מיגו מממון לממון

מקורות
משנה:	בבא מציעא א א
בבלי:	בבא בתרא לב ב
רמב"ם:	טוען ונטען יד ט
שולחן ערוך:	חושן משפט קנ ד

.

"מיגו" הינו מושג בדיני ממונות השייך להלכות טוען ונטען. מיגו (פירוש מילולי – "מתוך") הינו מצב בו יכול אחד מבעלי הדין להכריע את הדיון אם יטען טענה מסוימת, אך בפועל, הוא טען טענה אחרת, פחות טובה. במצב זה ישנה סיבה לבית הדין להכריע את הדיון לטובת בעל דין זה לאור יכולת ההכרעה שבידו.
מיגו מממון לממון, הינו מצב בו אכן יש לבעל הדין יכולת ע"י טענה אחרת לזכות בממון מהשני, אבל הטענה האחרת עוסקת בסיפור שונה מאשר הדיון עליו הם מתווכחים כרגע. במקרה זה, מובא בראשונים כי אין לבעל דין את כוח ה"מיגו" על אף יכולתו הפוטנציאלית להוציא ממון מבעל דינו.

מקור הדין

נחלקו הראשונים במסכת בבא בתרא (לב ב) האם ע"י מיגו ניתן להוציא ממון מאחרים או שהוא יכול לשמש אך ורק לשם החזקת ממון אצל הנתבע. הר"י מיגש (מובא גם ברשב"א (לב ב ד"ה א"ל)) ועוד ראשונים סבורים שלא ניתן לומר "מיגו להוציא". הם מביאים ראיה מהמשנה בבא מציעא (א א) בה מובא כי שניים האוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי – יחלקו בשבועה. אך, במקרה שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי החלוקה בשבועה שונה - הראשון נוטל שלושה רבעים והשני נוטל רביע בלבד. על אף שלכאורה, לטוען חציה שלי ישנו דין מיגו - שהיה טוען כולה שלי ומקבל את כל החצי. אלא, כיון שאתה רוצה להשתמש במיגו כדי להוציא ממון מהאדם המחזיק אותו (האוחז בטלית), לזה מיגו לא מועיל.
אמנם, הרמב"ן (בבא מציעא ב א ד"ה וזו ובבא בתרא לב ב ד"ה אמאי) חולק וסובר שאכן אמרינן מיגו גם להוציא ממון. הסיבה, לשיטתו, שלא ניתן להשתמש במיגו במשנה בתחילת בבא מציעא הינה שזה מיגו מממון לממון.
מקור נוסף נמצא בגמרא בבבא בתרא (לב ב). בסוגיה מתואר כי על רבה בר שרשום יצא קול שהינו מחזיק קרקע של יתומים שלא כדין. כששאל אותו רבה לפשר הדבר ענה כי אכן זוהי קרקע שנמצאת אצלו במשכנתא מאביהם של היתומים ושלמו ימי המשכנתא. אך, ישנו חוב נוסף שאבי היתומים היה חייב לו, ולכן החליט להמשיך ולהחזיק בקרקע ולגבות ממנה חוב זה כדי שלא יצטרך להישבע על החוב כדין הבא ליפרע מן היתומים. מדייקים רבינו יונה (לג א ד"ה כי) ועוד ראשונים שרבה בר שרשום מספר את האירוע הזה דווקא לאחר שמסיים לאכול את פירות הקרקע ולגבות את כל החוב הנוסף ולא קודם לאכילה. ולכאורה, הרי יש לו מיגו גם קודם שאוכל מתוך שיכול לטעון קניתי, כיון שעברו ג' שנים שאוכל את פירות הקרקע בשופי, ואם כן מדוע הגמרא מדברת רק לאחר אכילתו? אחד מתירוציו של רבינו יונה לקושיה הינו שקודם לאכילת הפירות זהו מיגו מממון לממון. שהרי, היתומים כעת תובעים את הקרקע ומכוח מה שיכול לטעון שקנה את גוף הקרקע אתה רוצה להאמינו לגבי חוב ממוני (הלוואה וכדו') שהאב חייב לו שזהו נושא אחר לחלוטין. מה שאין כן לאחר אכילת הפירות, שכאשר היתומים תובעים שיחזירו להם את שווי הפירות שנאכלו מהקרקע הטענה שיכול לטעון שקנה את הקרקע עצמה כוללת את אכילת הפירות שנאכלו על ידו מהקרקע, וממילא, שתי הטענות עוסקות בהצדקה של אכילת הפירות - אם מפני שגוף הקרקע שלו ואם כגביית חוב ואם כן אנו עסוקים באותו ממון.

