הצגת המקור של הדף "חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל"

== הקנאת חלק מבית הישראל לגוי ==

עוד הביאה '''הסוגיה''' (ו א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' -  והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו.
'''רש"י''' (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית,  ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה '''ר"י בתוס'''' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר '''הר"ן''' (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו. 

'''הרי"ף והרמב"ם''' לא הביאו את דין זה והסיקו מכך '''הראשונים''' (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך '''הרשב"א''' (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, '''הראי"ה קוק''' (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי.
  
אולם, '''ר"ת''' (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.

'''פסיקת ההלכה'''<BR/>
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא '''בשער הציון''' (ב) שכן למדו ה'''מג"א והגר"א''' בדעת '''המחבר''', שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו '''האחרונים''' (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית. 


ע"פ כל האמור יש לדון '''בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג''', האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר '''מכירת חמץ כהלכתה''' ז, א-י).