט מתעסק דפשיטא שפטור לפי שאנוס הוא, שהמתעסק בהיתר ונמצא עושה איסור אין זה מתעסק אלא אנוס. וכל דברי שמואל הם רק בשבת ובחלבים ועריות (דרוש הסבר).

מחלוקת ר' שמעון ור' שמעון שזורי עם ר' יהודה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (כריתות ד ג) מביאה מחלוקת תנאים נוספת בדבר הסבר המחלוקת הראשונה.
לדעת ר' שמעון שזורי ור' שמעון לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על דבר שהוא משום שם אחד, כלומר שיודע איזו מלאכה או עבירה עשה אלא שאינו יודע באיזה חפץ עשה זאת, שבזה לכולי עלמא חייב. אבל מחלוקתם היא בשני שמות, כלומר שאינו יודע איזו עבירה עשה וכפי שיתבאר להלן.
ר' יהודה לעומת זאת חולק ואומר, שאפילו נתכוון ללקט תאנים שחורות ועלה בידו תאנים לבנות, גם בדבר זה נחלקו, שר' אליעזר מחייב ור' יהודה פוטר. להלן יתבאר בגמרא פירוש מחלוקת זו, אך יש להעיר שדברי ר' יהודה מוסיפים קומה נוספת, שאם עד כה התנאים דיברו על מצב שבו האדם יודע שחטא אך לא יודע במה חטא (בין אם אינו יודע באיזה חפץ או אפילו איזו עבירה עשה), וזה אינו ענין למתעסק לכאורה, הרי שלפי ר' יהודה יוצא שיש מחלוקת נוספת שהיא קשורה כבר לדין מתעסק, שגם אדם שיודע במה חטא אלא שלא נתכוון לזה החטא, גם בזה נחלקו התנאים.
ולפי מה שהתבאר לעיל שר' אליעזר מודה שמתעסק פטור, שכן מפורש בברייתא, צריך לומר שמתעסק שאיירי ביה ר' יהודה הכא, אינו אותו סוג מתעסק שלעיל, שהרי כאן ר' אליעזר מחייב. ובפשטות ניתן לחלק ולומר שר' אליעזר דיבר על מציאות שהתעסק בעבירה אחת ועלתה בידו עבירה אחרת, כגון שחשב שבא על אחותו ועלתה בידו אשתו נידה, או שעשה מלאכה בשבת לדעתו, ונמצא שהיה זה יום הכיפורים. לעומת זאת ר' יהודה מדבר על מציאות שעשה את אותה עבירה שליקט פירות בשבת, אלא שחשב שעושה כן בענבים ונמצאו תאנים, בזה ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר.
על כל פנים צריך עוד לבאר את הקשר שמקשר ר' יהודה בין הדברים, שלכאורה אינם מוכרחים להיות קשורים אחד לשני. שעקרונית יכול ר' אליעזר להחמיר במציאות שאדם חטא ואינו יודע במה חטא, כיוון שסוף סוף עשה את מה שנתכוון לעשות, ולעומת זאת יקל יותר במתעסק לפי שלא נתכוון לזו הפעולה. וכן ר' יהושע אפשר שיקל במציאות שאדם אינו יודע במה חטא, לפי שממעטים מ'אשר חטא בה' עד שידע במה חטא, ואילו במתעסק יחמיר כיוון שסוף סוף יודע הוא במה חטא, אף שלא נתכוון לזו הפעולה.

מסיימת המשנה במשפט סתום 'אמר ר' שמעון (ויש גורסים ר' יהודה) תמיהני אם פטר בה ר' יהושע, אם כן למה נאמר "אשר חטא בה" פרט למתעסק'. ולהלן יתבאר.

בירור מימרא דשמואל והיחס בין מחלוקת התנאים לבין דבריו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (כריתות יט ב) מביאה מימרא דשמואל שנזכרה לעיל, שהמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, ואילו המתעסק בשבת פטור שמלאכת מחשבת אסרה תורה.
על מימרא זו מקשה הגמרא ממשנתינו מדברי ר' יהודה, שבדבריו רואים שמתעסק חייב, ואף לפי ר' יהושע אינו פטור אלא כשנתכוון לתאנים ועלו בידו ענבים או שחורות ולבנות, אבל אם נתכוון ללקט לבנות ועלו בידו לבנות אחרות, גם הוא מודה שחייב, דזה אינו חשיב מתעסק.
מתרצת הגמרא שר' יהודה לא פטר אלא בכגון ש'אבד מלקט מליבו', כלומר שנתכוון ללקט ענבים, ושכח וסבר שהוא רוצה תאנים וליקט בטעות ענבים כמתעסק, שבזה ר' אליעזר מחייב שהרי סוף סוף נעשתה מחשבתו, ואילו ר' יהושע פוטר כיון שלא נעשתה כוונתו ומחשבתו.

העולה מדברי הגמרא הללו, שמה שפטר שמואל מתעסק הוא אפילו בכגון שנתכוון ללקט תאנים וליקט תאנים, כלומר שנתכוון ללקט פירות בשבת (אלא שהיה שוגג בזה כגון שלא ידע ששבת או שלא ידע שאסור), אלא שלא נתכוון למה שעלתה בידו, הרי זה חשיב כשני שמות ופטור. וזה אפילו לר' אליעזר. מכאן הוכיחו התוספות שמתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור, שאין זו מלאכת מחשבת, וזה דלא כרש"י, שמדוייק בדבריו לחיוב, וכן דייקו האחרונים ברמב"ם.

