הבדלים בין גרסאות בדף "גויים בקיום מצוות"

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נוספו 759 בתים ,  16:56, 14 באפריל 2016
שורה 9: שורה 9:
== בירור הסוגיות ==
== בירור הסוגיות ==


'''
'''דין מילת גויים'''
דין מילת גויים'''
 
'''הרמב"ם''' הרחיב את דבריו מאוד בשו"ת (הוצ' בלאו סי' קמח), ושם תלי זיניה על דברי '''הגמרא בע"ז''' (כו ב) "ת"ר ישראל מל את העובד כוכבים לשום גר לאפוקי לשום מורנא דלא" וביאר ה'''רמב"ם''' שאין הכוונה שאפשר למול את הגוי רק לשם גירות אלא כל שאינו לשם מורנא שהיא רפואה, שהרי אסור לרפות גוי בחינם, מותר. ולכן הדגישה הגמרא שמה שאמר התנא שמותר למול לשם גירות זה רק לאפוקי משום מורנא ולא לאפוקי את השאר.
אמנם לכאורה אין הראיה משם מוכרחת, שהרי לא נאמר שבגוי מקבל שכר על זה שנימול ואין הכרח שממה שרוצה להימול כנראה יש לו סיבה והיא הקיום מדין שאינו מצווה ועושה, דאפשר שעושה זאת מסיבות שונות. ובאמת אין חידוש בדברי ה'''גמרא''' ביחס להיתר המילה לגוי כמו  שמותר לו לעשות את כל המצוות חוץ משבת (סנהדרין נח ב) ולימוד תורה (שם נט א) אלא שאינו מקבל עליהם שכר, ועיקר החידוש של הגמרא הוא שמשום מורנא אסור כי אסור לרפאות את הגוי. וכך נראה מדברי ה'''רי"ף''' (ח א מדפיו) וה'''רא"ש''' (פ"ב סי' ז') שלא הביאו כלל את הברייתא הזאת כי כבר כתבו לפני כן שאסור לרפאות גוי, ולא למדו שההיתר למול גוי הוא חידוש שיש להביאו להלכה.


הרמב"ם הרחיב את דבריו מאוד בשו"ת (הוצ' בלאו סי' קמ"ח), ושם תלי זיניה על דברי הגמרא בע"ז (כו:) "ת"ר ישראל מל את העובד כוכבים לשום גר לאפוקי לשום מורנא דלא" וביאר הרמב"ם שאין הכוונה שאפשר למול את הגוי רק לשם גירות אלא כל שאינו לשם מורנא שהיא רפואה, שהרי אסור לרפות גוי בחינם, מותר. ולכן הדגישה הגמרא שמה שאמר התנא שמותר למול לשם גירות זה רק לאפוקי משום מורנא ולא לאפוקי את השאר.
ובאמת לכאורה יש להעיר על ה'''רמב''' מדברי ה'''גמרא''', דאם סברה שמותר למול גוי תמיד אלא משום מורנא הוא דאסור, מדוע אמרה שמותר למול גוי לשם גר, ולא שאסור למול לשם מורנא בלבד? ונראה שתירץ ה'''רמב''' קושיה זו בכלל דבריו שכתב בשו"ת (הוצ' בלאו סימן קמח) שהתנאי למילת הגוי היא שיתכוון למול "כשהוא מודה בנבואת משה רבינו המצווה מפי האלוה יתעלה ולא שיעשנה לסיבה אחרת" וא"כ כוונת הברייתא שאמרה שמותר למול לשם גר היא שימול רק באותה הכוונה שאותה מכוון הגר הבא להתגייר וא"כ הפירוש הוא "לשום גר" כלומר למטרתו של הגר. וראיה לדבריו הביא ה'''רמב''' מברייתא דר"א בן יעקב  ב'''ע''' (סד ב) שנחלקו התנאים מהו גדרו של גר תושב, ודעת אחרים היא שגר תושב הוא המקיים את כל המצוות לשם ה' חוץ מאכילת נבלות וטרפות הרי שצריך לקיים לשם ה'.
אמנם לכאורה אין הראיה משם מוכרחת, שהרי לא נאמר שבגוי מקבל שכר על זה שנימול ואין הכרח שממה שרוצה להימול כנראה יש לו סיבה והיא הקיום מדין שאינו מצווה ועושה, דאפשר שעושה זאת מסיבות שונות. ובאמת אין חידוש בדברי הגמרא ביחס להיתר המילה לגוי כמו  שמותר לו לעשות את כל המצוות חוץ משבת (סנהדרין נח:) ולימוד תורה (שם נט.) אלא שאינו מקבל עליהם שכר, ועיקר החידוש של הגמרא הוא שמשום מורנא אסור כי אסור לרפאות את הגוי. וכך נראה מדברי הרי"ף (ח. מדפיו) והרא"ש (פ"ב סי' ז') שלא הביאו כלל את הברייתא הזאת כי כבר כתבו לעיל (שם) שאסור לרפאות גוי, ולא למדו שההיתר למול גוי הוא חידוש שיש להביאו להלכה.
ובאמת לכאורה יש להעיר על הרמב"ם מדברי הברייתא, דאם סברה שמותר למול גוי תמיד אלא משום מורנא הוא דאסור, מדוע אמרה שמותר למול גוי לשם גר, ולא שאסור למול לשם מורנא בלבד? ונראה שתירץ הרמב"ם קושיה זו בכלל דבריו שכתב בשו"ת (שם) שהתנאי למילת הגוי היא שיתכוון למול "כשהוא מודה בנבואת משה רבינו המצווה מפי האלוה יתעלה ולא שיעשנה לסיבה אחרת" וא"כ כוונת הברייתא שאמרה שמותר למול לשם גר היא שימול רק באותה הכוונה שאותה מכוון הגר הבא להתגייר וא"כ הפירוש הוא "לשום גר" כלומר למטרתו של הגר. וראיה לדבריו הביא הרמב"ם מברייתא דר"א בן יעקב  בע"ז (סד:) שנחלקו התנאים מהו גדרו של גר תושב, ודעת אחרים היא שגר תושב הוא המקיים את כל המצוות לשם ה' חוץ מאכילת נבלות וטרפות הרי שצריך לקיים לשם ה'.


