הבדלים בין גרסאות בדף "כבוש"

במסכת תרומות [(י ז-י) http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9685&st=&pgnum=79], מביאה '''המשנה''' מספר דינים הנוגעים לכבישה. משנה ז דנה במקרים של זיתי חולין שנכבשו עם זיתי תרומה, ומחלקת בין מצבים שונים שבהם הזיתים פצועים או שלמים. במשנה ח מובא מקרה של דג טהור שנכבש עם דג טמא, והמשנה מביאה מחלוקת תנאים בשאלה מהו שיעור הדג הטמא הנדרש כדי לאסור את הדג הטהור שנכבש עמו. במשנה ט מובא דין חגבים טמאים וטהורים הנכבשים יחד. במשנה י מובא כלל, לפיו כל הנכבשים זה עם זה מותרים, למעט הנכבשים עם החסית, שעל פי הפרשנים היא שם כללי לירקות חריפים כשום ובצל.

'''תוספות יום טוב''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9685&st=&pgnum=82 (תרומות י י)] מקשה מן המשנה על הגמרא בחולין ועל הראשונים. שמואל בגמרא קובע לכאורה בצורה גורפת שכבוש הוא כמבושל (וכך הבינו אותו הראשונים), ואילו מן המשניות עולה שדיני הכבישה משתנים על פי האוכלים השונים, ושיש מקרים שבהם כבישה אוסרת ומקרים שאינה אוסרת. איך פסק כך שמואל? מדוע לא הביאה הגמרא את הדינים המובאים במשנה כקושיות על שמואל ועל רבין?

'''ברמב"ם''' לא מופיעה כל פסיקה גורפת בדיני כבוש, והוא לכאורה מתעלם לחלוטין מהגמרא הקובעת את דין 'כבוש כמבושל'. לעומת זאת, הרמב"ם דוקא פוסק את הדינים המופיעים במשנה, כל אחד במקומו: בהלכות מאכלות אסורות – חגבים טמאים [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&hilchos=28&perek=3&halocha=22&hilite= (ג כב)] ודג טמא שכבשו עם דג טהור [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&hilchos=28&perek=15&halocha=34&hilite= (טו לד)], בהלכות תרומות – זיתים (יב ט) ובצלים ושומים (טו ט) ובהלכות שמיטה ויובל – ורד בשמן (ז כא). אין בדבריו גם כל התייחסות לשאלת גדרי הכבישה שעלו בראשונים.