הבדלים בין גרסאות בדף "מתה מחמת מלאכה"

== הקדמה==

הגמרא בדף צו: עוסקת בדין מתה מחמת מלאכה, כך נאמר בגמרא:

"איבעיא להו: כחש בשר מחמת מלאכה מאי? אמר ליה ההוא מרבנן ורב חלקיה בריה דרב אויא שמיה: מכלל דכי מתה מחמת מלאכה מחייב? נימא: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה. אלא אמר רבא: לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה נמי פטור. דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה".

מסקנת הגמרא היא, ששואל פטור בין בכחש מחמת מלאכה ובין במיתה מחמת מלאכה, משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתה".

ד. יש לברר מה נחשב "מחמת מלאכה"? האם כל נזק שארע בעקבות המלאכה, שלא היה קורה אם לא היה עושה את המלאכה נחשב "מחמת מלאכה", או רק נזק שנגרם בצורה ישירה מהמלאכה? נביא שתי דוגמאות: 1. אדם שאל מכונית ועשה תאונה באונס גמור . כיון שתאונה מתרחשת רק מחמת נסיעה, אם כן לכאורה זה "מתה מחמת מלאכה", והשואל פטור. מצד שני, יתכן שכיון שאין זה מחמת המלאכה עצמה, השואל חייב. 2. אדם שאל מכונית ותוך כדי נסיעתו מחבלים זרקו עליו אבנים, כיון שמחבלים לא מגיעים לעיר והם נמצאים רק בדרכים אם השואל היה משאיר את המכונית בחנייה (בכילה) הנזק לא היה קורה. האם השואל יוכל לטעון שהוא פטור משום ש"לאו לאוקמא בחנייה שאילתא", או שלא? כדי לענות על שאלות אלו, צריך לברר את שורש הפטור ב"מתה מחמת מלאכה", וכפי שנראה בהמשך נחלקו בכך הראשונים.

המאמר הבא עוסק בשאלות אלו, וכן בשאלות נוספות בגדרי פטור "מתה מחמת מלאכה".

כאמור, יש להבין מה החידוש ב"מתה מחמת מלאכה", ומדוע הסתפקה בכך הגמרא. הראשונים שואלים שאלה הפוכה, וטוענים, שאין סיבה לפטור כשמתה מחמת מלאכה, והם תמהים על מסקנת הגמרא שפוטרת מתה מחמת מלאכה, הם כמובן מתרצים את קושייתם, אך אפשר לומר שזו הסברא של ההו"א בגמרא, ששואל חייב אפילו כשמתה מחמת מלאכה.  

כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, צריך להקדים שחיוב השואל שונה מהותית משאר חיובי השומרים. שומר חינם ושומר שכר חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אם היו שומרים כראוי, ורשלנותם בשמירה היא זו שמחייבת אותם לשלם על הנזקים. לעומת זאת, שואל חייב גם על אונס גמור שלא הייתה לו כל יכולת למנוע, למרות שאינו אשם כלל. יש להבין מדוע שואל צריך לשלם למרות שכלל לא התרשל בשמירה, הרי "אונס רחמנא פטריה"?

שאלת הרמב"ן מוליכה אותנו להבנה שמצד חיוב השמירה של שואל הוא חייב אף על "מתה מחמת מלאכה", והפטור נובע מסיבה חיצונית בלבד. לפי זה מיושבת השאלה שנשאלה בתחילת המאמר, מדוע לא הוזכר פטור "מתה מחמת מלאכה" בתורה? התשובה היא, שפטור זה לא קשור ל"פרשיית שומרים" העוסקת בהגדרת חיוב השומר כלפי הבעלים, זאת כיון שמצד "פרשיית שומרים" שואל היה צריך להתחייב גם על נזק שמחמת המלאכה, וזה שהוא פטור נובע מסיבה חיצונית שלא קשורה לשומרים וחיוביהם.

כעת לאחר שהתבארה ההו"א בגמרא, ששואל חייב על מתה מחמת מלאכה, צריך לענות על שאלת הרמב"ן - מדוע למסקנה שואל פטור על מתה מחמת מלאכה?

ישנן שלוש שיטות במפרשים בטעם הפטור ב"מתה מחמת מלאכה".

הרמב"ן ענה על שאלתו: "וי"ל דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה". ביתר ביאור כתב הריטב"א: "הכא משאיל פשע בה דמידע ידע דלמלאכה בעי לה ולאו לאוקמה בכילתא, והוה ליה לעיוני אם היא בת מלאכה אם לאו, וכיון דלא עיין ואושלה איהו דאפסיד אנפשיה". כך אומרים גם הר"ן והנימוקי יוסף.

