הצגת המקור של הדף "טיוטה:פדיון הבן על ידי כהנת"

בס"ד			

=== '''תולדות: האם אפשר לפדות בכור באמצעות כוהנת''' ===

'''פתיחה'''

כאשר אב פודה את בנו באמצעות הכהן, הכהן שואל את האב האם הוא מעדיף לשלם את חמשת הסלעים לכהן ולפדות את בנו, או שהוא מעדיף לא לשלם את חמשת הסלעים, והכהן יזכה בבן. כפי שהעיר בתרומת הדשן (פסקים סי' רלה), האב לא יכול לומר לכהן שהוא מעדיף את הכסף על פני בנו, אלא הוא חייב לפדות את בנו. יש לשאול אם כך, מה העניין שהכהן שואל את אב אם הוא מעדיף את בנו או את הכסף? הפרשנים הביאו שתי תשובות בדבר:

א. הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה א, סב) תירץ, שמתנסחים כך בגלל פשוטי העם. כלומר, יש חשש שפשוטי העם יחשבו, שמדובר בסתם נתינת כסף לכהן בתור מתנה וכדומה ואז הפדיון לא יחול. כדי להדגיש שמדובר בפדיון ממש, מתנסחים כך, ובלשונו: 

"אפשר דלפיכך תיקנו הגאונים לומר במאי בעית טפי (= במה אתה רוצה יותר) וכו', למען ידעו פשוטי העם שאין זה סתם נתינה אלא פדיון".

ב. הפתחי תשובה (יו"ד שה, טו) כתב, שבשביל לעורר חשק לאב לפדות את בנו, שואלים אותו אם הוא רוצה לפדות את בנו. מדוע צריך לעורר אותו לפדות את בנו? כתב הפתחי תשובה, שאם האב פודה את בנו רק בגלל שהתורה כפתה עליו, יש חשש שהבן לא נחשב פדוי, כי פדיון באונס לא נחשב פדיון, לכן מעוררים פדיון ברצון.  

בפרשת השבוע מובא, שיעקב ועשו נאבקו על הבכורה. כאשר יעקב ראה שעשו מקדים אותו, ניסה יעקב לתפוס ברגלו כדי לצאת ראשון לאוויר העולם, אך לבסוף לא הצליח בכך, ועשו זכה בבכורה. בעקבות כך נעסוק השבוע בסוגיית פדיון הבן, האם חייבים דווקא חמישה סלעים כדי לפדות את הבכור, האם בעלה (הישראל) של כהנת יכול לקבל את כסף הפדיון, והאם אפשר לפדות בשטרות. 

'''לדידי שוויא ליה'''

כפי שראינו לעיל, האב צריך לפדות את בנו בחמישה סלעים. כמובן שאין חובה לפדות דווקא בכסף, אלא מספיק כלי או חפץ בשווי של חמישה סלעים, אך על דין זה קשה מהגמרא במסכת קידושין (ח ע"א). הגמרא מביאה, שרב כהנא שהיה כהן קיבל כלי בפדיון הבן, שלא היה שווה חמישה סלעים. כיצד זה ייתכן? מסביר רב אשי, שדווקא במקרה של רב כהנא היה הדבר אפשרי:

"רב כהנא שקיל סודרא (= לקח סודר ששווה פחות מחמישה סלעים) מבית פדיון הבן, אמר ליה: לדידי חזי לי חמש סלעים (=בשבילי הסודר שווה חמישה סלעים). אמר רב אשי: לא אמרן (= שמותר לקחת טלית פחות מחמישה סלעים) אלא כגון רב כהנא, דגברא רבה הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה (= רק 
רב כהנא, שהוא אדם גדול, וצריך טלית על הראש), אבל כולי עלמא לא (אבל שאר האנשים – לא).

כלומר אומר רב אשי, שדווקא רב כהנא שהיה אדם גדול יכול היה לקבל את הסודר, ולומר שבשבילו הוא שווה חמישה סלעים, אבל שאר בני אדם לא יכולים לפדות באמצעות הסודר, ולומר שבשבילם הוא שווה חמישה סלעים. 

