יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


ברכה על תבשיל שיש בו מין דגן

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: ברכות לו ב - לז א, לט א
ירושלמי:
רמב"ם: ברכות ג ג-ו
שלחן ערוך: אורח חיים רד יב; רח ב-ג, ט

ברכה ראשונה ואחרונה על תבשיל מחמשת מיני דגן, או שיש בו מחמשת מיני דגן.

חביץ קדרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (ברכות לו ב) מביאה מחלוקת האמוראים לגבי ברכתו של חביץ קדרה (תבשיל קפוי העשוי מקמח, דבש ושמן) וכן דייסא, לדעת רב יהודה יש לברך 'שהכל נהיה בדברו' מפני שהדבש הוא העיקר, ואילו לדעת רב כהנא ברכתו 'בורא מיני מזונות' לפי שהסולת היא עיקר.
ומוסיפה הגמרא שבדייסא רגילה, כלומר שהחיטים כתושות לגמרי מבלי תוספת דבש ושמן, לכולי עלמא מברך 'מזונות'. אך חלוקים הם בדייסא שהיא כעין חביץ קדירה, כלומר שהחיטים שבורות ונתנו בהם דבש ושמן, ובזה פליגי כנ"ל.
רב יוסף שם מכריע כרב כהנא לברך 'מזונות', מכיוון שרב ושמואל אומרים כמותו. שאמרו רב ושמואל שכל דבר שהוא מחמשת מיני דגן, וכל שיש בו מחמשת מיני דגן, ברכתו 'בורא מיני מזונות'.

בהמשך עושה הגמרא צריכותא לשתי המימרות של רב ושמואל, ש"כל שיש בו", השמיענו שאפילו על ידי תערובת ברכתו מזונות, ו"כל שהוא" בא לאפוקי אורז ודוחן שלא מברכים עליהם בורא מיני מזונות, אפילו שהם בעין.

להלן הגמרא (ברכות לז ב) מביאה דברי רבא לגבי 'ריהטא' (שזהו חביץ קדרה הנ"ל), שמברכים עליו מזונות בין בעיר ובין בכפר, כלומר בין שיש בו הרבה קמח, כפי שעושים בני הכפרים, ובין שיש בו מעט קמח והרבה דבש, כפי שעושים בני הכרכים, מברכים עליו 'מזונות' (וחזר בו רבא מתחילת דבריו שרצה לחלק ביניהם). וראייתו של רבא לדין זה, היא מדברי רב ושמואל הנ"ל.

פסיקת הראשונים ושלחן ערוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף (כה ב) הביא להלכה דברי רב יוסף שהכריע כרב כהנא על פי דברי רב ושמואל ש'כל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים עליו מזונות'. ולגבי דברי רב ושמואל מסביר הרי"ף, שאף שדבריהם לעניין ברכת האורז נדחו מכח קושיה מהברייתא, מ"מ דבריהם לענין 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן' לא נדחו.
הראשונים כולם הסכימו עמו להלכה, שחביץ קדרה ברכתו מזונות:
כן כתבו הרא"ש (ו ז) שהדגיש שכל שעיקרו מחמשת המינים, אפילו אם הרוב הוא ממין אחר, מברך לפניו 'מזונות' ולאחריו 'מעין שלוש', הרשב"א (לז א ד"ה תיובתא) שחיזק דברי הרי"ף והוכיח שהלכה כרב ושמואל, מדברי רבא שפסק לגבי 'ריהטא' לברך מזונות אפילו שהקמח אינו הרוב, מכח מימרא דרב ושמואל, הרמב"ם (ברכות ג ד), הרא"ה (לו ב ד"ה פי' ומיהא), הריטב"א (לז ב ד"ה אמר רבא), ספר הפרדס (שער הדגן), ריטב"א (לז ב ד"ה אמר רבא), חידושי הרשב"ץ (על הרי"ף לז ב), ספר המאורות (לט א ד"ה תבשילא) ועוד ראשונים.