שוב מקשה הגמרא ממחלוקת ר' שמעון ור"ש שזורי ור' יהודה על שמואל. שלכאורה אינה מובנת מחלוקתם שהרי ר"ש ור"ש שזורי אמרו שמחלוקת ר"א ור"י היא בשני שמות אבל בשם אחד לכולי עלמא חייב, ואינו מובן אם כן מה הוסיף ר' יהודה שהרי גם הוא דיבר על שני שמות ואמר שפליגי. אלא ודאי בדין מתעסק נחלקו, שלדעת ר' שמעון ור' שמעון שזורי מתעסק פטור ודווקא באבד מלקט מליבו חייב, ועל זה קאמר ר' יהודה שאפילו במתעסק, כגון שנתכוון ללקט שחורות ונמצאו לבנות וכד', חייב, וגם ר' יהושע שפטר לא פטר אלא מטעם דשני שמות הן אבל בשם אחד חייב לכולי עלמא, וזה דלא כשמואל.
מתרצת הגמרא שהתנאים לא דיברו כלל על מתעסק, לא לחיוב ולא לפטור, אלא איירו רק באבד מלקט מליבו, שלדעת ר' שמעון ור' שמעון שזורי אם משם אחד חייב ואם משני שמות מחלוקת, ואילו דעת ר' יהודה שגם בשני שמות פליגי.

רבא מתרץ תירוץ אחר, שהתנאים נחלקו בלקדם, כלומר אם עשה נתכוון לעשות שתי עבירות אלא שבלא כוונה נהפך הסדר. ומביאה הגמרא ברייתא המסייעת לחלוקה זו במקרה כגון שנתכוון להדליק נר אחד ולכבות את האחר, אך הוא בנשימתו קודם הדליק ואחר כך כיבה, בזה לפי ר' שמעון שזורי ור' שמעון מחייבים בשם אחד ופוטרים בשני שמות, ואילו לפי ר' יהודה גם בשם אחד פליגי ור' יהושע פוטר, הואיל ובשעה שעשה את העבירה לא אליה נתכוון, אף שלבסוף עלתה בידו. אמנם אומרת הברייתא שאם נעשה הכל בנשימה אחת בכל אופן חייב, כיון שאין פה מוקדם ומאוחר, וכל החלוקה היא דווקא בכאשר עשה כן בשתי נשימות, שאז יש לחלק בין מוקדם למאוחר.

עוד מובא בברייתא הנזכרת, שאם היו לפניו שתי נרות דולקות ונתכון לכבות את זו וכיבה את זו, או שהיו שתי נרות כבויות ונתכוון להדליק את זו והדליק את זו, פטור. וזה מפורש לכאורה כשמואל שאמר שמתעסק מחיוב לחיוב פטור, וקשה לרש"י והרמב"ם כנ"ל.
אמנם יש נוסחאות הגורסות בברייתא 'חייב' וזה אדרבה דלא כשמואל, וכן הוא ברא"ש, וכך היה כנראה לפני הרמב"ם (שבת א י).

יישוב שיטת רש"י והרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

ליישוב שיטת רש"י והרמב"ם מהקושיות שהקשו הראשונים, שמגמרא דילן מוכח שמחיוב לחיוב גם כן פטור, כתב בספר מגיני שלמה (שבת עב ב) שכל הסוגיה הזו היא אליבא דשמואל, אבל רבא ואביי לא סוברים להא דשמואל, ואין להם פטור במתעסק מטעם מלאכת מחשבת. ואף מה שתירצה הגמרא לשמואל את דברי ר' יהודה שמדובר ב'אבד מלקט מליבו' אין אביי ורבא מודים לזה, אלא מבארים דבריו כשפשוטם שדווקא אם נתכוון ללקט לבנות ועלו בידו שחורות בזה פטור מכח הפסוק, ולית להו כלל פטורא דמלאכת מחשבת. ובאופן נוסף כתב שם (ד"ה ואפשר לומר) שאפשר שמודים אביי ורבא לשמואל לפטור מתעסק מטעם מלאכת מחשבת אך רק בשני מינים, כגון שנתכוון לזה ועלתה בידו אחרת, אבל אם נתכוון לאותו דבר, כגון שנתכוון לחתוך תאנים ועלו בידו תאנים חייב. וגם בזה מתבארים דברי ר' יהודה כפשוטם שפטור דווקא משחורות ללבנות וכד', אך מטעם מלאכת מחשבת ולא מכח הפסוק.


כעין זה כתב גם בהגהות הרש"ש (כריתות יט א ד"ה על מה נחלקו), שאביי ורבא חולקים על שמואל ואינם סוברים כלל לפטורא דמתעסק מדין מלאכת מחשבת (אמנם מודים בזה לעניינים אחרים). אלא כל הפטור במתעסק הוא מן הפסוק 'אשר חטא בה' ודווקא בשנתכוון להיתר. ור' יהודה הוסיף שאף במתכוון לאיסור, אם הם שני מינים גם כן פטור לדעת ר' יהושע, וכן תירץ בדעת הרמב"ם הלחם משנה (שבת א י) (ראה עוד).