'''למה דווקא רב כהנא?'''

האם דווקא רב כהנא יכול לטעון שבשבילו הסודר שווה חמישה סלעים, ושאר בני אדם לא? נחלקו בכך הראשונים:

א. הרשב"א (ד"ה אמר רב אשי) העלה אפשרות, שכאשר הגמרא אומרת שרב כהנא יכול היה לומר שבשבילו סודר שווה חמישה סלעים, היא מתכוונת שדווקא רב כהנא שהיה אדם גדול מאוד, יכול לטעון כך: "כי דרכם של גדולים להתייקר במה שהם צריכים לו", אבל שאר בני אדם ואפילו תלמידי חכמים, לא יכולים לטעון כך ובשבילם החפץ שווה כמו שהוא שווה בשוק (ועיין בחולין צא ע"א). 

ב. האפשרות המרחיבה ביותר לסוגיה, נמצאת בדבריהם של הרמב"ם (ביכורים יז, א) והמאירי (שם, ד"ה הפודה). הם טענו, שכאשר הגמרא אומרת שבשביל רב כהנא הסודר שווה חמישה סלעים, אין הכוונה שיש כאן דין מיוחד ברב כהנא שהיה אדם גדול ורק לו יש את הזכות לטעון כך, אלא באמת כל כהן יכול לטעון שחפץ מסויים שווה לו יותר ממחירו בשוק, ולקבל אותו ככסף פדיון. 

מדוע הגמרא מציינת דווקא את הסודר של רב כהנא? הסיבה לכך היא, שרב כהנא היה אדם מכובד, ובזמנם, אנשים מכובדים היו הולכים עם סוג של טלית על ראשם (עיין קידושין כט), לכן בשביל רב כהנא סודר נחשב כדבר ששווה חמישה סלעים. בשביל שאר הכהנים, אפשרי ששאר חפצים יכולים להיות נחשבים בעיניהם חמישה סלעים, וכך פסק גם הש"ך (יו"ד שה, ה) להלכה. 

כמו כן מוסיף הרמב"ם, שאסור לכהן פשוט לקחת סודר שמיועד לאנשים חשובים, ולטעון שבשבילו הוא שווה חמישה סלעים, שהרי ברור לכולם שהוא משקר ושהסודר חסר משמעות בשבילו, ובלשון הרמב"ם:

"אמר לו עגל זה או טלית זה בחמש סלעים ואינו שוה כך, אלא שהכהן מקבלו בכך, הרי זה פדוי. ואין בזה חילוק בין כהן גדול ונכבד להדיוט ופחות, שעגל וטלית הכל צריכין להם, וכל כהן יכול לומר בהן לדידי שווה לי, אבל בסודר ושאר דברים שאינן ראויים אלא לנכבד, אי אפשר לומר כן אלא לנכבד שדרכו בכך, ואין זה אלא הערמה כדי לזכות בפדיון." 

ג. הר"ן (ד ע"א בדה"ר) גרס אחרת בדברי הגמרא. לפי שיטתו, רק במקום שבו הסודר באמת שווה לחלק מבני אדם חמישה סלעים, (למשל שבמדינה אחרת, ערכם של הסודרים גבוה מהמדינה שלו והוא שווה חמישה סלעים) רק אז יכול הכהן לטעון שהחפץ שווה לו חמישה סלעים, אבל במידה ואין כזה מקום, הוא לא יכול לטעון שהחפץ שווה חמשה סלעים, וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד שה, ה):

"נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמישה סלעים, וקבלו הכהן בחמישה סלעים, הרי בנוי פדוי והוא שישוה חמישה לשום אדם."  