'''דין גר תושב'''
'''דין גר תושב'''


והשתא דאתינן להכי, לכאורה יש להביא ראיה לרמב"ם מסוגיה זו, דדעת אחרים שם היא, שאם מקיים הגוי את כל המצוות חוץ מאכילת נבלות וטרפות הוא מקבל מעמד של גר תושב וא"כ מבואר שיש ערך לקיום המצוות של הגוי. ואע"פ שאין הלכה כאחרים אלא כרבנן דהתם שהצריכו שבע מצוות בני נח בלבד (רמב"ם ע"ז י,ו), אין לכאורה סיבה לומר שרבנן חולקים על אחרים בנקודה זו אלא רק מצריכים פחות ממנו.
והשתא דאתינן להכי, לכאורה יש להביא ראיה ל'''רמב''' מסוגיה זו, דדעת אחרים שם היא, שאם מקיים הגוי את כל המצוות חוץ מאכילת נבלות וטרפות הוא מקבל מעמד של גר תושב וא"כ מבואר שיש ערך לקיום המצוות של הגוי. ואע"פ שאין הלכה כאחרים אלא כרבנן דהתם שהצריכו שבע מצוות בני נח בלבד ('''רמב"ם''' ע"ז י ו), אין לכאורה סיבה לומר שרבנן חולקים על אחרים בנקודה זו אלא רק מצריכים פחות ממנו.
אבל נראה שאין זו ראיה כלל. דהנה כתב המג"א (ש"ד,סקי"ב) דשכיר גוי, אע"פ שקיבל עליו את המצוות כעבד אין רבו מצווה על שביתתו בשבת כי החיוב על האדון הוא רק משום שהעבד הוא קניין כספו משא"כ השכיר, אבל השכיר אסור לחלל שבת שהרי קיבל עליו את המצוות כאישה. והקשה עליו הביאור הלכה (שם ד"ה אינו) מה שייך שהגוי יקבל עליו מצוות, דדין עבד שמתחייב במצוות כאישה נלמד מפסוקים,  וכגר צדק א"א להחשיבו שהרי לא קיבל עליו את כל המצוות ולא מל וטבל שהם מעכבים בגרות כמבואר בש"ס (בכורות ל:, יבמות מו:)?. ותירץ דסובר המג"א שכשגוי הופך לגר תושב ומקבל עליו שבע מצוות כדעת רבנן, יכול לקבל עליו יותר דלא פליגי רבנן ואחרים אלא האם מספיק לקבל שבע מצוות בלבד אבל לכו"ע יכול לקבל יותר ויתחייב בהם מדין גר תושב.  וכך נראה מדברי המג"א בסי' ל"ט (סק"ט) שכתב שגר תושב כשר לכתוב תפילין ומזוזות אע"פ שאינו מחוייב בהם מדין תורה וא"כ איך יכול לכתוב? וגם כאן תבוא התשובה שמיירי שבחר להתחייב במצוות נוספות ובהן גם תפילין ומזוזה ולכן מחוייב בהם ויכול לכותבם.
אבל נראה שאין זו ראיה כלל. דהנה כתב ה'''מג''' (ש"ד ס"ק יב) דשכיר גוי, אע"פ שקיבל עליו את המצוות כעבד אין רבו מצווה על שביתתו בשבת כי החיוב על האדון הוא רק משום שהעבד הוא קניין כספו משא"כ השכיר, אבל השכיר אסור לחלל שבת שהרי קיבל עליו את המצוות כאישה. והקשה עליו הביאור הלכה שם (ד"ה אינו) מה שייך שהגוי יקבל עליו מצוות, דדין עבד שמתחייב במצוות כאישה נלמד מפסוקים,  וכגר צדק א"א להחשיבו שהרי לא קיבל עליו את כל המצוות ולא מל וטבל שהם מעכבים בגרות כמבואר בש"ס ('''בכורות''' ל ב, '''יבמות''' מו ב)?. ותירץ, דסובר ה'''מג''' שכשגוי הופך לגר תושב ומקבל עליו שבע מצוות כדעת רבנן, יכול לקבל עליו יותר דלא פליגי רבנן ואחרים אלא האם מספיק לקבל שבע מצוות בלבד אבל לכו"ע יכול לקבל יותר ויתחייב בהם מדין גר תושב.  וכך נראה מדברי ה'''מג''' בסי' ל"ט (ט) שכתב שגר תושב כשר לכתוב תפילין ומזוזות אע"פ שאינו מחוייב בהם מדין תורה וא"כ איך יכול לכתוב? וגם כאן תבוא התשובה שמיירי שבחר להתחייב במצוות נוספות ובהן גם תפילין ומזוזה ולכן מחוייב בהם ויכול לכותבם.


'''דין הקדשות גויים'''
'''דין הקדשות גויים'''