קמח העשוי לדבק[עריכה | עריכת קוד מקור]

עוד מביאה הגמרא (ברכות לט א) את דברי רב אשי בשם רב כהנא, שאמר שעל תבשיל סלק שאין בו הרבה קמח מברכים 'אדמה', ועל תבשיל של לפת ובו הרבה קמח, 'בורא מיני מזונות'. אך לאחר מכן חזר בו, ואמר שעל שניהם מברכים 'בורא פרי האדמה' מכיוון שהקמח בא "לדבוקי בעלמא". כלומר, חמשת מיני דגן מקבלים חשיבותם לענין ברכה, רק כאשר הם באים כמזון, אבל אם הם באים על מנת לדבק הרי שאינם עיקר ויורדת חשיבותם.
גם גמרא זו הביא הרי"ף (כז א) להלכה, וכן הביאו שאר ראשונים, אלא שהגדירו בצורות שונות מתי נחשב מין הדגן לעיקר.

מתי מין הדגן אינו עיקר[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרא"ש (ו ז) אחר שפסק להלכה שמין דגן קובע ברכה לעצמו אפילו הוא מיעוט, סייג זאת מהגמרא הנ"ל, וכתב שאם הקמח מחמשת המינים בא כדי להקפות המאכל ולדבקו, לא חשיב עיקר, כדמוכח לגבי תבשילא דסילקא. וכן הוא הלשון בתוספות רא"ש (ד"ה רב ושמואל). וכן הביא הטור (אורח חיים רח) להלכה.
כעין זה ברשב"א (לו ב ד"ה דובשא), שכותב לגבי חביצא, שאף שהסולת היא מיעוט והדבש הוא הרוב, כיון שהסולת בא להכשירו ולהטעימו מברכים עליו מזונות. ואינו דומה לתבשילא דליפתא, שאף ששמים שם הרבה קמח, מכיון שהוא בא לדבק בלבד, אין מברכים אלא שהכל.
ובתוספות (לו ב ד"ה כל) כתוב שהנותן קמח לתוך שקדים כמו שעושים לחולה, אם מטרתו בקמח כדי לסעוד הלב ברכתו מזונות, אך אם לדבק בעלמא אינו מברך מזונות. וסיימו שטוב להחמיר לגמעו בתוך הסעודה ובכך נפטר הוא בברכת המוציא.

הרמב"ם הגדיר את החשיבות לענין ברכה לפי גדרי עיקר וטפל. שבתחילה פסק‏ (ברכות ג ד) שכל תבשיל שעירב בו קמח מחמשת המינים, מברך עליו בורא מיני מזונות. ובהמשך דבריו (ה-ו) אומר שזהו דווקא כאשר הוא עיקר, אך אם הוא טפל, כגון שהמין מחמשת המינים אינו בא אלא לדבק או ליתן ריח או צבע, אינו מברך עליו מזונות, ורק כאשר הוא בא ליתן טעם בתערובת, אז הקמח הוא עיקר ומברך מזונות. וסיים הרמב"ם, שמטעם זה תערובת של דבש שמבשלים אותה ונותנים בה חלב חיטה כדי לדבק, אין ברכתו מזונות מפני שהדבש הוא עיקר.

הריטב"א (לז ב ד"ה אמר רבא) גם הוא קישר בין סוגיה זו לסוגיית עיקר וטפל, שביאר שעיקר החידוש של רבא לגבי ריהטא דחקלאי, שאפילו שלא מפשי בהו קימחא ויש בו הרבה דבש, לא מחשיבים את הדבש עיקר, אלא מברך בורא מיני מזונות. ובהמשך דבריו (לז א ד"ה הכוסס) הגדיר יותר, שכאשר מין מחמשת המינים בא בתערובת, אפילו הוא מועט, הוא נחשב לעיקר התבשיל, ובזה שונה הוא מדין עיקר וטפל, ששם כיון שהוא בא בנפרד כטפל לדבר אחר, אין מברכים עליו אפילו שהוא מחמשת המינים ואפילו פת, אך כאשר המין הוא בתערובת, אפילו שהוא מועט, מ"מ הוא שם לעיקר התבשיל, ולכן חשיב. אך באמת גם בתערובת, אם אינו מעיקר התבשיל, כלומר שאינו בא לכוונת אכילה, לא חשיב, וזהו תבשילא דלפתא דלהלן, שהקמח בא לדבוקי בעלמא.
גם להלן כתב הריטב"א (לט ב ד"ה ולא היא) לגבי תבשיל דסילקא, שאף שיש בו הרבה קמח, כיון שאין הקמח מעיקר התבשיל, אינו מברך בורא מיני מזונות, מפני שהקמח לא בא לכוונת אכילה, אלא לדבוקי בעלמא. אך היכא שמכוון בקמח לעיקר אכילתו, אפילו הוא מועט, מברך מזונות.
ושוב חזר על עיקרון זה בהלכות ברכות לריטב"א (א כח) שכל תבשיל שיש בו תערובת קמח אפילו שהוא טפל, הרי הוא כאילו הוא עיקר ויש לברך עליו מזונות, ובלבד שיהיה מעיקר התבשיל ולא רק להכשיר, כגון קמח שבא לדבק, שאז הוא בטל ומברך על השאר.
ככל הדברים האלו נמצא כתוב כבר ברא"ה (לו ב ד"ה פי' ומיהא), שהגדיר גם כן שבתערובת עדיפא על פני עיקר וטפל, כיון שסוף סוף מין הדגן בא לעיקר התבשיל. ומ"מ אם בתערובת אינו בא לכוונת אכילה, באמת אינו מברך מזונות.