כלומר, במקרה רגיל בהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד שמלכתחילה היא הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה ולכן בסוף גם מתה במלאכתה. על כן השואל פטור מלשלם שהרי "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - כלומר, המשאיל ידע שהשואל לא שאל את הבהמה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת פשיעת המשאיל.  

כיוון אחר עולה מדברי הרשב"א:  

"היינו עיקר טעמיה דרבא: דוודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה, ואפילו הכי לא שם ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כלה מה לי קטלה פלגא". כלומר, מכך שהמשאיל לא התנה שהשואל יתחייב בנזקים שקורים מחמת המלאכה, מוכח שהוא מוחל עליהם.

דברים אלו מסבירים רק את הפטור בכחש שהוא נזק צפוי שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם במתה מחמת מלאכה שזה נזק לא שכיח (עיין דף לד.), שלא היה צריך להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, ולא היה צריך להתנות עליו.

על כן ממשיך הרשב"א ומסביר שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה לעזור לשואל ולתת לו להשתמש בחפץ, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו, ולכן השואל פטור גם על נזקים שלא היה אמור לצפות מראש כמו מיתה.

נראה שתוספות (צד: ד"ה שומר) מסביר כרשב"א. תוספות שואל מדוע במשנה "ארבעה שומרים הם" (צג.) נאמר ש"שואל משלם את הכל", הרי הוא פטור במתה מחמת מלאכה? ועונה התוספות: "השואל משלם את הכל מה שהוזכר בפרשה, אבל מתה מחמת מלאכה כיון ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה פטור". תוספות מסביר שבמתה מחמת מלאכה פטור בגלל שכשאדם שואל חפץ, בכלל השאלה קיים גם פטור על מתה מחמת מלאכה, ולכאורה כוונתו שפטור זה הוא מטעם מחילת המשאיל, כדברי הרשב"א.

יש לברר האם הראשונים שלא הסבירו כמו הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שחלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה), ונברר זאת בהמשך המאמר.

המחנה אפרים (שאלה ד) מעלה אפשרות נוספת. גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה זה מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת פשיעת המשאיל, המחנ"א אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה מקח טעות! שהרי הוא התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, לפי זה מתברר שהשואל כלל אינו שואל, וממילא הוא פטור מאונסים.

הסבר זה אומר גם הבכור שור על התורה (שמות כב,יג): "מתה מחמת מלאכה היינו טעמא דפטור, דאמר ליה - לאו לאותובה בכילתא שאילתא. דאדעת כן לא שאלה, והוא עצמו לא השאילה לו אלא כדי לעשות בה מלאכתו. וכיון דאינה יכולה לעשותה, איגלאי מילתא דלאו שואל הוא עליה ופטור".

יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שדבר כזה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו, כלשון הגמרא (ב"מ יד:) "חייתא דקטרי סברת וקבלת!". נכון שיש כאן פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, אך לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רוב מוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנ"א .

ראינו שלושה הסברים בטעם דין "מתה מחמת מלאכה": א. פשיעת המשאיל (רמב"ן). ב. מחילת המשאיל (רשב"א). ג. מקח טעות.  

המשותף לכל שלושת ההסברים הוא, שלפי כולם סיבת הפטור אינה בגלל שהשואל מצד עצמו פטור בנזק שמחמת המלאכה, אלא מסיבות חיצוניות - פשיעת המשאיל, מחילת המשאיל או מקח טעות, וזה כמו שאמרנו שהפטור הוא פטור חיצוני ולכן אינו מופיע בפרשיית שומרים.

מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנ"א, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהם השיטות העיקריות בראשונים ובהם עסקו הפוסקים.

פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לפי הרמב"ן בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת פשיעת המשאיל והמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה, אך על דברים שלא קרו מפשיעת המשאיל, השואל חייב אף שאירעו מחמת המלאכה. לפי הרשב"א כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.

לפי זה במקרים שהבאנו בראשית המאמר (תאונה, זריקת אבנים) תהיה מחלוקת בין הרמב"ן לרשב"א: לשיטת הרמב"ן השואל חייב כיון שהנזק לא בא מפשיעת המשאיל ואין סיבה לומר שהשואל פטור, ולשיטת הרשב"א לכאורה גם כאן שייכת סברת המחילה, והשואל פטור.

אולם המחנה אפרים אומר שלשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל ולא מחמת פשיעתו באו הליסטים, ואם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שמקרה זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם הש"ך (שמ,ה), וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השו"ע ופוסק שבנטלוה ליסטים השואל חייב, ואין זה מתה מחמת מלאכה.  

