הצגת המקור של הדף "טיוטה:סוף זמן קריאת שמע של ערבית"

== האם זמן שכיבה היא חופפת לזמן הלילה או שלא ==
ב'''שולחן ערוך''' (סימן רל"ה סעיף א) דנים בשאלה אם הסתפק האם קרא. לכאורה הדין הוא שספק דאורייתא לחומרא. מצד שני, אם יודע בוודאות שקרא קריאת שמע אך הוא בבין השמשות יש לראות מה הדין במקרה כזה. לכאורה בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה אך אם אומרים שזה תלוי בזמן שכיבה אז זה לא ספק. למאן דאמר שזמן שכיבה כבר מתחיל מאז אז הוא בוודאי פטור, ולמאן דאמר שלא הוא בוודאי חייב לחזור שהרי הוא לא קרא אותה בזמנה. 

ה'''פרי מגדים''' הסתפק מה הדין אם יודע שקרא אך לא יודע אם זה היה בבין השמשות. לכאורה זה תלוי בפסק אם קרא בלילה אחרי צאת הכוכבים או לא, ואם קרא לפני בין השמשות – האם בין השמשות זה ספק יום ספק לילה ואז לכאורה זה ספק ספיקא. כל זה אם זה תלוי בלילה, אך אם זה תלוי בזמן שכיבה אז זה רק ספק.

ב'''ירושלמי''' (ברכות פרק א הלכה א) כתוב שאם ספק בירך ברהמ"ז חוזר כי זה דאורייתא. הוא מסתפק האם זה מדאורייתא או מדרבנן. הגמרא מדמה זאת לקרא בבין השמשות שצריך לחזור. אך קשה, הרי אם זה בזמן שכיבה אז מה שייך לדמות בין המקרים? הרי זה לא מדבר על ספק בכלל. אלא צריך לומר שהירושלמי הבין שזה באמת תלוי בלילה. לכן לפי הירושלמי הוא לא יחזור בהסתפקות של הפרי מגדים מפני שזה ספק ספיקא. 

ה'''גר"א''' כתב על השולחן ערוך לעיל שבספק באמת צריך לחזור ופשט זאת מהירושלמי. כלומר הגר"א זיהה שהשולחן ערוך סובר כמו הירושלמי הנ"ל וסובר שזה תלוי בזמן הלילה. 

ב'''גמרא''' (ברכות ב' עמוד ב) נשאלת השאלה מדוע המשנה כתבה את זה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן זה זמן קריאת שמע ולא פשוט כתבה צאת הכוכבים. הגמרא ענתה שהיא רק כתבה את זה כדי ללמד אותנו על הדרך שכוהנים גם כן אוכלים משעת צאת הכוכבים. תירוץ זה הוא לכאורה קשה הרי אם כן למה היא כתבה את השאלה בתשובה ולא הפוך? כלומר המידע שנמסר לנו הוא בשאלה. אנחנו יודעים שזמן קריאת שמע הוא בצאת הכוכבים, וזה בא ''ללמד''  שגם כוהנים אז אוכלים. אם כן, היה ראוי לכתוב? מאימתי כוהנים נכנסין לאכול בתרומתן? משעה שקורין קריאת שמע בערבין. 

ה'''גר"א''' ב'''אמרי נעם''' (עמ' ט על ב עמוד ב) מביא עוד הסבר. הוא מסביר שבגלל שהפסוק שמלמד אותנו שזה מצאת הכוכבים מדבר על אכילת הכוהנים, שבפרשיה זו נאמר "ובא השמש" שפירושו מצאת הכוכבים, המשנה השתמשה בה עבור קריאת שמע כדי להורות שזה גם כן מתחיל מהשעה הזאת. כלומר, הגר"א הבין שלא מדובר פה בקשר אקראי, אלא בקשר ממש עקרוני ומהותי ששניהם מתחילים מהלילה. 

באמרי נעם כתוב שבאמת זה רק לשיטת הירושלמי הסוברים שזה משעת הלילה, אך לשיטת הבבלי שזה משעת שכיבה וזה לא בהכרח חופף לזמן הלילה, ובאקראי בעלמא זה יצא כך לדעת המשנה, לא שייך לעשות את הדימוי שהרי לא לומדים את זה מהפסוק הזה בכלל בקריאת שמע. לכן הבבלי היה מוכרח להביא תירוץ אחר כי לפיו לא שייך לדמות את השניים. לפי זה, הירושלמי סוברים שכבר מעלות השחר אסור לקרוא קריאת שמע שהרי נגמר אז הלילה. לעומת זאת, בבבלי כתוב שאפשר כי עדיין הרוב ישנים אז לפי אחת השיטות. יוצא אם כן שהבבלי הולך לשיטתו שזה באמת לא תלוי בלילה בהכרח. 

'''רב האי גאון''' המובא ב'''רשב"א''' סובר שזה מחלוקת התנאים בתוך הבבלי. מי שאומר שזה בצאת הכוכבים או בבין השמשות סובר שזה באמת תלוי בגדר לילה, וחולקים מתי מתחיל הלילה. מי שאומר שזה בין השמשות הבין ש"ובא השמש" זה טהר גברא כלומר הזמן שטובלים ונטהרים שזה עד השקיעה, ומי שאומר שזה בצאת הכוכבים סובר שפירושו טהר יומא – כלומר נגמר היום והאור לגמרי שזה בצאת הכוכבים.[[:קובץ:///C:/Users/ezra/Desktop/זמן קריאת שמע של ערבית.docx# ftn1|[1]]] לעומת זאת רבי חנינא סובר שזה תלוי בזמן שכיבה ולא בלילה ממש, ולכן תלה את זה בזמן שאיננו משהו מיוחד (שקיעה או צאת הכוכבים).