המאירי לכאורה הגדיר בשונה מעט משאר הראשונים שכתב (לז א ד"ה כל תבשיל) שהואיל ויש בתבשיל מחמשת המינים, ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים, אף על פי שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו המין. אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה כדי למתק את הטעם או לעבות התבשיל כדרך שעושים בתבשיל של גריסין, אין הקמח עיקר ואין הולכין אחריו וזהו תבשילא דליפתא דאפשא לה קמחא שמברך בורא פרי האדמה. כלומר מבואר בדבריו, שאפילו שהקמח נותן טעם ומעבה את התבשיל, אין זה מספיק כדי לקבוע לו ברכת בורא מיני מזונות. אלא ההגדרה תלויה בזה שעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים.
כדברי המאירי מבואר גם בספר הפרדס (שער הדגן ד"ה ואם עירב), שלהטעימו דין של לדבקו, ואינו מברך מזונות.

שלחן ערוך ואחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשלחן ערוך (רח ב) פסק שחמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, אפילו עירב דבש או מינים אחרים ושאר דברים והם יותר ממיני הדגן, מברך מזונות ועל המחיה. אך אם נתן את הדגן בתבשיל רק כדי לדבקו ולהקפותו, בטל הוא בתבשיל.
ולעיל (רד יב) כתב כדברי הרמב"ם, שדבר שמערבים אותו לדבק, לריח או לצבע, הרי זה טפילה, ואם עירבו לטעם הרי הוא עיקר. ובמגן אברהם (כה) כתב שפשוט הדבר שאיירי דווקא בחמשת המינים, אבל בשאר דברים אין הולכים אחר נתינת טעם, אלא אחר הרוב, וכן הסכים הגר"א והמשנה ברורה (נז).

רוב קמח אבל עשוי לדבק[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא (לט א) לגבי תבשילא דליפתא, משמע שכל שהקמח בא לדבק, אפילו הוא רוב, אין מברכים על התבשיל מזונות. שהרי בתחילה רצתה הגמרא לומר שתבשילתא דליפתא כיון שמפשו ביה קמחא בורא מיני מזונות (וזאת לעומת תבשילא דסילקא שאין בו הרבה קמח), ולבסוף חזרה בה ואמרה שאפילו שמפשו ביה קימחא בורא פרי האדמה, כיון שאינו בא אלא לדבק. משמע שאפילו שיש הרבה קמח, אין ברכתו מזונות. אמנם ניתן לדחות ולומר שהוא דווקא כשהרוב ממין אחר, אלא שיש גם הרבה קמח, אך אם הרוב הוא מקמח, ברכתו מזונות.
אמנם בבית חדש (רח ב) כתב כדבר פשוט שכאשר הקמח בא לדבק, אפילו הוא רוב, אינו קובע ברכה לעצמו. וכן משמע לכאורה מדברי הראשונים, שחילקו בין לדבק לבין להכשיר המאכל, דמשמע שלדבק לעולם אינו קובע ברכה לעצמו.