סברת הדין

הר"ן (בבא מציעא ב א ד"ה וזה) כותב שסברת הדין הינה "מיגו דהעזה". כלומר, באופן פשוט, מיגו בנוי על כך שאם היה רוצה הלה לשקר היה טוען את הטענה הטובה יותר ואם כן, מכך שלא טען את הטענה הטובה יותר, מסתבר שהינו דובר אמת בטענתו. כאשר ישנה סיבה שהוא בפועל לא יטען את הטענה הטובה - כי לא יעיז לעשות כן - אין לו את כוח המיגו. לאור הנ"ל, כל הכוח של מיגו הינו רק כאשר הטענה הפוטנציאלית שלך מתייחסת לאותו ממון בדיוק. אך, אם יש לך יכולת לטעון על ממון אחר – אולי הסיבה שאינך טוען זאת הינה משום סיבות אחרות – שאינך מעיז לטעון על הכל וכדו' כגון בשניים אוחזים בטלית שאולי אינך רוצה לטעון שכולה שלך כיון שברור לך שהיא שייכת גם לשני ואינך מעיז לשקר מולו במצח נחושה ולטעון שהוא סתם גזלן שהתנפל על טלית שלא קשורה אליו.
נראה שסברה זו הינה גם תוכן ביאורו של רבינו יונה (לב ב ד"ה אמר רבא) לדחיית הראיה מריש בבא מציעא לעניין מיגו להוציא.
יש להעיר על הסבר זה שהיסוד שלמיגו דהעזה אין כוח מיגו הינו מחלוקת ראשונים (כפי שמתבאר בכללי מיגו של האחרונים כגון כנה"ג (קיצור כללי מיגו עב) ועוד). יתר על כן, הש"ך (חושן משפט פב כללי מיגו ו) פוסק להלכה שאכן אמרינן מיגו דהעזה וסברת מיגו מממון לממון כן נפסקה להלכה כדלהלן (אמנם הש"ך עצמו פוסק שלדינא לא אמרינן מיגו מממון לממון, אך מסיבות אחרות, עיין להלן) ואם כן קשה לומר שזוהי סברת הדין להלכה.
בנוסף, במקרה של רבה בר שרשום שהזכיר רבינו יונה את הדין הנ"ל הסברה של מיגו דהעזה לכאורה איננה שייכת, שכן רבינו יונה ביאר שאנו עוסקים לאחר אכילת הפירות. נמצא, שכל הדיון מתעורר רק לאחר שהוא מחזיר את הקרקע ליתומים, ואם היה בוחר להשאיר את הקרקע אצלו ולא לומר כלום לא הייתה כלפיו תביעה כלל. במקרה כזה לא שייך לדבר על העזה, שהרי הוא פשוט שותק ולא אומר כלום ואין בזה כל העזה.
גם בדעת הר"ש מקינון הוכיח התומים (כללי מיגו קלו) שלא כהסבר של מיגו דהעזה.
אכן, נראה כי הרמב"ן ביאר דין זה באופן שונה. הרמב"ן (בבא מציעא ב א ד"ה וזו) הגדיר כי החזקת הטלית ע"י בעל דינו כאשר הוא מודה לו שחצי הינו אכן של הבעל דין מגדירה את חצי הטלית כאילו כבר נטלה הבעל דין והוא כמו שנגיד שיהיה לו מיגו שיתבע ממנו בגד אחר הנמצא בביתו של בעל הדין ואיננו קשור לויכוח הנוכחי.