ועוד הביא הרמב"ם (מלכים שם) ראיה לדבריו מהא דמקבלים קרבנות מהגויים, והיא סוגיה בחולין (יג:) "...ממאי דלמא מישראל מצדיקי קבל מרשיעי לא תקבל, אבל בעובדי כוכבים כלל וכלל לא? לא ס"ד דתניא איש מה ת"ל איש איש? לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל" אלא שמשם לכאורה יש להביא ראיה הפוכה, שהרי למדה הגמרא מיתור הפסוק את אפשרות הגויים להקדיש קרבנות וא"כ אדרבא משמע ששאר המצוות לא יכולים הגויים לקיים אלמלא התרבו מהפסוק?. ואפשר ליישב לדעת הרמב"ם שאה"נ ובאמת כך סברה הגמרא בהו"א, אך אחרי הפסוק חידש שאת כל המצווות יכולים הגויים לקיים ותעלה בידם כמו הקרבנות, אך לפי"ז אין ראיה מדין זה לשיטת הרמב"ם שהרי אין הכרח ללמוד כך את הגמרא ואפשר שנשארה בהו"א ורק הקרבנות חריגים. לכן נראה שאפילו לשיטת הרמב"ם צריך מקור מפסוק שיכולים הגויים להתנדב קרבנות, שהרי לכאורה רק מצווים יכולים ליצור חלות להקדש ולא שאינם מצווים,  ואת זה חידוש הפסוק שגם גויים יכולים להקדיש קרבנות ולהקריבם במקדש.
ועוד הביא ה'''רמב''' (מלכים י י) ראיה לדבריו מהא דמקבלים קרבנות מהגויים, והיא סוגיה ב'''חולין''' (יג ב) "...ממאי דלמא מישראל מצדיקי קבל מרשיעי לא תקבל, אבל בעובדי כוכבים כלל וכלל לא? לא ס"ד דתניא איש מה ת"ל איש איש? לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל" אלא שמשם לכאורה יש להביא ראיה הפוכה, שהרי למדה הגמרא מיתור הפסוק את אפשרות הגויים להקדיש קרבנות וא"כ אדרבא משמע ששאר המצוות לא יכולים הגויים לקיים אלמלא התרבו מהפסוק?. ואפשר ליישב לדעת ה'''רמב''' שאה"נ ובאמת כך סברה הגמרא בהו"א, אך אחרי הפסוק חידש שאת כל המצווות יכולים הגויים לקיים ותעלה בידם כמו הקרבנות, אך לפי"ז אין ראיה מדין זה לשיטת ה'''רמב''' שהרי אין הכרח ללמוד כך את הגמרא ואפשר שנשארה בהו"א ורק הקרבנות חריגים. לכן נראה שאפילו לשיטת ה'''רמב''' צריך מקור מפסוק שיכולים הגויים להתנדב קרבנות, שהרי לכאורה רק מצווים יכולים ליצור חלות להקדש ולא שאינם מצווים,  ואת זה חידוש הפסוק שגם גויים יכולים להקדיש קרבנות ולהקריבם במקדש.
והנה לפי"ז עיקר ראייתו של הרמב"ם אינה מעצם הדין שהרי היה אפשר לומר שהוא מחודש, אלא מרצון התורה שגילתה בקרבנות שגויים יוכלו להשתתף בעבודת ה' במקדש וא"כ ה"ה בגבולין בשאר מצוות. אך לכאורה יש סוגיה הפוכה מזאת בערכין :) שנחלקו ר"מ ור"י האם גוי יכול להעריך למקדש, דר"מ סובר שכן ור"י שלא. ואמר רבא "הלכתיה דרבי מאיר מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו" ולכן פסק הרמב"ם (ערכין וחרמים א,ו) כדעת ר"מ שגוי לא יכול להעריך. וא"כ משמע שאדרבא הגויים לא שייכים לבניין המקדש וכך לכאורה גם לשאר מצוות ה'. וצריך לברר א"כ מהי הסוגיה העיקרית מבין השתים? ונראה להוכיח מדברי הירושלמי בשקלים (פ"א ה"ד, ה.:) שנחלקו ר"י ור"ל האם מקבלים מן הגויים דבר שאינו מסויים לשכלול בית המקדש לאחר שכבר נבנה, דר"י סובר שמקבלים ור"ל שלא. והקשתה הגמרא על ר"ל מהא דגויים יכולים להעריך ולהיערך, ותירצה דכל דבריו אינם אלא בבניין ותיקון הבית ממש שהרי כתוב "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו". משמע שר"י שהלכה כמותו סובר שפסוק זה מיירי בכל ענייני המקדש ולא רק בבניין הבית, וכך משמע יותר במשנה שם, וא"כ יותר מסתבר שה"ה לכל המצוות משא"כ הקרבנות שהם המיוחדים שיכולים הגויים להקריבם. ועיין בהגהת הגר"א בערכין (שם) שגם דברי רבא עצמם דמסתברא הלכתיה דר"מ נאמרו מכללא, כי עצם הפסוק באמת מיירי בבניין הבית בלבד, אלא שלמד רבא שאם זה לא טוב כך גם בערכין, וא"כ דווקא סוגיה זו מסתבר להשוותה לשאר התורה.
 
והנה לפי"ז עיקר ראייתו של ה'''רמב''' אינה מעצם הדין שהרי היה אפשר לומר שהוא מחודש, אלא מרצון התורה שגילתה בקרבנות שגויים יוכלו להשתתף בעבודת ה' במקדש וא"כ ה"ה בגבולין בשאר מצוות. אך לכאורה יש סוגיה הפוכה מזאת ב'''ערכין''' ב) שנחלקו ר"מ ור"י האם גוי יכול להעריך למקדש, דר"מ סובר שכן ור"י שלא. ואמר רבא "הלכתיה דרבי מאיר מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו" ולכן פסק ה'''רמב''' (ערכין וחרמים א ו) כדעת ר"מ שגוי לא יכול להעריך. וא"כ משמע שאדרבא הגויים לא שייכים לבניין המקדש וכך לכאורה גם לשאר מצוות ה'. וצריך לברר א"כ מהי הסוגיה העיקרית מבין השתים? ונראה להוכיח מדברי ה'''ירושלמי בשקלים''' (פ"א ה"ד) שנחלקו ר"י ור"ל האם מקבלים מן הגויים דבר שאינו מסויים לשכלול בית המקדש לאחר שכבר נבנה, דר"י סובר שמקבלים ור"ל שלא. והקשתה הגמרא על ר"ל מהא דגויים יכולים להעריך ולהיערך, ותירצה דכל דבריו אינם אלא בבניין ותיקון הבית ממש שהרי כתוב "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו". משמע שר"י שהלכה כמותו סובר שפסוק זה מיירי בכל ענייני המקדש ולא רק בבניין הבית, וכך משמע יותר ב'''משנה''' שם, וא"כ יותר מסתבר שה"ה לכל המצוות משא"כ הקרבנות שהם המיוחדים שיכולים הגויים להקריבם. ועיין ב'''הגהת הגר"א''' בערכין (ה ב) שגם דברי רבא עצמם דמסתברא הלכתיה דר"מ נאמרו מכללא, כי עצם הפסוק באמת מיירי בבניין הבית בלבד, אלא שלמד רבא שאם זה לא טוב כך גם בערכין, וא"כ דווקא סוגיה זו מסתבר להשוותה לשאר התורה.