בטורי זהב (ד) חכך בזה לענין לעקי"ך שעשויים בשביל הדבש והבשמים, והקמח אינו בא אלא לדיבוק אף שהוא הרוב, לכאורה אין ברכתו מזונות. אך לבסוף כתב שאין להקל בכך, כיון שעל כל פנים יש לו הנאה חשובה מצד ריבוי הקמח. ודימה את הדבר למה דאיתא ביורה דעה לגבי תערובת שיש בה איסור והוא נותן טעם לפגם, כיון שהוא הרוב יש מי שחוכך להחמיר בזה. וכתב הט"ז שכנראה זהו מה שנתספק לתוס' לגבי שקדים, ולכן יש להחמיר בכה"ג לאוכלו בתוך הסעודה.
ובספר מטה יהודה עייאש (רח א) כתב כן בפשיטות ולא כחומרא, שהדיבוק אינו מבטל אלא את החשיבות, אבל לא את רוב הדגן. לכן כאשר הרוב מחמשת המינים אפילו שבא לדיבוק, ברכתו מזונות. והביא דבריו הרב כף החיים (יא), אמנם למסקנה כתב כדברי הט"ז שיש לפוטרו בדבר אחר או בתוך הסעודה.

ולענין הלעקי"ך עצמם הרבה אחרונים חלקו על הט"ז וכתבו לברך מזונות. האליה רבה (ב) כתב שלא ראה שנוהגים בזה כהט"ז, אלא מברכים על הלעקי"ך מזונות בלא פקפוק, וביאר הטעם לפי שריבוי הקמח הוא לאכילה, וכן הסכים הפרי מגדים (משבצות זהב ג). גם המשנה ברורה השמיט דברים אלו, והסביר בשער הציון (יג) שלבד מה שהרבה אחרונים פליגי בזה על הט"ז, גם אינו מצוי שיתן כל כך הרבה קמח ולא יהיה בשביל המאכל עצמו אלא רק לדבק.

קמח שאין טעמו מורגש[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטורי זהב (רח ג) כתב לדייק שאפילו אם חמשת המינים אינם נותנים טעם במאכל, כל שבאו לשם מאכל ולא לשם דיבוק, ברכתו מזונות. והוכיח זאת, שהרי כאשר נותנים דבש, אין מורגש אלא טעם הדבש, ואפילו הכי על חביצא מברך מזונות.
הרב אליה רבה (ג) כתב חיזוק לדברי הט"ז מהרשב"א, אך הביא שמהמגן אברהם (רד כה) משמע שבעינן טעם.
הפרי מגדים (משבצות זהב ג) הביא הרבה פוסקים שחולקים על דברי הט"ז בזה. שמלבד המגן אברהם, כן מבואר בב"ח (קפד א) ובלבוש כאן (ב). ושכן משמע ברשב"א (לז א ד"ה דובשא).
בשער הציון (יב) כתב שלבד שדברי הט"ז אינם מוכרחים, מכיון שהקמח בכמות גדולה בא גם להטעים ולהכשיר התבשיל, גם כלולים הם בדברי התוספות ש'בא לסעוד את הלב', ולכך לעולם יש לברך עליו מזונות, אלא אם כן נותנו לדיבוק בלבד, דאז הוא בטל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו קמח הרבה.

אם צריך להחמיר לאוכלו בתוך הסעודה[עריכה | עריכת קוד מקור]

התוספות (לו ב ד"ה כל) כתבו ששקדים שנותנים לתוכן קמח, אם הקמח נועד כדי לסעוד את הלב, ברכתו מזונות, ואם כדי לדבק, אין ברכתן מזונות, אך טוב להחמיר ולאכלן בתוך הסעודה. וכן העתיק להלכה השלחן ערוך (ג).
באליה רבה כתב להסביר שהספק הוא דווקא בשקדים וקמח, לפי שדרך לעשותם גם לסעוד הלב, ולכן לא כתב כן השלחן ערוך על שאר דברים שכתב בסעיף ב'. וכן הסכים המשנה ברורה (יא).

הטורי זהב (ה) תמה למה לא יברך שהכל, והרי קיי"ל בסימן ר"ד, שכל שהוא מסופק בברכתו מברך שהכל. ובשלמא לענין ברכה אחרונה אין לומר אלא לפי מה שנתקנה, אבל לענין ברכה ראשונה אין צורך דווקא בתוך הסעודה. ולכן מסיק לדינא, שאם אוכל פחות מכשיעור שאינו צריך ברכה אחרונה, יכול לברך 'שהכל'.

ר' עקיבא איגר בגל יון התקשה, היאך פוטרו בתוך הסעודה והרי על שקדים יש לברך גם בתוך הסעודה כדין כל הפירות. ולא יישב.
אמנם המשנה ברורה (יג) כתב ליישב שכיון שחולה ממילא עיקר סעודתו היא על השקדים, והו"ל כקובע סעודתו על הפירות שאינו מברך עליהם.

