הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו מממון לממון"

{{מקורות|בבא מציעא א א|בבא בתרא לב ב||טוען ונטען יד ט|חושן משפט קנ ד}}.

"מיגו" הינו מושג בדיני ממונות השייך להלכות טוען ונטען. מיגו (פירוש מילולי – "מתוך") הינו מצב בו יכול אחד מבעלי הדין להכריע את הדיון אם יטען טענה מסוימת, אך בפועל, הוא טען טענה אחרת. במצב זה ישנה סיבה לבית הדין להכריע את הדיון לטובת בעל דין זה, מתוך יכולתו להכריע את הדיון ע"י הטענה הטובה (וראה עוד להלן בסברת הדין).</br>

מיגו מממון לממון, הינו מצב בו אכן יש לבעל הדין יכולת ע"י טענה אחרת לזכות בממון מהשני, אבל הטענה האחרת עוסקת בסיפור שונה מאשר הדיון עליו הם מתווכחים כרגע. במקרה זה, מובא בראשונים כי אין לבעל דין את כוח ה"מיגו" על אף יכולתו הפוטנציאלית להוציא ממון מבעל דינו.

נחלקו הראשונים במסכת בבא בתרא (לב ב) האם ע"י מיגו ניתן להוציא ממון מאחרים או שהוא יכול לשמש אך ורק לשם החזקת ממון אצל הנתבע. הרבה ראשונים סבורים שלא ניתן לומר "מיגו להוציא". הם מביאים ראיה מהמשנה בבא מציעא (א א) בה מובא כי שניים האוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי – יחלקו בשבועה. אך, במקרה שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי החלוקה בשבועה שונה - הראשון נוטל שלושה רבעים והשני נוטל רביע בלבד. על אף שלכאורה, לטוען חציה שלי ישנו דין מיגו - שהיה טוען כולה שלי ומקבל את כל החצי. אלא, כיון שאתה רוצה להשתמש במיגו כדי להוציא ממון מהאדם המחזיק אותו (האוחז בטלית), לזה מיגו לא מועיל.</br>

אמנם, הרמב"ן חולק וסובר שאכן אמרינן מיגו גם להוציא ממון. הסיבה, לשיטתו, שלא ניתן להשתמש במיגו במשנה בתחילת בבא מציעא הינה שזה מיגו מממון לממון.</br>

הר"ן (בבא מציעא ב א ד"ה וזה) (http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40871&st=&pgnum=3) כותב שסברת הדין הינה "מיגו דהעזה". כלומר, באופן פשוט, מיגו בנוי על כך שאם היה רוצה הלה לשקר היה טוען את הטענה הטובה יותר ואם כן, מכך שלא טען את האענה הטובה יותר, מסתבר שהינו דובר אמת בטענתו. כאשר ישנה סיבה שהוא בפועל לא יטען את הטענה הטובה - כי לא יעיז לעשות כן - אין לו את כוח המיגו. לאור הנ"ל, כל הכוח של מיגו הינו רק כאשר הטענה הפוטנציאלית שלך מתייחסת לאותו ממון בדיוק. אך, אם יש לך יכולת לטעון על ממון אחר – אולי הסיבה שאינך טוען זאת הינה משום סיבות אחרות – שאינך מעיז לטעון על הכל וכדו' כגון בשניים אוחזים בטלית שאולי אינך רוצה לטעון שכולה שלך כיון שברור לך שהיא שייכת גם לשני ואינך מעיז לשקר מולו במצח נחושה ולטעון שהוא סתם גזלן שהתנפל על טלית שלא קשורה אליו.  

נראה שסברה זו הינה גם תוכן ביאורו של רבינו יונה (לב ב ד"ה אמר רבא) לדחיית הראיה מריש בבא מציעא לעניין מיגו להוציא (http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49924&st=&pgnum=160).  

כאמור, מצינו שהראשונים הוכיחו מהמשנה בריש בבא מציעא שלא אומרים מיגו להוציא. אם כן, לכאורה הם חולקים על הדין, שכן, לפי הרמב"ן אין משם ראיה לאור הנ"ל. בנוסף, שיטת הרמב"ם בסוגיית רבה בר שרשום, שלא כראשונים לעיל, שהסוגיה עוסקת קודם שאכל את פירות הקרקע כהחזר לחוב הנוסף. אם כן, לכאורה הסוגיה עוסקת במפורש שיש מיגו למרות שהמיגו הינו מממון לממון.  