ביאור הדברים - הקובץ שיעורים (ב ג ד) חקר ביסוד סברת מיגו והעלה שתי אפשרויות שבפשטות הינן - א. נאמנות של "מה לי לשקר", כלומר אנן סהדי שהינו דובר אמת דאם לא כן היה משקר באופן מוצלח יותר. ב. כוח הטענה, יש לו כוח בטענתו הנוכחית מעצם היכולת לטעון טענה שתכריע את הדין, גם אם אין ראיה שהוא אכן צודק (ראה הרחבת דברים על דברי הקובץ שיעורים ועוד אחרונים בקובץ יסודות וחקירות עמוד 390). היה ניתן לומר, ע"פ ההסבר הראשון, שעצם זה שהייתה לך יכולת להוציא מהשני כסף בדרכים שונות ומשונות ולא עשית כן אלא בחרת לטעון את הטענה שטענת, יש לקבל את דבריך כדובר אמת ולפסוק אותם לדינא. לפי זה, היה מקום לומר שכל דרך להוציא כסף מהשני תתן לך נאמנות כזו. לדוגמא, אם הבעל דין הוא עבריין מוכר שלקח קרקעות מאחרים בכוח הזרוע וגם כאן היה יכול לעשות כן, אולי נאמין לו לאור זה שבחר לטעון טענות בבית הדין ולא לגזול בכוח. דוגמה נוספת - הבעל דין מביא לנו ראיות מוצקות שהיתה לו יכולת להפעיל מניפולציות על בעל דינו כדי שיודה לו, או שיש לו יכולת זיוף מוכחת ולכן היה יכול פשוט לזייף שטר על הסיפור ולמרות זאת בחר להתנהל ביושר בתוך כותלי בית הדין (בשונה מסוגיית הגמרא (בבא בתרא לב ב) של "שטרא זייפא", שם מדובר שהוא בפועל כבר זייף שטר שמתקבל או התקבל בפועל בבית הדין שזה יוצר מצב שהדיון בפועל כבר נמצא במקום אחר ולכן אנחנו מתייחסים למציאות משפטית שאפילו שטר מזוייף יוצר).
ברור שבכל הדוגמאות הנ"ל אין כוח מיגו למרות שבפועל אכן הייתה לו יכולת מעשית להוציא מהשני כסף. יוצא מכך שגם לפי האפשרות הראשונה של הקובץ שיעורים, ברור שכל כוח המיגו הינו כאשר יש לו יכולת של טענה על הדיון שלפנינו שניתן להכריעו במצב הקיים בתוך בית הדין, דהיינו שגם אם זה "נאמנות" הכוונה ל"נאמנות בדיון שלפנינו", מה שבעצם מוציא את עוצמת הראיה והאנן סהדי גם מהצד הראשון. אם כן, כוונת הרמב"ן הינה שכיון שתוכן ההגדרה של מיגו בנוי על כך שהטענה הפוטנציאלית חייבת לעסוק בנושא שעומד בפנינו כאשר זה מקרה שהטענה הפוטנציאלית עוסקת בנידון שאינו עומד בפנינו אין את כוח המיגו. לכן, הרמב"ן מחדש להגדיר את חצי הטלית כאילו כבר עומדת בביתו של הבעל דין ולכן אינה עומדת לדיון ואי אפשר להשתמש לגביה בכוח המיגו.
ישנה סברה נוספת לדין זה שהעלה הש"ך בשם הראשונים - חסרון ביכולת הגבייה - "מאן שם לך" ויורחב להלן.

האם נחלקו על דין זה?

