מלאכת בורר

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה: שבת ז ב
בבלי: שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב
ירושלמי: שבת ז ב
רמב"ם: שבת ח יב-יג
שלחן ערוך: אורח חיים שיט

גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.

תוכן עניינים

סוגיית הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (שבת עד א) מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:

תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.

ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.

חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:

  • עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.
  • רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.
  • הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.

על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.

  • רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.

אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת.

  • ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב.

על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת רש"י (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.
שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך תוספות (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).

סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:

היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.

ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.

פירוש רש"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.
יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים התוספות (ד"ה והתניא) שהרי במשנה במסכת ביצה (יד ב) מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו הרמב"ן (ד"ה והתניא) והר"ן (ד"ה היו לפניו).

בספר פני יהושע (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.
כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו במגיני שלמה (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.

אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו התוספות (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.
ובריטב"א (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.
גם בשיטה לר"ן (עד א) הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר.

פירוש רוב הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמנם תוספות (ד"ה והתניא) פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי.
ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.

פירוש הרמב"ן[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ן (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם בשיטה לר"ן (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.

מסקנת הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה. חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.
חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.

לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר רבנו חננאל (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו התוספות (ד"ה והתניא), הרמב"ן (עד א ד"ה והתניא), הריטב"א (עד א ד"ה אמרוה), הר"ן (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ברא"ש (שבת ז ד) ובטור (אורח חיים שיט).
גם ברי"ף (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא הרמב"ם (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב המאירי. ולפי מה שביאר הפני יהושע כן היא גם דעת רש"י.
כן נפסק גם להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים שיט א).

בספר המכריע (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד.
וכן כתב בשו"ת מהרי"ט צהלון (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר במיוחס לר"ן (ד"ה אלא אמר אביי) בשם הרא"ה.
אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.
גם מדברי רבנו חננאל (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.

ברירה לאחרים[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוספות (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד הבית חדש (שיט ב) גם בדברי הרא"ש.
והרמ"א (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר המשנה ברורה (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.
ובברכי יוסף (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מדרכי משה הארוך.

גדר לאלתר[עריכה | עריכת קוד מקור]

איתא בירושלמי (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.
מירושלמי זה למד ר' חננאל (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.
הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב הרמב"ן (עד א ד"ה וכתב עוד), והר"ן (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא בשיטה לר"ן (ד"ה ולענין פסק), וברא"ש (ז ד).
ובמאירי (עד א ד"ה זה שביארנו) הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.
מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר.

גם רבנו ירוחם (אדם וחוה יב ח) כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם בבית יוסף (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.
אבל הדרישה (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.

בהגהות מרדכי (שבת ז) כתב בשם ראב"ן במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור.

שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', והבית יוסף (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר.
ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה.

הכרעת הפוסקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשלחן ערוך (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם הרמ"א שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב הלבושי שרד שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. ובביאור הגר"א הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא. בביאור הלכה (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.

באגרות משה (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור. אומנם בבן איש חי (שנה שניה פרשת בשלח אות א) הבין ששעה זה שיעור זמן של שעה ממש (כלומר ששים דקות) ולכן הבורר צריך להתחיל לאכול בתוך שעה מרגע שסיים לברור.

טעם ההיתר בברירה לאלתר[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב רבנו חננאל (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ברש"י (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה במיוחס לר"ן (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.

ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הבית יוסף בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד הלבוש (ב).
אבל האליה רבה (ד) כתב בשם המלבושי יום טוב (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא בפרי מגדים (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר).
אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב הגר"ז (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.
ובשער הציון (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת הר צבי (טל הרים - מוציא א) שלענין צידה איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.

ובספר קרית מלך רב על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם.
ובשו"ת רב פעלים (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי המוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע, ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב טל אורות שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.
ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר.

ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשו"ת רב פעלים (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה בבן איש חי (ב בשלח ג).
ובשו"ת אור לציון (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.
אבל בשו"ת יביע אומר (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.