אך, נראה לומר שהראשונים לא נחלקו על סברה זו. לגבי הדיון בבבא מציעא (ב א) - כל מה שנחלקו הראשונים זה האם להגדיר את הממון כמו שחידש הרמב"ן שזה כאילו מונח בבית המחזיק השני ומוגדר כממון אחר וממילא נחשב מיגו מממון לממון שאין את כוח מיגו. החולקים על הרמב"ן סבורים שכיון שיש כאן ויכוח על טלית אחת גם מה שהלה מחזיק נחשב כחלק מהסיפור ואינו ממון אחר, ואולי תוכן המחלוקת שם הינה בהגדרות הממוניות של טענה והחזקה. ממילא, אי אפשר להגדיר זאת כבעיה המהותית של מיגו מממון לממון, ונותר רק לדחות מצד בעיה שולית של מיגו דהעזה.  

הטור (חושן משפט קנ) (http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575) הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם בשולחן ערוך (קנ ד).  בעל הסמ"ע (בסמ"ע http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 קנ ד ט ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר הב"ח שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - מרדכי (בבא מציעא ב א רטז) http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=580&hilite= והגהות מרדכי בשם ר"ת  (בבא מציעא ב א תטז) http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=598 וכן פסק גם ראבי"ה.  

הש"ך (קנ ד ג), גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.   

אך, הוסיף הש"ך, שלדעת רבינו יונה עצמו, לאור סברתו שהבעיה הינה מיגו מממון לממון, אם כן אין לחלק בין קרקע למיטלטלין (כביאור הסמ"ע שדייק שמדובר דווקא בקרקע ולכן חשיב מיגו להוציא) וגם במיטלטלין נכון לומר לשיטתו שברגע שמודה המחזיק שהחפץ שייך לפלוני החפץ חוזר לרשות בעליו ואבד כוח המיגו. ממילא, כיון שפסק השולחן ערוך (עב ) שאדם שתפס מיטלטלין מחברו נאמן לטעון על חברו ולגבות ממנו עד כדי שווי החפץ, יוצא שהכרענו להלכה שלא כדברי רבינו יונה. הוסיף הש"ך ביאור ע"פ דברי ההגהות מרדכי, שסברת הדין של מיגו מממון לממון הינה משום "מאן שם לך", כלומר שהחסרון איננו בכוח המיגו אלא ביכולת הגבייה שלא מאפשרת לך לתפוס חפץ שאיננו שייך לך. לאור זה הקשה ההגהות מרדכי מסוגיית "הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא..." (בבא בתרא לו א), שם ניזק תפס עיזים שהזיקו אותו ובעל העיזים לא יודע כמה עיזיו הזיקו, ומבואר שנאמן הניזק לטעון על ההיזק עד כדי דמיהן של העיזים. מתרץ ההגהות מרדכי ששם זה דין מיוחד או משום שגם המזיק מודה שהיה נזק אלא שכל הדיון הינו כמה, או יותר מזה, שכיון שהעיזים אכלו את החושלי והן כרגע בתוך גופן של העיזים אם כן לבעל החושלי יש ממש בעלות או אחיזה בגוף העיזים ולכן יכול לתפסן. מדייק הש"ך מכל הדיון שאכן סברת רבינו יונה שייכת גם במיטלטלין, ולולא מקרה מיוחד כמו מקרה העיזים אכן מיגו שע"י תפיסה לא תועיל לדעתו, וממילא נדחו דבריו מההלכה ע"פ השולחן ערוך הנ"ל.  

אמנם, בעליות רבינו יונה הקשה מפורשות קושיה זו - כיצד יועיל מיגו בסוגיית העיזים הלא זה מממון לממון ותירץ לחלק בין קרקע למיטלטלין - שמיטלטלין ניתן לתפוס בתורת משכון וקרקע לא ניתן לתפוס בתורת משכון אלא אם כן עוד לא שלמו ימי המשכנתא המקוריים שלה, שאז יכול המיגו להועיל. וכן העירו ר' עקיבא איגר (http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40341&st=&pgnum=56) והברוך טעם על הש"ך, שברבינו יונה מבואר לחלק, וממילא, אין קושיה על כך שהשולחן ערוך פסק כאן את דינו של רבינו יונה מפסק השולחן ערוך לגבי מיגו ע"י תפיסה.  

ישנם שלושה ביאורים בסברת מיגו מממון לא אמרינן: א. מיגו דהעזה. ב. "מאן שם לך". ג. יסוד כוח מיגו הינו דווקא בטענה השייכת לדיון שלפנינו.  

הטור והשולחן ערוך פסקו דין זה להלכה, ככל הנראה ע"פ ההסבר השלישי. הש"ך ניסה לדחות דין זה מההלכה אך שאר אחרונים חלקו עליו ואף נקטו שדין זה מוסכם על כל הראשונים בלא חולק.   

על פי הביאור השלישי הנ"ל מודגשת הסברה היסודית של מיגו - שאינו דין נאמנות מעצם היכולת לקחת ממון שלא כדין אלא עמדת עדיפות של הצד שיש לו מיגו בדיון הממוני העומד לפנינו.