חי נושא את עצמו

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה: שבת י ה
בבלי: שבת צד א, קמא ב, קכח ב; יומא סו ב
ירושלמי:
רמב"ם: שבת יח טז-יז
שלחן ערוך:

הנושא אדם או בעל חיים ומוציאו מרשות לרשות בשבת אם חייב או לא.

סוגיית הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

מחלוקת ר' נתן ורבנן[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (שבת צד א) אומרת שהנושא את החי במיטה ומוציאו מרשות לרשות פטור אף על הוצאת המיטה לפי שהמיטה טפלה לאדם, וכיון שעל הוצאת האדם אינו חייב, כן הדין גם בהוצאת המיטה.
על הנחת המשנה שהוצאת אדם מרשות לרשות פטורים עליה, אומרת הגמרא שזה לכאורה רק אליבא דר' נתן ולא אליבא דרבנן, שבתוספתא [דרוש מקור] נחלקו ר' נתן ורבנן, שלרבנן המוציא בהמה חיה ועוף חייב, ואילו לר' נתן אינו חייב אלא אם כן הוציאן שחוטין, ומנמק ר' נתן את דבריו לפי שהחי נושא את עצמו. מבואר מזה שלרבנן אין החי נושא את עצמו, וגם במקרה המובא במשנה צריך להיות חייב על הוצאת האדם.
דוחה הגמרא ואומרת שכל מחלוקת ר' נתן ורבנן היא רק בבהמה חיה ועוף, אבל באדם מודים חכמים לר' נתן שפטור על הוצאתו, לפי שהחי נושא את עצמו. וטעם החלוקה בין אדם לבעלי חיים מבארת הגמרא שהוא מפני שבהמה חיה ועוף 'משרבטי נפשייהו', כלומר מכבידים עצמם כדי להישמט מיד נושאן, מה שאין כן באדם.

דעת בן בתירא בעבודה זרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה בעבודה זרה (א ו) אומרת שאסור למכור בהמה גסה לנכרי, ובגמרא (עבודה זרה יד ב) מבואר הטעם שזוהי גזירה משום שאילה ומשום שכירות, שאם יתירו למכור יבואו גם להשאיל ולהשכיר לגוי וזה אסור לפי שהגוי עושה בה מלאכה בשבת ועובר הישראל על שביתת בהמתו.
ודעת בן בתירא שם במשנה שסוס מותר למכור לנכרי, ובברייתא מבואר טעמו לפי שהנכרי עושה בה מלאכה שאין חייבים עליה חטאת, כלומר שהסוס רק נושא את האדם עליו, ואילו אדם היה עושה כן אין בזה חיוב חטאת, ולכן אין גם איסור למכור לנכרי, שאין במלאכת הרכיבה אזהרה על שביתת בהמתו.

אומר ר' יוחנן בסוגיין (שבת צד א) שר' נתן ובן בתירא אמרו דבר אחד, כלומר שהחי נושא את עצמו ואין בזה חיוב מהתורה. דבריו לכאורה סותרים את דברי הגמרא לעיל שבאדם גם חכמים מודים שחי נושא את עצמו, שלפי זה היה לו לר' יוחנן לומר שבן בתירא הוא גם כרבנן.
הגמרא מתרצת ואומרת שבן בתירא דיבר על סוס המיוחד לעופות, שהיו ציידי עופות שמים את העופות על גבי סוסים להוליכן, ובזה לרבנן יש איסור דאורייתא וכנ"ל.

כפות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בסוף הסוגיה בשבת שם מביאה הגמרא את דברי ר' יוחנן שגם ר' נתן מודה בכפות, כלומר המוציא אדם או בעל חיים כפות מרשות לרשות, חייב על הוצאתו.

כעין דבר זה מובא גם במסכת יומא (סו ב) שאומרת שם הגמרא לגבי שילוח השעיר לעזאזל שמהמילה 'עתי' שבפסוק 'ושלח ביד איש עתי המדברה' יש ללמוד שאפילו בשבת מותר להוליכו, וקמ"ל שאפילו היה השעיר חולה מותר להרכיבו על כתיפו. ומוסיפה הגמרא שחידוש יש בזה אפילו לר' נתן שסובר שחי נושא את עצמו אף בבעלי חיים, לפי שבבעל חיים חולה מודה ר' נתן שאסור לשאתו ולהוציאו, ורק כאן חידשה התורה שמותר.
מגמרא זו מבואר שדין החולה הוא כדין הכפות, שכשם שבכפות מודה ר' נתן שאסור להוציאו וחייב על הוצאתו, כך בבעל חיים חולה מודה הוא שאסור להוציאו.

דברי רבא בפרק נוטל וקושיית הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (שבת קמא ב) מביאה דברי רבא שהמוציא תינוק חי וכיס תלוי לו על צווארו חייב משום כיס, תינוק מת וכיס תלוי לו על צווארו פטור. ואומרת הגמרא שדברי רבא הם כר' נתן שהחי נושא את עצמו, שאם לא כן צריך היה להתחייב גם על התינוק החי.

שואלים התוספות (שבת צד א ד"ה אבל) מדוע אומרת הגמרא שרבא אתיא כר' נתן, והרי גם חכמים מודים שבאדם אמרינן חי נושא את עצמו.

