הבדלים בין גרסאות בדף "מעשה שבת"

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור.  אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר.  וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר.  אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.