האם צריך כזית בכדי אכילת פרס[עריכה | עריכת קוד מקור]

דעת הרא"ה וריטב"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

מובא בחידושי הרא"ה (ברכות לו ב ד"ה פי' והא דרב ושמואל) שמה שאמרו רב ושמואל שכל שיש בו מחמשת המינים ברכתו מזונות, זהו דווקא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, כלומר שבכל 'פרס' מהתערובת יש כזית דגן. אך אם אין כמות כזו, אין כאן חשיבות שקובעת ברכה, שהרי גם אם אכלו בעין בכה"ג, לא היה מברך עליו מעין שלוש. ולכן מסתבר שגם בתערובת, אין זו כמות חשובה לברך עליו, לא בתחילתו 'מזונות' ולא בסופו 'מעין שלוש'.
וכן כתב הריטב"א (לט א ד"ה ולא היא) שקמח חשיב עיקר בתבשיל כאשר הוא מיעוט, בתנאי שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, הא לאו הכי לא חשיב כלל. וכן פסק בהלכות ברכות שלו (א כח) שדווקא אם יש כזית בכדי אכילת פרס הוא דמברך עליו מזונות ומעין שלוש.

דעת רבנו יונה ואבודרהם[עריכה | עריכת קוד מקור]

גם בספר אבודרהם (ברכת הלחם, זימון וברכת המזון ד"ה וכתב הר"מ במז"ל שאם) מובא דין זה בשם הר"ר יונה[1] אך דווקא לענין ברכה אחרונה. שכאשר אין באותו קמח מחמשת המינים שבתערובת כדי שיאכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס, עדיין מברך תחילה בורא מיני מזונות, ורק לבסוף מברך בורא נפשות. והביאו הבית יוסף (רח ד"ה וכתוב בארחות חיים), וכן פסק בשלחן ערוך (ט) כשיטת האבודרהם שדווקא לענין ברכה אחרונה בעינן כזית בכדי אכילת פרס.
הדרישה (א) התקשה על עצם חידושו של האבודרהם, שהרי מלשון רב ושמואל 'כל שיש בו' משמע אפילו כלדהו. ותירץ דאבודרהם ורבנו יונה איירי בשנתערב שלא בכוונה. והוסיף שיותר נראה, שבתערובת קמח וקמח אין טעם החיטים מורגש אם לא בכמות של כזית בכדי אכילת פרס, אך רב ושמואל איירי בשאר תבשיל ומאכל, שמברך מזונות ומעין שלוש כל שנותן טעם.
ובמור וקציעה עירער על חידוש הרבנו יונה, וכתב לחלק בין תבשיל לפת, שרב ושמואל מיירי בתבשיל ולכן מזונות, אך פת המעורבת מחיטים ואורז, אפילו לכלב לא חזי, ויש להסתפק אם צריך לברך עליה כלל, אפילו 'שהכל'.

מקור הדין מהלכות חלה וגבולותיו[עריכה | עריכת קוד מקור]

המגן אברהם (טו) כתב ששיטה זו של השלחן ערוך היא כשיטת הראב"ד והרשב"א לענין חלה, שסוברים הם שמה ששנינו במשנה 'העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה' זהו דווקא כאשר יש כזית בכדי אכילת פרס מן החיטים, הא לאו הכי אינה חייבת בחלה. לעומת זאת שיטת הרמב"ן והמגיד משנה והרא"ש והרמב"ם שם שחייבת בחלה בכל כמות שהיא של חיטים, לפי שהחיטים גוררים את האורז, אך דווקא באורז הדין כן, ולא בשאר מינים. גם הגר"א (ד"ה ואם עשה) הביא דין זה של חלה כמקור להלכה זו בשלחן ערוך.
ולפי זה מסיק המגן אברהם בסוף דבריו, שאם עירב קמח מחמשת המינים עם שאר דברים כגון דבש וכד', ולא עם קמח אחר, מברך מזונות ומעין שלוש, אפילו אין כזית בכדי אכילת פרס. וזהו כדברי הדרישה.
הדברי חמודות על הרא"ש (ו ט) גם הוא דייק כן מדברי האבודרהם, שאמר את דבריו לגבי עירוב קמח נוסף עם קמח מחמשת המינים, אבל כתב שהוא לאו דווקא, אלא שדיבר בהווה, והוא הדין לכל דבר שעירב עם הקמח. ובמחצית השקל הביא דבריו וחלק עליו שודאי כוונת האבודרהם דווקא לעירוב עם קמח, אבל כתב שאינו יודע טעם לחלק בין קמח לשאר דברים.