שיטת התוספות וסייעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

מתרצים התוס' בשם רשב"א, ששם רבא דיבר על קטן וקטן משרבט נפשיה כבהמה, ובזה פליגי רבנן על ר' נתן. כתירוץ זה כתבו גם בעל המאור (בדפי הרי"ף נט א ד"ה רבא), הרמב"ן בחידושיו (קמא ב ד"ה ולחייב), הרשב"א (קמא ב ד"ה רבא), וכן הביא הריטב"א (ד"ה ופרקינן) בשם יש מתרצים.

קושיה נוספת מקשים הראשונים מסוגיה להלן (קכח ב), שהגמרא אומרת שמדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא ברה"ר, והאישה מדדה את בנה ברה"ר. וכתב שם רש"י (ד"ה דמקפיא) שטעם החילוק בין בעלי חיים לאדם, שבעלי חיים אסור לדדות שמא יגביהו רגליהם ונמצא נושאן ברשות הרבים, אבל האשה מדדה את בנה לפי שגם אם יגביה רגליו, קיימא לן באדם החי נושא את עצמו, שבזה מודים רבנן לר' נתן.
מבואר מדברי רש"י שגם קטן אינו נחשב כבהמה אלא דינו כאדם דאינו משרבט נפשיה, ומותר לשאתו אף לדעת רבנן.

תירצו התוספות שם, שמה שאמרה הגמרא (קמא ב) שהמוציא תינוק פטור רק אליבא דר' נתן, זהו בתינוק בן יומו שדינו כבהמה, אבל גדול קצת דינו כאדם ולכולי עלמא פטור.
כעין זה כתבו גם הרמב"ן והרשב"א שם. אמנם לדעתם אם הוא תינוק קטן מאוד שאינו יכול ללכת כלל, דינו ככפות שאף ר' נתן מודה שחייב על הוצאתו, ואילו רבא דיבר על תינוק גדול קצת ובזה דינו כבהמה שנחלקו ר' נתן ורבנן, ואילו סוגיה דמדדה אשה את בנה בחצר זהו בילד גדול שלכולי עלמא חי נושא את עצמו. נמצא לשיטת הרמב"ן והרשב"א ששלושה סוגי קטן יש - קטן מאוד לכו"ע חייב ככפות, תינוק קטן מחלוקת ר' נתו ורבנן, גדול קצת דינו כאדם ופטור אף לרבנן.

בעל המאור שם אינו מקבל תירוץ זה של התוספות, לפי שאם קטן הוא ואינו יכול ללכת, הרי דינו ככפות ואף לר' נתן אסור להוציאו.
ולכן מכח קושיה זו על רש"י, מכריח הוא לפרש את הגמרא שם באופן אחר, שהטעם שהתירו לדדות את הבן ואסרו בבהמה חיה ועוף הוא לפי שהקלו חכמים משום צערא דתינוק, שלא גזרו משום עקירת רגליו ברה"ר כמו שגזרו בבהמה.

שיטת הרא"ה וסייעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

לעומת זאת במיוחס לר"ן (קמא ב ד"ה אמר רבא) כתוב בשם הרא"ה שמה שאמרו בגמרא שרבא כר' נתן סבירא ליה שהחי נושא את עצמו, לא לאפוקי מרבנן אמרו כן, אלא גם רבנן סבירא להו הכי גבי אדם, אלא כיון שר' נתן הוא אמר כן בפירוש, תלו הדבר בו. וכן הוא בריטב"א בשמו (ד"ה הנכון).
לפי תירוץ זה אין לחלק בין קטן לגדול, אלא כל חי נושא את עצמו גם לרבנן וגם לר' נתן, ומיושבים גם דברי רש"י בסוגית מדדה אשה את בנה (קכח ב).

פסיקת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (שבת יח טז) פסק כדעת חכמים שהמוציא בהמה חיה ועוף חייב, ואילו המוציא אדם פטור לפי שאינו משאוי. אמנם אם היה כפות או חולה חייב. עוד הביא שם את הדין שהאשה מדדה את בנה. מבואר שלמד בזה כרש"י, שטעם ההיתר הוא מפני שהוא נושא את עצמו ואין לחשוש אף אם יגביה רגליו ותצטרך לשאתו, דסוף סוף אין איסור בהוצאתו לפי שהחי נושא את עצמו.
בהמשך דבריו (יז) העתיק הרמב"ם דברי רבא שהמוציא תינוק חי וכיס תלוי לו על צווארו חייב רק משום כיס, כלומר פסק הרמב"ם כרבא.
לאור דברי הגמרא שהעמידה דברי רבא כר' נתן לא היה לו להרמב"ם לפסוק כרבא, לפי שאין הלכה כר' נתן, או לכל הפחות לחלק בגיל התינוק כדברי התוספות וסייעתו, שדווקא תינוק גדול פטור עליו, אבל קטן משרבט נפשייהו. ומדלא חילק הרמב"ם בהכי מוכח שסובר הוא כהרא"ה שמה שהעמידה הגמרא את רבא כר' נתן אינו לאפוקי מרבנן ולדחותו מהלכה, אלא רק מפני שר' נתן הוא מרא שמעתתא, ולכן פסק גם כרבנן וגם כרבא.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]