'''פדיון הבן על ידי כהנת'''

עד כה ראינו שרב כהנא, קיבל את הסודר כתחליף לחמשת הסלעים ללא בעיה. אך התוספות במקום מקשים (ד"ה רב כהנא), שהרי כפי שעולה מהגמרא בפסחים רב כהנא לא היה כהן! אז כיצד הוא היה יכול לקבל את כסף פדיון הבן?! הם מתרצים שני תירוצים: 

תירוץ ראשון, תירוץ טכני, יש שני רב כהנא, רב כהנא אחד מפורסם, שלמרות ששמו היה 'כהנא' לא היה כהן ולא בו הגמרא עסקה.                
ורב כהנא נוסף, שבאמת היה כהן, ולכן הוא היה יכול לקבל את הסודר תמורת כסף פדיון הבן, ועליו דיברה הגמרא. 

תירוץ שני המשמעותי לענייננו, באמת היה רב כהנא אחד, שלא היה כהן כפי שעולה מדברי הגמרא בפסחים. אם כן כיצד הוא קיבל את כסף פדיון הבן? מתרצים התוספות, שהוא קיבל את כסף פדיון הבן בשביל אשתו, שהייתה בתו של כהן. עולה מדברי התירוץ הזה, שבמידה ואדם התחתן עם בת כהן, מותר לו לקבל כסף של פדיון הבן למרות שהוא אינו כהן.

'''שיטת הרמב"ם והרא"ש'''

האם שאר הראשונים הסכימו לדברי התוספות, ואפשרו לתת את כסף פדיון הבן לישראל הנשוי לבת כהן? כפי שכתב הפני יהושע במקום, שאר הראשונים מסכימים לדברי התוספות, שאת שאר מתנות הכהונה כמו נתינת זרוע ולחיים שנותנים לכהן מבהמה שנשחטה, אפשר לתת לישראל שנשוי לבת כהן, משום 
שאין קדושה במתנות הכהונה (ועיין בדף לפרשת שופטים שנה א').

אולם ביחס לכסף פדיון הבן, כמעט כל הראשונים מסכימים, שאי אפשר לתת אותו לישראל הנשוי לבת כהן, ושלא כדברי התוספות. כך פסקו להלכה הרשב"א (ח"א תתלו), המהר"ם מרוטנבורג (תתרעז) והרא"ש (הלכות פדיון בכור סי' ד), ובלשון הרמב"ם (בכורים יא, ה):

"הפודה את בנו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו, ואחר כך נותן הפדיון לכהן..."

ראיה לדבריהם, הם הביאו מהגמרא בחולין (קלב ע"א). הגמרא אומרת מביאה בשם עולא, שכל מקום שהפסוקים כתבו, 'לאהרן ובניו', צריך לתת את מתנות הכהונה דווקא לכהן, ולא לאדם הנשוי לבת כהן. בפסוקים של פדיון הבן, נאמר שצריך להביא את כסף הפדיון לאהרן ולבניו, כלומר דווקא לכהנים ממש, ולא לישראל הנשוי לבת כהן.

כיצד התוספות מתמודדים עם ראיית הראשונים? יש לומר שהם פסקו להלכה לא כדעת עולא בגמרא בחולין האוסר לתת פדיון הבן לישראל הנשוי לבת כהן, אלא כדעת רבי אליעזר בן יעקב, שמתיר לתת את כסף פדיון הבן לישראל שנשוי לבת כהן.  

'''להלכה'''

כיצד יש לנהוג להלכה? למעשה מכיוון שרוב הראשונים פסקו, שאין לפדות על ידי בעלה של כהנת, פסק החתם סופר (יו"ד שא), שאין לפדות כך, וכפי שנפסק כבר בשולחן ערוך (יו"ד שה, ג). 

