הבדלים בין גרסאות בדף "מעשה שבת"

מעשה שבת (עריכה)

גרסה מ־18:31, 20 באפריל 2016

נוספו 6,139 בתים , 18:31, 20 באפריל 2016

←‏פסיקת השו"ע

Avishaiaha1

111

עריכות

@@ שורה 124: / שורה 124: @@
 ==פסיקת השו"ע==
+==פסיקת השו"ע==
+פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף  שבדבר שאינו מתכוון - מותר.  וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
+ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל.   אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?
+כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור.  אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר.   וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.
+מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' (בבא בתרא נו ב למסקנה) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?-   והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.
+הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר.  אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.
+ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.
+ב'''שער הציון''' (אורח חיים שטז לג) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה.   אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א).  וה'''אליה רבה''' (הובא במשנה ברורה שם כה) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע (ג) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.
+לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.