מקרה דומה מובא בתרומת הדשן (שכח, הובא בסמ"ע שמ,ח). הוא דן במקרה שאדם שאל כלי זין כדי להלחם בשונאים שבאו על העיר, והשונאים נצחו ולקחו את כלי הזין לעצמם, האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כמתה מחמת מלאכה. גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, לכאורה לפי הרמב"ן השואל צריך להתחייב, אם כן יוצא שתרומת הדשן שפוטר סובר כרשב"א שטעם הפטור הוא מחילת המשאיל, וסברא זו שייכת גם במקרה זה. אכן הש"ך (שמ,ו) חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, משום שהוא פוסק כשיטת הרמב"ן.

מפורסם הסיפור שמרן הגר"א שפירא זצ"ל שאל ספר מהרב עובדיה יוסף זצ"ל, והחזירו לאחר זמן כשהוא בלוי, ואמר הגר"א שפירא שהוא פטור מלשלם כי זה מתה מחמת מלאכה. סיפור דומה מסופר על הגאון ר' זלמן מווילנא אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א, ששאל ספר לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ופטר את עצמו מלשלם בטענה של מתה מחמת מלאכה .

לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום צד של פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת המחילה, א"כ לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א יהיה פטור. אכן המחנה אפרים דן במקרה שספר בלה והוא אומר שהדבר יהיה תלוי במחלוקת הראשונים.  

לפי זה גם דברי הש"ך שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין אינו מוסכם על הרמב"ן, אינם מוכרחים, משום שגם במקרה זה לכאורה הנזק צפוי, והמשאיל היה צריך להתנות וגם לשיטת הרמב"ן שייכת סברת מחילה.

לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל שאלנו כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בגמרא, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל? לפי המתבאר כעת, שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא. בתחילה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שלא שייכת סברת המחילה לפי הרמב"ן (כי הנזק לא צפוי) השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.

תוספות במסכת בבא קמא (י. ד"ה כגון) בסוגיית "חמשה שישבו על ספסל", דן האם אנשים שיושבים על ספסל שמונח לשימוש הציבור חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? מביא בכך התוספות מחלוקת ראשונים:

"מפרש רשב"ם... שלסתם בני אדם הוא (הספסל) שאול לכל הבא מאיליו לישב עליה כי סתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה, אבל פפא בר אבא שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו... ומתוך כך פטר ארבעה בני אדם שישבו על ספסל אחד של אלמנה ושברוהו. והרב רבי עזריאל חייב לשלם".

לפי מה שהתבאר בתחילת המאמר, שפטור מתה מחמת מלאכה אינו קשור ל"פרשיית שומרים", והוא נובע מסברות חיצוניות אותם ביררנו במהלך המאמר, מובן כיצד לוקח הרא"ש את הפטור של "מתה מחמת מלאכה" משואל לאדם המזיק, שהרי סברת מחילה שייכת גם באדם המזיק כמו בשואל ואין סיבה לחלק ביניהם, ולכן אומר הרא"ש שכיון שמתה מחמת מלאכה סברת המחילה גורמת לכך שהיושב על הספסל אינו חייב מדין אדם המזיק.  

אך קשה, שאם כל סיבת החיוב היא מטעם אדם המזיק, לא מובן למה צריך הרא"ש לפטור מצד "מחמת מלאכה", הרי לשיטת הרא"ש בבבא קמא (פרק ג, סימן א) אדם המזיק פטור באונס גמור, א"כ מדוע צריך הרא"ש להגיע ל"מתה מחמת מלאכה", ולא אומר שפטור בגלל שזה אונס גמור? צריך לומר שהרא"ש סבור ששבירת הספסל לא מוגדרת כאונס גמור אלא כאונס כעין אבידה שאדם המזיק חייב עליו, ולכן ללא הסברא שבמתה מחמת מלאכה פטור מצד מחילה היה השובר חייב לשלם מדין אדם המזיק.  

יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין מתה מחמת מלאכה, האם דווקא אונס גמור שאי אפשר למנוע או אונס כעין גניבה ואבידה?

הדברי משפט (אויערבאך) בסימן שמ מביא שבשו"ת פרח מטה אהרון (ב,קטו) הסתפק בזה, ונטה לומר שרק על אונס גמור שואל פטור כשמתה מחמת מלאכה, ולא באונס שאינו גמור. לעומת זאת הקצות (שח,ג) דן על מתה מחמת מלאכה בשוכר, ושוכר הלא חייב רק על גניבה ואבידה ובכל זאת פוטר אותו הקצות מצד מתה מחמת מלאכה, ומוכח מהקצות שגם באונס כעין גניבה ואבידה פטור כשאירע מחמת מלאכה. כן כותב גם הנתיבות (שמ,ה) שגם במקרה שנגנבה מחמת מלאכה פטור.