המשנה ברורה (מח) הכריע בזה שאין חילוק בין אם הקמח מעורב עם קמח אחר שאינו מחמשת המינים, לבין אם הוא מעורב עם שאר דברים כגון דבר ותבלין, שבכל גווני בעינן שיהיה כזית בכדי אכילת פרס. אמנם הוסיף שמנהג העולם שבפת הבאה בכיסנין מברכים תמיד מעין שלוש, אפילו אין שיעור כזית דגן. ויישב המנהג שאולי טעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל ומצטרף אליו לשיעור. אבל סיים שטוב להיזהר שיהיה בקמח שיעור כזית.

קושיית המגן אברהם ותירוציה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המגן אברהם (טו) הקשה מנין החילוק הזה בין ברכה ראשונה לאחרונה, שהרי כל דבר שמברכים ברכה ראשונה המוציא, מברכים לאחריו ברכת המזון, וכן בורא מיני מזונות ומעין שלוש, חוץ מן האורז.
וכתב לתרץ שכיון שאין בזה כזית בכדי אכילת פרס, נמצא שהוא שוהה באכילת הכזית יותר משיעור אכילת פרס, וקיי"ל בכה"ג שלא חשיב אכילה לענין איסורי אכילה ולכן גם אינו מברך ברכת המזון. אלא שעדיין קשה, שאם כן גם על המחיה לא יברך אלא בורא נפשות כדין שאר המינים. וכן התקשה לגבי תבשיל, מדוע מברך לאחריו בורא נפשות, והרי לא מצאנו מזונות ונפשות אלא באורז.

הגר"א בביאורו (ד"ה ולבסוף) מכח קושיה זו כתב שישנה טעות סופר וצריך לומר שמברך לבסוף נפשות, גם לגבי פת שבירך עליה המוציא, לפי שכל שאין כזית בכדי אכילת פרס, אין כאן אלא בורא נפשות על שאר מינים.
האליה רבה (יג) לעומת זאת כתב ליישב, שלעולם נחתינן בחד דרגא, לכן בהמוציא מברך מעין שלוש, ובמזונות בורא נפשות. אך לא הסביר בזה טעם.
המשנה ברורה (מז) הביא קושיית המג"א ותירוץ הגר"א, וכתב שמחמת הספק ראוי לכל ירא שמים שלא לאכול פת כזו אלא בתוך הסעודה, אך מ"מ הנוהג כדעת השו"ע אין למחות בידו, שכן סתמו הרבה אחרונים לדינא.

אם אכל פחות מפרס[עריכה | עריכת קוד מקור]

בפשט לשון השלחן ערוך, שכדי להתחייב בברכת המזון (ובמעין שלוש בתבשיל), אין צורך לאכול פרס, אלא רק שיהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, ואם אכל אפילו כזית מתערובת זו מברך המוציא וברכת המזון.
אמנם הגר"א (ד"ה כדי) כתב שבעינן גם שיאכל כדי אכילת פרס. וכן הסכים המשנה ברורה (מז), שאם לא אכל שיעור פרס, נמצא שאין בכל מה שאכל כזית דגן, ולכן אינו מברך אלא בורא נפשות (ומעין שלוש על פת, לדעת השו"ע).

אמנם במאמר מרדכי (טו) כתב שכל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, הרי הוא כפת גמור, ורואים כאילו אין שם אלא מין דגן בלבד, וכל שאוכל כזית ממנו מברך שלוש ברכות כדין פת גמורה.

טעם החשיבות של חמשת מיני דגן[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הטור (אורח חיים רח) שמתוך חשיבותם של ז' המינים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל, קבעו להם ברכה בפני עצמם, ואף שמוזכר רק חיטה ושעורה בפסוק, מ"מ חמשת מיני דגן חשובים הם, כיון שהכוסמין הם מין חיטים, ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים. ועוד יש להם מעלה, שעליהם יחיה האדם, ואם עשה מהם פת מברך המוציא, לכן אף בתבשיל קובעים הם ברכה לעצמם.
ובלבוש (רח א) כתב שיש מעלה למינים אלו יותר משאר פירות ז' המינים, לפי שעליהם יחיה האדם ביותר.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. מן הראוי לציין שברבנו יונה שעל הרי"ף אינו נמצא דין זה.