כאמור, מצינו שהראשונים הוכיחו מהמשנה בריש בבא מציעא שלא אומרים מיגו להוציא. אם כן, לכאורה הם חולקים על הדין, שכן, לפי הרמב"ן אין משם ראיה לאור העובדה שאין שם כלל מיגו משום שהוא מממון לממון. בנוסף, שיטת הרמב"ם (טוען ונטען יד ט) בסוגיית רבה בר שרשום, שלא כראשונים לעיל, שהסוגיה עוסקת קודם שאכל את פירות הקרקע כהחזר לחוב הנוסף. אם כן, לכאורה הסוגיה עוסקת במפורש שיש מיגו למרות שהמיגו הינו מממון לממון.
אך, נראה לומר שהראשונים לא נחלקו על סברה זו. לגבי הדיון בבבא מציעא (ב א) - כל מה שנחלקו הראשונים זה האם להגדיר את הממון כמו שחידש הרמב"ן שזה כאילו מונח בבית המחזיק השני ומוגדר כממון אחר וממילא נחשב מיגו מממון לממון שאין את כוח מיגו. החולקים על הרמב"ן סבורים שכיון שיש כאן ויכוח על טלית אחת גם מה שהלה מחזיק נחשב כחלק מהסיפור ואינו ממון אחר, ואולי תוכן המחלוקת שם הינה בהגדרות הממוניות של טענה והחזקה. ממילא, אי אפשר להגדיר זאת כבעיה המהותית של מיגו מממון לממון, ונותר רק לדחות מצד בעיה שולית של מיגו דהעזה.
לגבי שיטת הרמב"ם, תירץ נתיבות המשפט (קנ ד ג) שגם הרמב"ם מודה שמיגו מממון לממון לא אמרינן. אלא, שכיון שקיי"ל שעבודא דאורייתא, והסוגיה עוסקת בהלואה שהלוה רבה בר שרשום לאבי היתומים, נמצא שגם הקרקע הספציפית הזו משועבדת לחוב הנ"ל, ולכן כיון שגם טענת חוב אביהם עוסק בקרקע הזו ממילא הטענה הפוטנציאלית של קניית הקרקע עוסקת גם כן בחוב הממוני שנמצא בתוך הקרקע ולכן אין זה "מממון לממון".
נמצא שכל הראשונים הנ"ל מסכימים לעצם הסברה הנ"ל. לאור ביאור הסברה לעיל, אכן מאוד מובן ומסתבר שלא יחלקו עליה.
ראה להלן שהש"ך סבור שהרבה ראשונים חלוקים על דין זה אך האחרונים דחו דבריו.

פסיקת ההלכה

הטור (חושן משפט קנ) הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם בשולחן ערוך (קנ ד). בעל הסמ"ע (בסמ"ע (קנ ד ט) ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר הב"ח (קנ ו) שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - המרדכי (בבא מציעא ב א רטז) והגהות מרדכי בשם ר"ת (בבא מציעא ב א תטז) וכן פסק גם הר"ש מקינון (ספר הכריתות ה ג קעח) וכן הביא הב"ח בשם ראבי"ה.