כלי הברירה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמ' מחלק רב יוסף בין בורר ביד שמותר לבין קנון ובתמחוי (כלים שאינם מיועדים לברירה) שפטור אבל אסור, ובנפה ובכברה (כלים ייעודיים לברירה) שחייב חטאת, ודנו הפוסקים לגבי כלי אוכל שאינם מיועדים לברירה אך ניתן להעזר בהם כגון כף ומזלג

במשנ"ב יש סתירה בין ס"ק סב שכתב "הקולט שומן הצף ע"פ החלב גם זה הוא בכלל בורר... שהרי הוא לוקח בכף" ומשמע שאסור לברור בכף

לבין ס"ק סו שכתב "להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה הוא בכך" ומפורש שמותר לברור בכף

ביישוב הסתירה נאמרו מספר דעות באחרונים
הרב משה פינשטיין – יש חילוק לשם מה בא המזלג או הכף אם זה לצורך הברירה שיברור יותר בקלות (כגון שלא יצאו נוזלים) אסור אבל אם הכלי בא כדי לסייע ליד (כגון שלא תתלכלך או שלא מגיע אל האוכל) הוא נחשב כחלק מהיד ומותר

אורחות שבת- מחלק אם עושים את הברירה כחלק מתהליך הייצור הרגיל שאסור לבין אם בורר רק עכשיו לצורך האוכל שמותר

ילקוט יוסף- מותר בכל מקרה לברור בכף או מזלג כי הם כלי אכילה ולא כלים שעומדים לברירה ולכן נחשבים "כיד אריכתא" ואפילו במצקת עם חורים מותר להשתמש.
השש"כ (פרק ג הערה קמ) מביא בשם הגרש"ז שכלי שמיועד לצורך ברירה מידית בלבד אינו נחשב כלי ולכן מותר לשפוך תה דרך קנקן עם זרבובית או מלח דרך מלחיה שיש בה אורז

עירוי מכלי לכלי[עריכה | עריכת קוד מקור]

שנינו בגמ' (שבת קלט ב) "דבי רב פפא שאפו (מוריקים בנחת) שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! - ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי." וכן פסק בשו"ע (יד) "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים; שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר.
ונחלקו בהסבר הדין המגן אברהם (שיט ס"ק טו) "ומלשון הרי"ף משמע דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי דאז הוי כבורר דרך כלי אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר." ומשמע שעירוי מכלי לכלי נחשב כבורר ביד וגם מה שמוציא מהכלי זה נחשב הדבר המתברר ולא מה שנשאר ביד ולכן מותר לשפוך את האוכל ולהשאיר בידו את הפסולת

עגלי טל (בורר ס"ק ה ובאות י ס"ק ל) חולק וסובר שזה נחשב כבורר בכלי ומה שנשאר בידו זה הדבר הנברר וכל מה שהותר זה רק כאשר נשאר חלק מין הנוזלים בכלי (כלומר הניצוצות) שאז כלל לא עשה מלאכת ברירה אבל לברור ממש אסור, שאל"כ מדוע אסור לברור גם את הניצוצות כאשר רוצה לשתות לאלתר?!

אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל[עריכה | עריכת קוד מקור]

נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין לעיל בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.

בהמשך הגמרא (עד א) מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.

עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.
ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.

שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

על גמרא זו כתב רבנו חננאל (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.
גם מדברי הרי"ף (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.

לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. הרמב"ם (), רא"ש, סמ"ג, מאירי, אורחות חיים (א הלכות שבת כז), וכן פסקו הטור (אורח חיים שיט) ושלחן ערוך (שיט א).

שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

ר' ישעיה בספר המכריע (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה.
אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.

כדברי בעל המכריע כתב גם הריא"ז (פסקים שבת ז א טו).

מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל[עריכה | עריכת קוד מקור]

פסולת מרובה מן האוכל[עריכה | עריכת קוד מקור]

סתירת הגמרות[עריכה | עריכת קוד מקור]

לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי נתינת שמרים לתלויה, משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.
מתוך גמרא זו הקשו התוספות (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.

תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.
ובסוף דבריהם הביאו דברי הרשב"א (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת ביצה (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.
הרמב"ן (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.
והריטב"א (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.

בהגהות אשר"י (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.

בשלחן ערוך וברמ"א (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.
אמנם בספר חיי אדם (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל בביאור הלכה (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב השמירת שבת כהלכתה (ג ב).

ברירה ביום טוב[עריכה | עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png לסוגיה זו בהרחבה, ראו ברירה ביום טוב

אומרת המשנה במסכת ביצה (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.
ובגמרא שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת.
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.

רש"י מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.
לפירוש זה הסכימו גם התוספות (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב הרא"ש (ביצה א כג).

אמנם מדברי הרמב"ם (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה.
ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב הבית יוסף (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.

הטור (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.

אבל בבית יוסף כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שהרמב"ם לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת רבנו חננאל (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת הר"ן (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).

גם בשלחן ערוך (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.

ברירה בין שני מיני אוכלין[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב רש"י (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר הריטב"א (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין.

ור' חננאל גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר התוספות (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתוך מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע בירושלמי שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.
וכן העתיקו להלכה הרא"ש (ז ד) והטור (אורח חיים שיט) והשלחן ערוך (שיט ג).

המאירי (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת.

לעיל הבאנו את שיטת הב"י בשם הרמב"ם (הלכות שבת פרק ח הלכה יג) שמחלק בין שני סוגי ברירה 1. בורר אוכל מתוך פסולת- צריך לאכול מיד 2. בורר אוכל מתוך אוכל- יכול גם להניח אבל לא ליותר מדי זמן כגון בורר בשחרית בשביל בין הערביים

יוצא לפי דבריו שבורר אוכל מתוך אוכל יותר קל כיוון שאינו חייב לאכול לאלתר אלא שבשו"ע לא הכריע האם פסק כמו מה שמדייק בב"י אלא מביא את דברי הרמב"ם כלשונם וצ"ע אם מפני שכך הבין את לשון הרמב"ם וכך באמת פסק או שרק דייק כך בב"י אבל לא פסק כך הלכה למעשה

ברירה במין אחד[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב התרומת הדשן (נז) שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.
עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.

בבית יוסף (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל הרמ"א (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.

בטורי זהב (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.
והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.
אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - הגר"ז (שיט ו), המשנה ברורה (טו), וערוך השולחן (ו).

בפרי מגדים (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.

גדר תערובת[עריכה | עריכת קוד מקור]

כדי לדון מתי יש ברירה צריך להקדים מאי תערובת ששיך בה מציאות של ברירה שהרי כל הזמן אנחנו בוררים כאשר אנו בוחרים להזיז חפץ המפריע לנו על השולחן אנו בוררים אותו משאר החפצים ולא יעלה על הדעת שכל המציאויות הם ברירה.

