171
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו דהעזה"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
←דין 'מיגו דהעזה לא אמרינן' וטעמו
| שורה 19: | שורה 19: | ||
ובהרחבה: במיגו דהעזה, כשטוען האדם את טענה ב', לא נוכל לומר שישנה ראיה שדבריו אמת, שאם היה שקרן היה טוען את טענה א' וזוכה. זאת משום שטענה א' אותה יכול היה לטעון ולזכות על ידה היא טענה של העזה, כלומר טענה שבעל הדין מכיר בשקרה, ויודע בוודאות אם היא אמת או שקר. | ובהרחבה: במיגו דהעזה, כשטוען האדם את טענה ב', לא נוכל לומר שישנה ראיה שדבריו אמת, שאם היה שקרן היה טוען את טענה א' וזוכה. זאת משום שטענה א' אותה יכול היה לטעון ולזכות על ידה היא טענה של העזה, כלומר טענה שבעל הדין מכיר בשקרה, ויודע בוודאות אם היא אמת או שקר. | ||
<BR/>במקרה כזה יהיה הדין, שאם אמנם יטען האדם את טענה א' יזכה בדין, אך אם יטען את טענה ב', לא תהיה לטענתו את נאמנות ה'מיגו', ויפסיד בדין, מפני שבמקרה כזה בטלה הראייה השכלית שדבריו אמת, ואין אנו יכולים לומר את הסברה 'מה לו לשקר'. הסיבה לכך היא שבטענה ב' שטען, אין בעל הדין מכיר בשקרו ויודע אם דבריו אמת אם לאו, אך בטענה א' הזוכה, היה עליו להעיז פניו ולשקר בפני בעל הדין בדבר שיודע ומכיר בשקרו. לכן, אין ראיה שדבריו אמת, ואולי טענה ב' שטען היא שקר, והסיבה שלא טען את טענה א' הזוכה בדין היא משום שחשש להעיז פניו ולשקר בפני בעל דינו המכיר בשקרו. | |||
במקרה כזה יהיה הדין, שאם אמנם יטען האדם את טענה א' יזכה בדין, אך אם יטען את טענה ב', לא תהיה לטענתו את נאמנות ה'מיגו', ויפסיד בדין, מפני שבמקרה כזה בטלה הראייה השכלית שדבריו אמת, ואין אנו יכולים לומר את הסברה 'מה לו לשקר'. הסיבה לכך היא שבטענה ב' שטען, אין בעל הדין מכיר בשקרו ויודע אם דבריו אמת אם לאו, אך בטענה א' הזוכה, היה עליו להעיז פניו ולשקר בפני בעל הדין בדבר שיודע ומכיר בשקרו. לכן, אין ראיה שדבריו אמת, ואולי טענה ב' שטען היא שקר, והסיבה שלא טען את טענה א' הזוכה בדין היא משום שחשש להעיז פניו ולשקר בפני בעל דינו המכיר בשקרו. | |||
במילים אחרות, אם בכל מיגו מתוקף התמיהה 'מה לו לשקר בטענתו' מוכח בראיה שכלית שטענתו שטען היא אמת, במיגו דהעזה נענה על תמיהה זו כי מה שטען את טענה ב', ולא את טענה א' הזוכה, הוא משום שבטענה א' היה עליו להעיז פניו בפני בעל הדין, שזו טענה שבעל הדין מכיר בשקרו, לעומת טענה ב' בה אין בעל הדין מכיר בשקרו, ולכן העדיף האדם לטעון את טענה ב', וחשש לטעון את טענה א', ואין ראיה שדבריו בטענה ב' אמת. | במילים אחרות, אם בכל מיגו מתוקף התמיהה 'מה לו לשקר בטענתו' מוכח בראיה שכלית שטענתו שטען היא אמת, במיגו דהעזה נענה על תמיהה זו כי מה שטען את טענה ב', ולא את טענה א' הזוכה, הוא משום שבטענה א' היה עליו להעיז פניו בפני בעל הדין, שזו טענה שבעל הדין מכיר בשקרו, לעומת טענה ב' בה אין בעל הדין מכיר בשקרו, ולכן העדיף האדם לטעון את טענה ב', וחשש לטעון את טענה א', ואין ראיה שדבריו בטענה ב' אמת. | ||