אמנם הוסיף החתם סופר, שבמקום שאין כהן באזור ויש חשש שלא יפדו את הילד, אפשר שיתן האבא לבעלה של כהנת חמישה סלעים בלי לברך את ברכות פדיון הבן, ובמידה והאב יימצא כהן ממש, הוא יוכל לתת לו חמישה סלעים ולברך על פדיון הבן. במידה והוא לבסוף לא יימצא כהן, או שהילד ימות לפני שימצאו כהן, לפחות יצא האבא ידי חובת פדיון הבן לפי שיטת התוספות, שהתירו לפדות באמצעות בעלה של כהנת, ובלשונו:

"מכל מקום, נראה לעניות דעתי, מי שלאחר כל הטרחות אי אפשר לו להגיע לכהן ביום פדיונו... ואינו רוצה להשהות (את הפדיון) כי מי יודע מה יולד יום, על כל פנים יתן ביום הפדיון לכהנת בלי ברכה, ויהיה מתנה שאינה מתכוון לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן, ואם ימצא כהן אחר כך יחזור ויפדה בברכה כראויה."

'''שיעור הכסף'''

כפי שראינו, את הבכור פודים בכסף ששווה חמישה סלעים. על פי דין תורה, צריך לפדות את הבכור בחמישה שקלים, חז"ל העריכו, ששווי של חמישה שקלים הוא חמישה סלעים, ולכן השתמשו בסלעים, שככל הנראה היה הכסף המצוי בימיהם.

כמה שווים כיום חמישה סלעים? הפוסקים כתבו, שחמישה סלעים שווים בערך תשעים ושש גרם של כסף טהור. אמנם כפי שכתב הכנסת הגדולה (יו"ד שה, ד), למעשה נהגו להשלים את כסף הפדיון לשיעור של מאה גרם כסף, כדי לצאת מכל חשש של טעות בחישוב כמות הכסף, וכן פסק להלכה גם הרב עובדיה (יחוה דעת ד, נד). 

המחיר של מאה גרם כסף טהור בבורסה, שווה בזמנינו בערך מאה שבעים וחמש ש"ח, וכן נוקטים להלכה הפוסקים. אמנם, לדעת הרב מרדכי אליהו (על פי בנו הרב שמואל), שווי הכסף של פדיון הבן לא צריך להיות כמו השווי שקונים את הכסף בבורסה, אלא כמו המחיר שקונה אותו הלקוח בחנות. מחיר זה כולל גם מע"מ, עמלת סוכן וכדומה, ובסך הכל, בערך מאתיים וחמישים ש"ח.   

'''שטרות כסף'''

האם אפשר בזמנינו לפדות את הבכור, באמצעות שטרות כסף? המשנה בבכורות כותבת (נא ע"א), שאי אפשר לפדות בכור בשטרי חוב (= צ'קים), מכיוון שהם לא נחשבים ככסף ממש ואין להם ערך ממוני עצמי, אלא הם רק מסמלים כסף. נחלקו הפוסקים, מה דינם של שטרות כסף בימינו, האם הם נחשבים ככסף ממש ואפשר לפדות בהם, או שמא רק כשטרי חוב ואי אפשר לפדות בהם. 

א. בשו"ת תשובה מאהבה (ב, תד) מובא, ששטרות הכסף שלנו היום, הם כמו שטרי חוב, ולכן אין לפדות בהם. ב. לעומת זאת בשו"ת חסד לאברהם (יו"ד צה) ובשו"ת השיב משה (סי' נה) נקטו, שאפשר לפדות בכור באמצעות שטרות כסף, כי בזמן הזה הם לא רק מסמלים כסף, אלא משתמשים בהם ככסף ממש, וכך פסקו גם החזון איש (יו"ד עב, ח) והרב אשר וייס (מנחת אשר א, מז). 

על אף שמאוד מסתבר כשיטת המתירים שיש לשטרות שווי, למעשה בעקבות מחלוקת הפוסקים נראה שנהגו לא לפדות באמצעות שטרות כסף, כדי לא להיכנס לספיקות, ופודים בכסף ממש (יש מטבעות מיוחדים לפדיון הבן), או בחפץ ששווה כסף (ועיין בתירוש ויצהר סי' קי). בכל אופן, בוודאי שבמידה ובכל זאת פדו בכסף, הפדיון חל, מכיוון שכך דעת רוב מניין ובניין של הפוסקים.