בגדר התערובת נחלקו הפוסקים:
אור שמח(שבת ח יא) -"דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול, בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל, או בשני מינים, הוי בורר, והוי מלאכה, אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר... ולפי זה בורר כלי מתוך כלי, דאטו משתמש כשהן בלולים, הלא בכל קערה משתמש בפ"ע לא שייך בהו בורר... דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול, ואין זה לא בכלים ולא בבגדים, אלא שמאכל לאו דוקא וכמו שביארנו." כלומר כל דבר שמשתמשים בו ביחד או שמוכרים אותו יחד נחשב תערובת אבל שני מינים שאין להם קשר אחד לשני ורק במקרה הם מעורבבים כאן אינם נחשבים תערובת (לפ"ז נפל זבוב במרק יכול להוציאו גם בלי נוזל ואין בו ברירה והחזו"א (סי' נג) אוסיף שעדיין הוא מעורב במשקה שבין כנפיו וכן צריך להוציאו עם מעט משקה)
ערוך השולחן-"האחד דבדבר הניכר הרבה לעין הרואה לא שייך לומר בזה ברירה שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא וכל אלו הדברים שחשבנו הם נראים לעין כמו בבגדים וכלים וספרים כמובן, ואין לומר הא גם שני מיני פירות נראים לעין כמו תאנים וענבים דאינו כן דמתוך קטנותן וריבויין צריכין לברור זה מזה משא"כ בבגדים וכלים וספרים.
והשני שהרי יתבאר דבשעת האכילה יכול ליטול אוכל מתוך הפסולת ולאכול שאין זה דרך ברירה ודרך האכילה בכך וממילא דבכל הדברים שאנו צריכין כעת ללבוש הבגדים ולהשתמש בהכלים וללמוד בהספרים הוי כשעת אכילה ולא שייך בזה ברירה [ובוודאי לברור ספרים זה מזה כדי להעמידן על מקומן או בגדים זה מזה כדי לתלותן וכן בכלים אין היתר לטעם זה אבל לטעם הראשון אין איסור בדבר ויש לעיין בזה ודו"ק]:"
שלטי גיבורים (מב אות א) - כתב לעניין קניבת ירק ביוה"כ נחשבת לבורר כיוון שכך לשון האנשים כלומר כל מציאות שאנשים קוראים לה בורר היא בורר אבל אם זה דרך שימושו ואנשים לא קוראים לזה בררה אין לו דין בורר

קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)[עריכה | עריכת קוד מקור]

שנינו בירושלמי (ז ב) "ההן דשחק תומא כד מפרך ברישייא משום דש כד מבחר בקלופייתה משום בורר" (מי ששוחק שום כאשר מפרק את השום מהראש שלו חייב משום דש וכאשר מוציא את השום מהקליפות חייב משום בורר)[מלשון הירושלמי נראה שפירוק השיניים של השום מהראש והפרדתו מהקליפה נעשית ביחד ולאחר מכן נשאר ערמה של קליפות עם שיני שום מופרדות שהפרדתם היא בורר]

קילוף של פירות לכעורה מאוד דומה לדש שמפרק האוכל מתוך הפסולת אומנם לא כך משמע מלשון הרמ"א (שכא יט) "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר, שרי".
מכך שיש חילוק בין לאלתר לבין לאחר זמן משמע שזה בורר ולא דש ומסביר הביאור הלכה שם שאסור משום בורר ולא משום דש כיוון שקילוף של פרי הוא דרך אכילה ואין באכילה מלאכת מחשבת ורק קילוף של חיטים ושעורים שעושים בכמויות גדולות זה דש. וא"כ קשה איך מותר לאלתר הרי הוא בורר פסולת מאוכל כשבורר כשמפריד את הקליפה (הפסולת) מהפרי (האוכל)?
ומתרץ הביה"ל "ונראה דכיון דא"א בענין אחר ודרך אכילתו בכך לא מקרי פסולת מתוך אוכל" הערוך השולחן (שיט כב) מסביר שזה לא דש כיוון שבדש משאיר את הקליפות מעורבבות יחד עם הפרי (הסבר דומה הסביר ר"ח בדף עד א בהבדל בין דש לבורר) ובקולף פרי ישר מפריד בין הקליפה והאוכל ולכן זה רק בורר. השש"כ (ג לג-לה) מחלק בין קליפה הראויה לאכילה שמותר לקלף בכל עניין לבין קליפה שאינה ראויה לאכילה שמותר לקלף ביד אבל לא בכלי ולכן בקולפן שהוא כלי המיוחד לכך אסור אבל בסכין מותר אומנם במנוחת אהבה מוכיח שאין דין בורר בקליפה כיוון שהם כלל לא מעורבבים אלא מונחים אחד בצד השני ובמיוחד בפירות שיורד חלק מהפרי עם הקליפה שלא שייך בורר, וגם קולפן אינו כלי המיועד לברירה ולכן אפשר לקלף בכל עניין אך לכתחילה גם הוא אומר שראוי להחמיר כשש"כ ובפירות שקליפתם לא ראויה לאכילה.

