הבדלים בין גרסאות בדף "ספק ערלה בארץ ישראל בזמן הזה"

(כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

סוגיה זו עוסקת בתלות של איסור ערלה בארץ ישראל, ובגדרי ארץ ישראל לענין מצוה זו. ראשית, יש להתבונן בהגדרות הכלליות שקבעו חכמים לענין כלל המצות התלויות בארץ. כך אמרו חכמים במשנה (קידושין לו, ב): כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים; רבי אליעזר אומר: אף החדש.  

נמצאנו למדים שיש מחלוקת תנאים כיצד להבין את פסוקי התורה, ולאור זאת יש השלכה לתוקף המצוות בארץ או בחו"ל, וביניהן ערלה. להלכה פסק הרמב"ם (פירוש המשנה) כמו רבי אליעזר במשנה, ולחומרא: "והלכה כרבי אליעזר שאומר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואף על פי שהוא תלוי בארץ", אולם ערלה אינה אסורה מן התורה אלא בארץ.  

הגמרא שואלת מהן אותן המצוות "התלויות בארץ"? ודוחה אפשרות הבנה שאלו מצוות שהתורה התבטאה בהן בלשון "ביאה לארץ" (רש"י: כגון כי תבאו (ויקרא יט) כי יביאך (שמות יג)), ומסיקה שאלו שהן חובת הגוף כמו תפילין ופטר חמור אינן תלויות בארץ, ולעומתן אלו שאינן חובת הגוף אלא חובת קרקע נוהגות דוקא בארץ (מלבד היוצאות דופן במשנה).  

הלחם משנה שהזכיר הרב ישראלי כתב שהרמב"ם במאכלות אסורות ביסס את התלות של ערלה בארץ ישראל מן הפסוק "כי תבאו אל הארץ", וזאת למרות שביסוס זה נדחה בגמרא מפני שתפילין ופטר חמור שודאי אינן תלויות בארץ, ואף על פי כן נכתבו בלשון ביאה לארץ. סיבת הדבר שנקט הרמב"ם את הביסוס הלשוני הדחוי היא שזו דרשה פשוטה יותר, אף על פי שנדחית בגמרא! "וכן דרכו של רבינו לכתוב הדרשה הפשוטה בכתוב אף על פי שאינה עיקר".  

סוגיה עמוקה היא הגדרת ארץ ישראל ותחומיה לענין מצוות התלויות בארץ . פעמים החובה תלויה בכיבוש וחלוקה, פעמים בבנין בית המקדש, ופעמים משתנית בין מקומות שונים בתוך גבולות השטח שהתורה מגדירה אותו כארצנו המובטחת: גבולות עולי בבל וגבולות עולי מצרים . מצות ערלה מיוחדת במורכבות של הלכותיה ביחס בין ארץ ישראל וחו"ל, ויש בה חידוש. המשנה (ערלה ג, ט) מבארת שבחו"ל מצות ערלה נוהגת מתוקף "הלכה". דעת שמואל היא שהכונה להלכות מדינה (רש"י: "הנהיגוהו הם עליהם בחוצה לארץ", כלומר חובה מחמת מנהג בלבד), ודעת רבי יוחנן היא שהכונה להלכה למשה מסיני (קידושין לח, ב). הגמרא שואלת אם כך הוא תוקף המצוה, כהלכה למשה מסיני, מדוע ההלכה היא שספק ערלה בחוץ לארץ מותר? התשובה היא: כיון שכך נאמרה ההלכה למשה מסיני שבספקות יש להקל.

בהלכות ערלה, הכלל ההלכתי קובע כי כל המיקל בארץ, הלכה כמותו בחוצה לארץ (ברכות לו, א) , ונולדו קולות רבות בהלכה בערלת חו"ל . מימי הגמרא, דרך הראשונים וכלה באחרונים, הפוסקים נזקקו לדון בשאלות מציאותיות ופעמים נתנו להם מענה של היתר על פי הכלל האומר שספק ערלה בחו"ל מותר, והשאלה הנשאלת היא היכן הם הגבולות לאותם המקומות כדי לדון על פי פרטי ההלכה הזו בימינו.  

כאמור, לכל מצוה מן המצוות התלויות בארץ יש ביטויים שונים בפסוקים, ומתוך כך מצינו בחז"ל דרישות ותנאים למצוות אלו. וכך הגדיר הרב שאול ישראלי (ארץ חמדה שם, סימן ב):

אכן, להלכה מקובל כפי שפסק הרמב"ם בהלכות תרומות א, כו: "שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד, ובזמן שכל ישראל שם... וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה" (וכן הוא בהלכות איסורי ביאה כ, ג). הראב"ד בשני המקומות חלק עליו וכתב שההלכה היא שחיוב תרומה בזמן הזה מדאורייתא. השולחן ערוך (שלא, ב) פסק כמו הרמב"ם, והרמ"א הזכיר כי יש חולקים ומחמירים שתרומות ומעשרות מן התורה גם בזמן הזה, "אך לא נהגו כן".