'''דין תרומות ומעשרות גויים'''
'''דין תרומות ומעשרות גויים'''


במשנה בתרומות (ג,ט) נאמר "הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדשן הקדש". וגם ממשנה זו הביא הרמב"ם סיוע לשיטתו, שכתב שם בפיהמ"ש "הנכרים אע"פ שאינם חייבים במצוות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר וזהו מן העיקר שלנו, וכיוון שהם משתתפים עמנו בשכר, מעשיהם במצוות קיימין".
ב'''משנה''' בתרומות (ג ט) נאמר "הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדשן הקדש". וגם ממשנה זו הביא הרמב"ם סיוע לשיטתו, שכתב שם בפיהמ"ש "הנכרים אע"פ שאינם חייבים במצוות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר וזהו מן העיקר שלנו, וכיוון שהם משתתפים עמנו בשכר, מעשיהם במצוות קיימין", כלומר שהסיבה שמעשיהם של הגויים חלים היא משום שייכים קצת במצוות.
אלא שצריך להקשות לפירוש זה במשנה: א) מבואר במשנה שגם הכותי תרומתו תרומה וכו', והתבאר בע"ז (כז.) שבמילת כותי את ישראל הוא מכוון לשם הר גריזים שהיא ע"ז שלהם, וא"כ גם לדעת הרמב"ם לא יקבל שכר על מצווה זו שהרי לא התכוון לשם ה' כמ"ש לעיל, וא"כ מדוע תרומתו תרומה?. ב) גם אם מקבלים הגויים שכר על מצוותיהם, אכתי קשה איך יחול שם תרומה ומעשר על הפירות שהרי אינם מצווים? וביותר קשה שהשוותה הגמרא את דינם לדין הקדש כשאפשרות הגוי להחיל קדושה בקרבנות נלמדה מפסוק?. ולכן פירש הר"ש סירילאו (על הירושלמי שם) שיסוד המשנה הוא מדין קדשי הפה שקדושים בדיבור וזה נלמד מהפסוק בהקדש, אך אין זה הקדש ממש אלא שחידשה התורה שצריך להתייחס לזה כמו הקדש וכך גם בתרומה ומעשר אבל לא שיש לגוי כח להקדיש ממש, וא"כ אין מעשיהם קיימים ואין ראיה לרמב"ם.
אלא שצריך להקשות לפירוש זה במשנה: א) מבואר במשנה שגם הכותי תרומתו תרומה וכו', והתבאר בע"ז (כז א) שבמילת כותי את ישראל הוא מכוון לשם הר גריזים שהיא ע"ז שלהם, וא"כ גם לדעת הרמב"ם לא יקבל שכר על מצווה זו שהרי לא התכוון לשם ה' כמ"ש לעיל, וא"כ מדוע תרומתו תרומה?. ב) גם אם מקבלים הגויים שכר על מצוותיהם, אכתי קשה איך יחול שם תרומה ומעשר על הפירות שהרי אינם מצווים? וביותר קשה שהשוותה הגמרא את דינם לדין הקדש כשאפשרות הגוי להחיל קדושה בקרבנות נלמדה מפסוק?. ולכן פירש ה'''ר"ש סירילאו''' (על הירושלמי תרומות פ"ג ה"ט) שיסוד המשנה הוא מדין קדשי הפה שקדושים בדיבור וזה נלמד מהפסוק בהקדש, אך אין זה הקדש ממש אלא שחידשה התורה שצריך להתייחס לזה כמו הקדש וכך גם בתרומה ומעשר אבל לא שיש לגוי כח להקדיש ממש, וא"כ אין מעשיהם קיימים ואין ראיה לרמב"ם.
ולדעת הרמב"ם נראה דל"ק הקושיות הנ"ל, דביחס לקושיה הראשונה כבר אמרו בירושלמי בשקלים (שם) שמשנה זו נתונה במחלוקת התנאים האם הכותים גרי אריות או גרים אמתיים, וסבר התנא שהם גרי אמת ולכן תרומתם תרומה. וביחס לקושיה השניה פסק הרמב"ם להדיא (תרומות ד,טז) שהחלות של התרומה והמעשר היא תקנת חכמים משום בעלי כיסים שלא יתלו ממונם בגויים כדי לפוטרו מן המעשר, ולכן התרומה חלה ובאמת אין זה משום שמקבלים שכר על מצוותיהם.  
ולדעת הרמב"ם נראה דל"ק הקושיות הנ"ל, דביחס לקושיה הראשונה כבר אמרו ב'''ירושלמי''' בשקלים (פ"ג ה"ט) שמשנה זו נתונה במחלוקת התנאים האם הכותים גרי אריות או גרים אמתיים, וסבר התנא שהם גרי אמת ולכן תרומתם תרומה. וביחס לקושיה השניה פסק ה'''רמב''' להדיא (תרומות ד טז) שהחלות של התרומה והמעשר היא תקנת חכמים משום בעלי כיסים שלא יתלו ממונם בגויים כדי לפוטרו מן המעשר, ולכן התרומה חלה ובאמת אין זה משום שמקבלים שכר על מצוותיהם.  
עכ"פ אין ראיה ממשנה זו שמקבלים הגויים שכר על המצוות כמי שאינו מצווה ועושה, כדעת הר"ש סירילאו. ואדרבא, קצת ראיה יש להביא מהירושלמי בריש תרומות (פ"א ה"א, א.) שאין ערך למצוות הגוי, שמיעטה הגמרא גוי שתרם על של ישראל אפילו ברשות מהפסוק "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לגוי" וצ"ב מדוע מיעטה הגמרא מפסוק זה דווקא גוי שתרם על של ישראל ולא כל גוי? וע"כ צריך לומר שמה שגוי לא יכול לתרום הוא פשיטא שהרי לא שייך במצוות ולכן לא יכול לקיימם, דלא כהרמב"ם?. ויש לדחות לדעת הרמב"ם שבאמת עיקר הפסוק מיעט את כל הגויים, אלא שאחרי תק"ח שנכרי שתרם תרומתו תרומה הזכירה הגמרא רק את המקרה שנשאר שהוא התורם על תבואת ישראל. ודוק.  
 
עכ"פ אין ראיה ממשנה זו שמקבלים הגויים שכר על המצוות כמי שאינו מצווה ועושה, כדעת ה'''ר"ש סירילאו'''. ואדרבא, קצת ראיה יש להביא מה'''ירושלמי''' בריש תרומות (פ"א ה"א) שאין ערך למצוות הגוי, שמיעטה הגמרא גוי שתרם על של ישראל אפילו ברשות מהפסוק "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לגוי" וצ"ב מדוע מיעטה הגמרא מפסוק זה דווקא גוי שתרם על של ישראל ולא כל גוי? וע"כ צריך לומר שמה שגוי לא יכול לתרום הוא פשיטא שהרי לא שייך במצוות ולכן לא יכול לקיימם, דלא כהרמב"ם?. ויש לדחות לדעת ה'''רמב''' שבאמת עיקר הפסוק מיעט את כל הגויים, אלא שאחרי תק"ח שנכרי שתרם תרומתו תרומה הזכירה הגמרא רק את המקרה שנשאר שהוא התורם על תבואת ישראל. ודוק.  