ברירה בלח[עריכה | עריכת קוד מקור]

ברירה בכלים ובגדים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הצגת השאלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.

הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה בביאור הלכה (שיט ג ד"ה לאכול מיד).

חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת אוכל מתוך פסולת, שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.

גדר מלאכת בורר[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שהאגלי טל (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי.
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.

כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות:
נאמר בגמרא (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה.
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת התוספות (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ.
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.

בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).
אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.

תשובות המפרשים[עריכה | עריכת קוד מקור]

א. בעל המאור (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת.
בספר ישועות יעקב (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.

ב. הרמב"ן (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא בעצם הפרדת התערובת (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש השיטה לר"ן (קו א).
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת.

ג. הישועות יעקב (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. ובפשטות נראה שכוונתו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא יצירת אוכל נקי (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.

פסקי הלכה הנובעים מדיון זה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הישועות יעקב אומר שלפי דבריו עולה, שאם אדם בורר שני מיני אוכלים, הוא לא מתחייב על מלאכת בורר. נימוקו הוא, שרק כאשר יש תערובת של אוכל ופסולת זה בזה, ניתן לומר שכיון שאוכל מעורבב בפסולת הרי הוא כפסולת, וההפרדה של האוכל והפסולת זה מזה הופכת את האוכל לנקי וראוי לשימוש; אמנם כאשר האוכל מעורבב במין אוכל אחר, אין הוא נחשב כפסולת, וא"כ הוא לא מושבח על ידי הברירה, ולכן חוזרת למקומה הטענה שכאשר האדם בורר מתוך התערובת את הפסולת (האוכל שכעת אינו זקוק לו), הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה של מלאכה. חשוב לציין, שכל ההיתר הוא כאשר האדם נוטל את הפסולת שאין הוא רוצה בה, אך כאשר הוא נוטל את האוכל, וודאי שזו מלאכה הצריכה לגופה, ובזה גם הישועות יעקב מודה שאסור לברור שני מיני אוכלים.

הביאור הלכה (שיט ג ד"ה לאכול מיד) מסכים עם יסוד דבריו של הישועות יעקב, אך טוען שגם תערובת של שני מיני אוכלים, הברירה משביחה את האוכל, כיון שכאשר שני המינים מעורבבים זה בזה הם פחות נוחים לשימוש, ולכן גם הוצאת הפסולת נחשבת למלאכה הצריכה לגופה כיון שהאדם מתכוון לתקן את האוכל שנותר בצלחת.
וממשיך הביאור הלכה, שיש מצב שגם לדעתו הברירה לא משביחה את האוכל, ולכן במצב זה הוא מסכים לדברי הישועות יעקב, שהברירה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. מצב זה מתקיים בתערובת שכבות, בה המינים השונים אינם מעורבבים זה בזה אלא מונחים זה על גב זה, כגון בערימת סידורים שונים שמונחים אחד על חברו, שאז על אף שיתכן שמצב זה נחשב לתערובת (גם בזה מסתפק הביאור הלכה), סוף סוף נטילת השכבה העליונה אינה משביחה את השכבה התחתונה אלא רק מאפשרת להגיע אליה, ולכן שם כאשר האדם נטל את השכבה העליונה שאין הוא זקוק לה הרי זו מלאכה סילוק שאינה צריכה לגופה.

ברירה באופן חלקי[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הפרי מגדים (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.
ובאגלי טל (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר. האגלי טל טוען שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי תלויה בחקירה על גדרה של מלאכת בורר שהובאה לעיל בדיון על מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבבלי יכול לסבור שמוקד מלאכת בורר הוא בדבר הניטל מן התערובת, ולכן אפילו כשנטל דבר מועט - חייב, ואילו הירושלמי סובר שהמלאכה היא בניקוי האוכל מן הפסולת, ולכן רק כשאר התערובת הופרדה לגמרי - חייב.
ובשו"ת להורות נתן (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.
אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]