שיטת הש"ך

הש"ך (קנ ד ג, פב כללי מיגו יג), גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה ועל פסיקת הר"ש מקינון. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.
אך, הוסיף הש"ך, שלדעת רבינו יונה עצמו, לאור סברתו שהבעיה הינה מיגו מממון לממון, אין לחלק בין קרקע למיטלטלין (כביאור הסמ"ע שדייק שמדובר דווקא בקרקע ולכן חשיב מיגו להוציא) וגם במיטלטלין נכון לומר, לשיטתו, שברגע שמודה המחזיק שהחפץ שייך לפלוני החפץ חוזר לרשות בעליו ואבד כוח המיגו. ממילא, כיון שפסק השולחן ערוך (עב יז ועוד) שאדם שתפס מיטלטלין מחברו נאמן לטעון על חברו ולגבות ממנו עד כדי שווי החפץ, יוצא שהכרענו להלכה שלא כדברי רבינו יונה. הוסיף הש"ך ביאור ע"פ דברי ההגהות מרדכי, שסברת הדין של מיגו מממון לממון הינה משום "מאן שם לך", כלומר שהחסרון איננו בכוח המיגו אלא ביכולת הגבייה שלא מאפשרת לך לתפוס חפץ שאיננו שייך לך - אף אחד לא שם לך את החפץ באופן שאתה יכול לתפסו בכוח ולגבות ממנו את החוב, גביית חפץ נעשית רק ע"י בית דין, ששם את החפץ שרוצים לגבות באופן מסודר ואז ניתן לגבות את החפץ לשם תשלום החוב. לאור זה הקשה ההגהות מרדכי מסוגיית "הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא..." (בבא בתרא לו א), שם ניזק תפס עיזים שהזיקו אותו ובעל העיזים לא יודע כמה עיזיו הזיקו, ומבואר שנאמן הניזק לטעון על ההיזק עד כדי דמיהן של העיזים. מתרץ ההגהות מרדכי ששם זה דין מיוחד או משום שגם המזיק מודה שהיה נזק אלא שכל הדיון הינו כמה, או יותר מזה, שכיון שהעיזים אכלו את החושלי והן כרגע בתוך גופן של העיזים אם כן לבעל החושלי יש ממש בעלות או אחיזה בגוף העיזים ולכן יכול לתפסן. מדייק הש"ך מכל הדיון שאכן סברת רבינו יונה שייכת גם במיטלטלין, ולולא מקרה מיוחד כמו מקרה העיזים אכן מיגו שע"י תפיסה לא תועיל לדעתו, וממילא נדחו דבריו מההלכה ע"פ השולחן ערוך הנ"ל.
אמנם, בעליות רבינו יונה הקשה מפורשות קושיה זו - כיצד יועיל מיגו בסוגיית העיזים הלא זה מממון לממון ותירץ לחלק בין קרקע למיטלטלין - שמיטלטלין ניתן לתפוס בתורת משכון וקרקע לא ניתן לתפוס בתורת משכון אלא אם כן עוד לא שלמו ימי המשכנתא המקוריים שלה, שאז יכול המיגו להועיל. כלומר, כאשר יש יכולת לתפוס חפץ בתורת משכון, גם החפץ הנתפס שייך לאותו דיון של החוב כיון שהוא הופך למשכון על החוב עצמו וניתן אפילו לגבות ממנו את החוב. ממילא, אין חיסרון של מיגו מממון לממון. וכן העירו ר' עקיבא איגר והברוך טעם (קנ ד) על הש"ך, שברבינו יונה מבואר לחלק בין קרקע למיטלטלין, וממילא, אין קושיה על כך שהשולחן ערוך פסק כאן את דינו של רבינו יונה מפסק השולחן ערוך לגבי מיגו ע"י תפיסה. גם התומים (קלח ג) דחה דברי הש"ך והסיק דקיי"ל דלא אמרינן מיגו מממון לממון.

סיכום

ישנם שלושה ביאורים בסברת מיגו מממון לא אמרינן: א. מיגו דהעזה. ב. "מאן שם לך". ג. יסוד כוח מיגו הינו דווקא בטענה השייכת לדיון שלפנינו.
הטור והשולחן ערוך פסקו דין זה להלכה, ככל הנראה ע"פ ההסבר השלישי. הש"ך ניסה לדחות דין זה מההלכה אך שאר אחרונים חלקו עליו ואף נקטו שדין זה מוסכם על כל הראשונים בלא חולק.
על פי הביאור השלישי הנ"ל מודגשת הסברה היסודית של מיגו - שאינו דין נאמנות מעצם היכולת לקחת ממון שלא כדין אלא עמדת עדיפות של הצד שיש לו מיגו בדיון הממוני העומד לפנינו.