'''קיום המצוות ע"י האבות'''
'''קיום המצוות ע"י האבות'''


והנה אמרו חז"ל (יומא כח:) "אמר רבא ואיתימא רב אשי קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר תורותי אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה" וכך אמרו חז"ל גם על שאר האבות, על יצחק אמרו (ב"ר סה,יג) שציווה את עשיו להשחיז כלי זינו שלא יאכילנו נבלות וטרפות, וכן יעקב אמרו (פסיקתא זוטרתא וישלח, הובא ברש"י בראשית לב,ה) "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" וא"כ לכאורה יש להוכיח מכאן שיש ערך לבני נח שיקיימו מצוות שהרי האבות היו קודם מתן תורה. אך ראיה זו אינה ברורה כלל ועיקר, ראשית דנחלקו הראשונים מה היה מעמדם של האבות, הרמב"ן על התורה (ויקרא כד,י) כתב שגם קודם מתן תורה הולד היה הולך אחר הנקבה כמו בישראל ולכן המגדף היה יהודי כי אמו הייתה מישראל, ומה שהיה צריך מילה וטבילה היה זה כמו כל ישראל שהוצרכו לזה כי נכנסו לברית ולא להופכם ליהודים, אך הביא בשם חכמי הצרפתים שלפני מתן תורה הולד היה הולך אחרי האב כמו הגויים והגירות של המגדף הייתה גמורה. וא"כ נחלקו האם בני האבות לפני מתן תורה היו יהודים או לא וכך גם האבות. ומפורש מצאנו בזה את דברי רש"י בע"ז (ג. ד"ה נמרוד וד"ה שלא) שכתב שהאבות היו בני נח. ומאידך מקורות רבים מוכיחים לכאורה כשיטת הרמב"ן שהאבות היו יהודים, דרצתה הגמ' בקידושין (יח.) להוכיח מעשיו שגוי יורש את אביו דבר תורה, ודחתה "ודלמא ישראל מומר שאני" הרי שעשיו נחשב ישראל מומר למרות שהיה קודם מתן תורה. וכן ביבמות .) שהזהיר הקב"ה את אברהם לא להתחתן עם עובדת כוכבים ושפחה כדי "דלא תיזול זרעך בתרה" משמע שזרעו היה קדוש ומיוחד ולא בן נח רגיל.
והנה אמרו ב'''גמרא''' (יומא כח ב) "אמר רבא ואיתימא רב אשי קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר תורותי אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה" וכך אמרו חז"ל גם על שאר האבות, על יצחק אמרו ('''ב"ר''' סה,יג) שציווה את עשיו להשחיז כלי זינו שלא יאכילנו נבלות וטרפות, וכן יעקב אמרו ('''פסיקתא זוטרתא''' וישלח, הובא ב'''רש''' בראשית לב,ה) "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" וא"כ לכאורה יש להוכיח מכאן שיש ערך לבני נח שיקיימו מצוות שהרי האבות היו קודם מתן תורה. אך ראיה זו אינה ברורה כלל ועיקר, ראשית דנחלקו הראשונים מה היה מעמדם של האבות, ה'''רמב''' על התורה (ויקרא כד י) כתב שגם קודם מתן תורה הולד היה הולך אחר הנקבה כמו בישראל ולכן המגדף היה יהודי כי אמו הייתה מישראל, ומה שהיה צריך מילה וטבילה היה זה כמו כל ישראל שהוצרכו לזה כי נכנסו לברית ולא להופכם ליהודים, אך הביא בשם '''חכמי הצרפתים''' שלפני מתן תורה הולד היה הולך אחרי האב כמו הגויים והגירות של המגדף הייתה גמורה. וא"כ נחלקו האם בני האבות לפני מתן תורה היו יהודים או לא וכך גם האבות. ומפורש מצאנו בזה את דברי '''רש"י''' בע"ז (ג א ד"ה נמרוד וד"ה שלא) שכתב שהאבות היו בני נח. ומאידך מקורות רבים מוכיחים לכאורה כשיטת ה'''רמב''' שהאבות היו יהודים, דרצתה ה'''גמרא''' בקידושין (יח א) להוכיח מעשיו שגוי יורש את אביו דבר תורה, ודחתה "ודלמא ישראל מומר שאני" הרי שעשיו נחשב ישראל מומר למרות שהיה קודם מתן תורה. וכן ב'''יבמות''' א) שהזהיר הקב"ה את אברהם לא להתחתן עם עובדת כוכבים ושפחה כדי "דלא תיזול זרעך בתרה" משמע שזרעו היה קדוש ומיוחד ולא בן נח רגיל.
והנה לפי הרמב"ן פשיטא שאין להוכיח כלל, וגם לשיטת רש"י ותוס' נראה שאין ראיה, דכבר כתב הכוזרי ,יד) שאברהם נבחר להיות מי שממנו יתחיל הגזע הישראלי לפרוח, וא"כ ברור ששייכותו בקיום המצוות היא גדולה הרבה יותר ואין להוכיח ממנו לשאר הגויים. ובאמת היא סברא פשוטה וכך נשמע גם מדברי חז"ל (ב"ר צה,ג) שנעשו כליותיו של אברהם כשני כדי מים והיו מלמדים אותו תורה, ואפילו אם היה בן נח היה זה עניין מיוחד המורה על קישורו אל התורה והמצוות. וכך כתב המהר"ל (תפארת ישראל פי"ט) שהקשה מה השייכות של האבות לתורה, הרי לא היו יהודים? ותירץ (שם כ') שלאבות היה קישור מיוחד לתורה יותר משאר בני נח. אמנם מצאנו שהקשו האחרונים איך שמר אברהם אבינו שבת, הרי אמרו חז"ל "גוי ששבת חייב מיתה"? ותירץ הההפלאה (מקנה, קידושין לז: ד"ה בתוד"ה ממחרת הפסח) שאברהם חילל שבת בליל שבת שלישראל שהיום הולך אחר הלילה היא שבת, ולגויים שהלילה הולך אחר היום נחשב עדיין יום שישי ולכן היה יכול לעשות בו מלאכה. ובדרך כזו הלך גם החת"ס (שבת קלט: ד"ה היוצא) שהאבות לבשו בשבת טלית מצוייצת שלישראל היא תכשיט ולבני נח משאוי, ומבואר מדבריהם שהאבות היו בני נח גמורים ואסורים בכל איסורי בני נח והדבר צ"ע. ובאמת הגרמבריסק (סטנסיל סי' תל"ה-תל"ו) תירץ שהאבות למרות שהיו בני נח, מצד החפצא היו כבר ישראל ולכן היה מותר להם לשמור שבת עפ"ד הרמב"ם (מלכים ט) שהאיסור הוא רק לחדש דת, והם לא חידשו דת כי מצד החפצא היו כבר בגדר ישראל.
 
אך לכאורה כדעת ההפלאה והחת"ס מבואר בתוס' בב"מ (ע: סוד"ה תשיך) שהקשו למה כשיחזקאל החיה מתים בבקעת דורא לא קם אחד שלא נזהר באיסור ריבית, הרי היו גויים ולא נצטוו על הריבית? ותירצו שהחייאת המתים שהחיה יחזקאל לא הייתה תחיית המתים האחרונה אלא רק מי שזכה קם, ואותו אדם שלא נזהר ברבית לא קם כי היה ראוי גם קודם מתן תורה לקיים מצוות, כמו שהאבות קיימו כל התורה כולה קודם שניתנה. הרי שהשווה התוס' בין קיום המצוות של האבות הקדושים לבין קיום של סתם גויים ומשמע שהאבות לא היו יותר מסתם גויים ולכולם יש עניין לקיים מצוות כדעת הרמב"ם (מלכים ט,ט)?. ואפשר ליישב שלא התכוונו התוס' להשוואה גמורה בין האבות לשאר גויים, אלא כמו שהאבות קיימו כל התורה כולה קודם שנתנה למעלתם, כך ראוי לכל גוי לקיים את המצוות המוסריות כמו ריבית וכדו' ולכן לא קם אותו אחד בבקעת דורא. אך באמת הקושיא מעיקרא ליתא, שהרי המתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא היו מבני ישראל לכל השיטות בסנהדרין (צב:) אלא שהיו קודם מתן תורה ולכן נחשבו בני נח לשיטת התוס' כדלעיל, וא"כ ההשוואה לקיום האבות כל התורה כולה היא פשוטה  שהרי הם מזרעם. וכך מפורש במקורו של התוס' בתרגום ירושלמי (הובא בתורה שלמה, ריש בשלח סי' רנא*) "כולהון משבטא דאפריים".                 
והנה לפי ה'''רמב''' פשיטא שאין להוכיח כלל, וגם לשיטת '''רש"י''' נראה שאין ראיה, דכבר כתב ה'''כוזרי''' (ב יד) שאברהם נבחר להיות מי שממנו יתחיל הגזע הישראלי לפרוח, וא"כ ברור ששייכותו בקיום המצוות היא גדולה הרבה יותר ואין להוכיח ממנו לשאר הגויים. ובאמת היא סברא פשוטה וכך נשמע גם מדברי חז"ל ('''ב"ר''' צה ג) שנעשו כליותיו של אברהם כשני כדי מים והיו מלמדים אותו תורה, ואפילו אם היה בן נח היה זה עניין מיוחד המורה על קישורו אל התורה והמצוות. וכך כתב ה'''מהר''' (תפארת ישראל פי"ט) שהקשה מה השייכות של האבות לתורה, הרי לא היו יהודים? ותירץ (תפארת ישראל כ') שלאבות היה קישור מיוחד לתורה יותר משאר בני נח. אמנם מצאנו שהקשו האחרונים איך שמר אברהם אבינו שבת, הרי אמרו חז"ל "גוי ששבת חייב מיתה"? ותירץ ה'''הפלאה''' (מקנה, קידושין לז ב ד"ה בתוד"ה ממחרת הפסח) שאברהם חילל שבת בליל שבת שלישראל שהיום הולך אחר הלילה היא שבת, ולגויים שהלילה הולך אחר היום נחשב עדיין יום שישי ולכן היה יכול לעשות בו מלאכה. ובדרך כזו הלך גם ה'''חת''' (שבת קלט ב ד"ה היוצא) שהאבות לבשו בשבת טלית מצוייצת שלישראל היא תכשיט ולבני נח משאוי, ומבואר מדבריהם שהאבות היו בני נח גמורים ואסורים בכל איסורי בני נח והדבר צ"ע. ובאמת ה'''גרסולוביצ'יק''' (סטנסיל סי' תל"ה-תל"ו) תירץ שהאבות למרות שהיו בני נח, מצד החפצא היו כבר ישראל ולכן היה מותר להם לשמור שבת עפ"ד ה'''רמב''' (מלכים י,ט) שהאיסור הוא רק לחדש דת, והם לא חידשו דת כי מצד החפצא היו כבר בגדר ישראל.
 
אך לכאורה כדעת ה'''הפלאה''' וה'''חת''' מבואר ב'''תוס'''' בב"מ (ע ב סוד"ה תשיך) שהקשו למה כשיחזקאל החיה מתים בבקעת דורא לא קם אחד שלא נזהר באיסור ריבית, הרי היו גויים ולא נצטוו על הריבית? ותירצו שהחייאת המתים שהחיה יחזקאל לא הייתה תחיית המתים האחרונה אלא רק מי שזכה קם, ואותו אדם שלא נזהר ברבית לא קם כי היה ראוי גם קודם מתן תורה לקיים מצוות, כמו שהאבות קיימו כל התורה כולה קודם שניתנה. הרי שהשווה ה'''תוס'''' בין קיום המצוות של האבות הקדושים לבין קיום של סתם גויים ומשמע שהאבות לא היו יותר מסתם גויים ולכולם יש עניין לקיים מצוות כדעת הרמב"ם (מלכים י י)?. ואפשר ליישב שלא התכוונו ה'''תוס'''' להשוואה גמורה בין האבות לשאר גויים, אלא כמו שהאבות קיימו כל התורה כולה קודם שנתנה למעלתם, כך ראוי לכל גוי לקיים את המצוות המוסריות כמו ריבית וכדו' ולכן לא קם אותו אחד בבקעת דורא. אך באמת הקושיא מעיקרא ליתא, שהרי המתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא היו מבני ישראל לכל השיטות ב'''סנהדרין''' (צב ב) אלא שהיו קודם מתן תורה ולכן נחשבו בני נח לשיטת התוס' כדלעיל, וא"כ ההשוואה לקיום האבות כל התורה כולה היא פשוטה  שהרי הם מזרעם. וכך מפורש במקורו של התוס' ב'''תרגום ירושלמי''' (הובא בתורה שלמה, ריש בשלח סי' רנא*) "כולהון משבטא דאפריים".                 
'''
'''
דין לימוד תורה לגויים'''  
דין לימוד תורה לגויים'''  


ובסנהדרין (נט.) "אמר ר' יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר 'תורה צווה לנו משה מורשה' לנו מורשה ולא להם" וכך פסק הרמב"ם (מלכים י,ט). והנה מקור הלימוד לדין זה הוא הפסוק "תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד) ומפסוק זה למדה הגמרא במכות (כג:) שתרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני, תרי"א אמר משה כמניין 'תורה' שבפסוק ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. וא"כ הלימוד המחשיב את לימוד התורה לגוי כגזל צריך לאסור גם את שאר המצוות שהרי גם הם במשמע המילה 'תורה' שבפסוק וגם עליהם נאמר 'מורשה', ואיך פסק הרמב"ם שמקבלים הגויים שכר על קיום שאר המצוות?.
ובסנהדרין (נט ב) "אמר רבי יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר 'תורה צווה לנו משה מורשה' לנו מורשה ולא להם" וכך פסק ה'''רמב''' (מלכים י ט). והנה מקור הלימוד לדין זה הוא הפסוק "תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב" ('''דברים''' לג ד) ומפסוק זה למדה ה'''גמרא''' במכות (כג ב) שתרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני, תרי"א אמר משה כמניין 'תורה' שבפסוק, ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. וא"כ הלימוד המחשיב את לימוד התורה לגוי כגזל צריך לאסור גם את שאר המצוות שהרי גם הם במשמע המילה 'תורה' שבפסוק וגם עליהם נאמר 'מורשה', ואיך פסק הרמב"ם שמקבלים הגויים שכר על קיום שאר המצוות?.
ותירץ במרגניתא טבא על שורשי הרמב"ם (שורש א', עמ' תל"ח בהוצ' פרנקל), שלרמב"ם הדרשה של התרי"ג מצוות מהפסוק היא אסמכתא בעלמא וכוונת הפסוק אינה אלא לתורה בלבד ולכן ה'מורשה' נאמרה רק על לימוד תורה. והקשה עליו בספר חמדת ישראל (קונטרס בני נח סי' נ"ז) דברמב"ם בהל' מלכים (ח,י) מפורש להדיא שהפסוק מיירי גם במצוות שכתב שם "משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל. שנאמר מורשה קהלת יעקב" ומוכח שלא סבר שזו אסמכתא?. ולכן יישב הוא, שבאמת הפסוק מיירי בשניהם אלא שלמד הרמב"ם שדרשת ה'מורשה' קאי רק על התורה ממה שהוצרכה התורה למעט גר תושב מאכילת קרבן פסח "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שמות יב,מה) הרי שאת שאר המצוות יכול לקיים. אמנם ראייתו קשה לענ"ד, ראשית דאת כל הקרבנות אסור לגוי לאכול שהרי הם ממון גבוה ורק הותר לישראל לאוכלם כמצוותם כמבואר ברש"י (קידושין נב: ד"ה כי, ועיין מנ"ח מצווה י' סקכ"ג), וא"כ בלא"ה קשה קושייתו? ועוד, דפשט האיסור הוא להאכילו אפילו לא לשם מצווה כמבואר בחינוך (מצווה י"ד), וזה מותר בשאר המצוות לכו"ע?.
ותירץ ב'''מרגניתא טבא''' על שורשי הרמב"ם (שורש א', עמ' תל"ח בהוצ' פרנקל), שלרמב"ם הדרשה של התרי"ג מצוות מהפסוק היא אסמכתא בעלמא וכוונת הפסוק אינה אלא לתורה בלבד ולכן ה'מורשה' נאמרה רק על לימוד תורה. והקשה עליו בספר '''חמדת ישראל''' (קונטרס בני נח סימן נ"ז) ד'''ברמב''' בהל' מלכים (ח י) מפורש להדיא שהפסוק מיירי גם במצוות שכתב שם "משה רבינו לא הנחיל התורה ו'''המצות''' אלא לישראל. שנאמר מורשה קהלת יעקב" ומוכח שלא סבר שזו אסמכתא?. ולכן יישב הוא, שבאמת הפסוק מיירי בשניהם אלא שלמד ה'''רמב''' שדרשת ה'מורשה' קאי רק על התורה ממה שהוצרכה התורה למעט גר תושב מאכילת קרבן פסח "תושב ושכיר לא יאכל בו" ('''שמות''' יב מה) הרי שאת שאר המצוות יכול לקיים. אמנם ראייתו קשה לענ"ד, ראשית דאת כל הקרבנות אסור לגוי לאכול שהרי הם ממון גבוה ורק הותר לישראל לאוכלם כמצוותם כמבואר ב'''רש''' (קידושין נב ב ד"ה כי, ועיין מנ"ח מצווה י' ס"ק כג), וא"כ בלא"ה קשה קושייתו? ועוד, דפשט האיסור הוא להאכילו אפילו לא לשם מצווה כמבואר ב'''חינוך''' (מצווה י"ד), וזה מותר בשאר המצוות לכו"ע?.
ועוד יש להקשות כתוספת לקושיה הראשונה, דבגמרא בסנהדרין (שם) הקשתה על רבי יוחנן מדברי ר"מ ש"אפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול" ותירצה דהא דעסיק בשבע מצוות דידהו. והגמרא בב"ק (לח.) הביאה הא דאמר רב יוסף דהקב"ה התיר לגויים שבע מצוות שלא יקבלו עליהם שכר. והקשתה הגמרא ע"ז מדברי רבי מאיר הנ"ל, ותירצה שמקבלים שכר כמי שאינם מצווים ועושים. הרי שההיתר לגויים ללמוד תורה הוא רק בגלל שמקבלים שכר כמי שאינם מצווים ועושים וזה החילוק בין שבע מצוות דידהו לשאר התורה, וא"כ מוכח שעל שאר התורה שאסורים ללמוד גם אינם מקבלים שכר אפילו כמי שאינם מצווים ועושים?.
 
ויישוב לכל זה נראה להביא מדברי המאירי בסנהדרין (שם ד"ה בן נח) שכתב דמה שהתירה הגמרא לגוי ללמוד שבע מצוותיו כדי לקיימן "כל שכן אם עוסק ומקיים עקרי מצוותיה לשמה" כלומר שההיתר הנאמר לשבע מצוות נכון גם לגוי הלומד תורה ע"מ שיוכל לקיים את מצוותיה כמי שאינו מצווה ועושה כי גם ע"ז מקבל שכר והיא לא רק מורשה לנו אלא גם לגויים מבחינה זו, וכל מה שנאמר עליו מורשה הוא התורה והמצוות שלא שייכים לגוי כלל. ובזה מיושבת הקושיה מב"ק, כי גם על שאר המצות דיבר רבי מאיר ולא רק על שבע מצוות. ועיין בספר חמרא וחיי בסנהדרין (שם ד"ה גוי) שהביא המגיה ראיה לדברי המאירי מדברי הגמרא בסוטה (לה:) דישראל כתבו את כל התורה על האבנים של המזבח בהר עיבל והיה לגויים לבוא וללמוד ולא למדו ועל זה נחתם גזר דינם. ולכאורה קשה דהא אסור לגוי ללמוד תורה? וע"כ צריך לומר שמותר ללמוד בשביל לדעת את המצוות ולקיימם. אך באמת אין זו ראיה, דתוס' שם (ד"ה ועל) הקשו דכבר נחתם גזר דינם כשחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלו את  התורה?, ומבואר מקושייתם שלמדו שאז היו יכולים הגויים לקבל את התורה כמו שהיו יכולים לקבל את התורה כשחיזר עליהם הקב"ה לפני מעמד הר סיני, ועל זה נתבעו ולא על שהיו צריכים ללמוד ולא למדו. ועוד עיין בספר מעשי חייא (סוטה סי' ה') בשם הגרימבריסק שפירש שהיה להם ללמוד רק שבע מצוות ועל זה נחתם גזר דינם, ומה שכתבו את כל התורה הוא כדי ללמוד היקשים וג"ש משאר התורה בעניין שבע המצוות וכן הסכים איתו הגר"ח אביו. וא"כ אין ראיה כלל.     
ועוד יש להקשות כתוספת לקושיה הראשונה, דב'''גמרא''' בסנהדרין (נט א) הקשתה על רבי יוחנן מדברי ר"מ ש"אפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול" ותירצה דהא דעסיק בשבע מצוות דידהו. ו'''הגמרא''' בב"ק (לח א) הביאה הא דאמר רב יוסף דהקב"ה התיר לגויים שבע מצוות שלא יקבלו עליהם שכר. והקשתה הגמרא ע"ז מדברי רבי מאיר הנ"ל, ותירצה שמקבלים שכר כמי שאינם מצווים ועושים. הרי שההיתר לגויים ללמוד תורה הוא רק בגלל שמקבלים שכר כמי שאינם מצווים ועושים וזה החילוק בין שבע מצוות דידהו לשאר התורה, וא"כ מוכח שעל שאר התורה שאסורים ללמוד גם אינם מקבלים שכר אפילו כמי שאינם מצווים ועושים?.
ובספר חמרא וחיי בסנהדרין (שם) הקשה על המאירי דלפי"ז הייתה צריכה הגמרא בסנהדרין לתרץ את הקושיה מרבי מאיר שהגוי יכול לעסוק בכל התורה כדי לקיים את המצוות ולא רק בשבע מצוותיו?.  
 
ויישוב לכל זה נראה להביא מדברי ה'''מאירי''' בסנהדרין (נט א ד"ה בן נח) שכתב דמה שהתירה הגמרא לגוי ללמוד שבע מצוותיו כדי לקיימן "כל שכן אם עוסק ומקיים עקרי מצוותיה לשמה" כלומר שההיתר הנאמר לשבע מצוות נכון גם לגוי הלומד תורה ע"מ שיוכל לקיים את מצוותיה כמי שאינו מצווה ועושה כי גם ע"ז מקבל שכר והיא לא רק מורשה לנו אלא גם לגויים מבחינה זו, וכל מה שנאמר עליו מורשה הוא התורה והמצוות שלא שייכים לגוי כלל. ובזה מיושבת הקושיה מ'''הגמרא''' ב"ק, כי גם על שאר המצות דיבר רבי מאיר ולא רק על שבע מצוות. ועיין בספר '''חמרא וחיי''' בסנהדרין (נט א ד"ה גוי) שהביא המגיה ראיה לדברי ה'''מאירי''' מדברי הגמרא בסוטה (לה ב) דישראל כתבו את כל התורה על האבנים של המזבח בהר עיבל והיה לגויים לבוא וללמוד ולא למדו ועל זה נחתם גזר דינם. ולכאורה קשה דהא אסור לגוי ללמוד תורה? וע"כ צריך לומר שמותר ללמוד בשביל לדעת את המצוות ולקיימם. אך באמת אין זו ראיה, ד'''תוס'''' שם (ד"ה ועל) הקשו דכבר נחתם גזר דינם כשחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלו את  התורה?, ומבואר מקושייתם שלמדו שאז היו יכולים הגויים לקבל את התורה כמו שהיו יכולים לקבל את התורה כשחיזר עליהם הקב"ה לפני מעמד הר סיני, ועל זה נתבעו ולא על שהיו צריכים ללמוד ולא למדו. ועוד עיין בספר '''מעשי חייא''' (סוטה סי' ה') בשם ה'''גריסולוביצ'יק''' שפירש שהיה להם ללמוד רק שבע מצוות ועל זה נחתם גזר דינם, ומה שכתבו את כל התורה הוא כדי ללמוד היקשים וג"ש משאר התורה בעניין שבע המצוות וכן הסכים איתו הגר"ח אביו. וא"כ אין ראיה כלל.     
ובספר '''חמרא וחיי''' בסנהדרין (נט א) הקשה על ה'''מאירי''' דלפי"ז הייתה צריכה הגמרא בסנהדרין לתרץ את הקושיה מרבי מאיר שהגוי יכול לעסוק בכל התורה כדי לקיים את המצוות ולא רק בשבע מצוותיו?.


== בירור שיטות הראשונים ==
== בירור שיטות הראשונים ==
12

עריכות

תפריט ניווט