המשנה למלך (מאכלות אסורות י, יא) כתב על פי דברי התוספות הנזכרים, שכיום אף בארץ ישראל איסור ערלה הוא מדרבנן, כי החובה תלויה בקדושת הארץ, והקדושה בטלה (לפי הסובר שתרומה בזמן הזה מדרבנן). חשוב להדגיש שלכאורה הרמב"ם והשולחן ערוך אינם מסכימים לקביעת התוספות ששאר המצות התלויות בארץ הינן מדרבנן כמו דין תרומה ומעשרות, אלא ערלה בארץ ישראל בזמן הזה מדאורייתא (רמב"ם ערלה י, ט והלאה; שו"ע רצד, ח) וראה עוד להלן בשיטתם.  

יש להזכיר כי בספר תורת הארץ (חלק ב, אות לט ד"ה ומכל מקום) נקט שלמרות שלדעת בעלי התוספות ודעימייהו ערלה בזמן הזה בארץ ישראל בתוקף של הלכה למשה מסיני, אין להקל בה כמו בחו"ל: "ודאי אין מקילין בערלה בארץ ישראל כל הקולות שנוהגין בערלה בחו"ל", לדעתו חז"ל החמירו בארץ ישראל משום שהיה פעם מן התורה, והביא לכך כמה דוגמאות בהלכה .  

אחרונים נוספים עסקו בדין זה ואף צירפו להקל את דעות הסוברים שבזמן הזה כלאים וערלה אינם אלא מדרבנן, ודנו בדעת הרמב"ם. הרמב"ם סובר שקדושה ראשונה בטלה לענין מצוות התלויות בארץ, אמנם הקדושה שהחיל עזרא בעלית בבל קדשה אף לעתיד (תרומות א, ה) . למרות זאת, מצוות תרומות ומעשרות אינן תקפות מדאורייתא בזמן הזה, כיון שיש שני תנאים לחיוב מן התורה: א. ארץ ישראל; ב. "בזמן שהיו כל ישראל שם". את התנאי השני הרמב"ם הסביר:  

לגבי עצם קושית המנחת חינוך על הרמב"ם מדוע הביא את דין אבותינו קודם לכיבוש, מלבד העובדה שהוא עצמו הציג השלכה נוספת גם לעתיד לבוא בדין עצים הנטועים קודם הכיבוש, ובכך נפלה ראיית הצל"ח מהרמב"ם, הראה בדרך אמונה (מעשר שני י, ט באור ההלכה ד"ה זה) שזו דרכו של הרמב"ם בכמה מקומות להביא דינים שחלפו ואינם שייכים עוד, ואף לא יהיו שייכים עוד לעולם כמו פסח מצרים, תקנת הטבילה של עזרא שבטלה, ועוד, "ואף על פי שהשמיט הרבה מהדברים שאין נוהגין לדורות, מכל מקום הביא רבים מהם".   

בענין איסור ערלה מובאת דרשה בתורת כהנים (קדושים פרשה ג): "כי תבואו, יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר אל הארץ, הארץ המיוחדת".  

הגר"ע יוסף ביביע אומר (ו, כד) כתב מתחילה שבמקומות שלא כבשו עולי בבל אלא עולי מצרים ובהם "ודאי דספק ערלה מותר כדין ספק ערלה בחו"ל", ושוב חזר בו בתשובתו זו מפני דברי רבי דוד מקרלין , והמלבושי יום טוב (חובת הקרקע ב) והישועות מלכו. הוא קיבל את דברי רבי דוד מקרלין שקבע שארץ ישראל לענין ערלה היא בגבולות עולי מצרים, וזאת מפני שכלל לא נזכר במצוה זו ענין קדושת הארץ וכיבושה, אלא מיד שנכנסו לארץ נתחייבו בערלה גם קודם הכיבוש. לכאורה דבר זה לא מובן, אם אנו אומרים שענין כיבוש והחלת קדושת הארץ לא מוזכר ואינו מהוה תנאי לחיוב מצות ערלה, מדוע ישנה תלות בגבולות עולי מצרים?! גם גבולות אלו מהווים ביטוי של הכיבוש, הישיבה והחלוקה! נראה שהבינו שלדורות המצוה תלויה באותה "ביאה" שהיתה בימי יהושע ועולי מצרים, למרות שאין תנאי "כיבוש", וראה להלן דעת החזון איש.  

במצות ערלה וחלה נצטוו ישראל לפני ירושה וחלוקה, כבר מעת כניסתם לארץ. החזון איש (ערלה א, סוף אות יא) כתב שלכאורה אי אפשר לומר שיתחייבו בחלה מיד בכניסה לארץ מפני ש"אין קדוש ארץ ישראל עד שיקדשוה בית דין... ובטורי אבן כתב דבית דין אומרים מקודש, ומשמע דכמו דערי ישראל צריכין קידוש הוא הדין ארץ ישראל כולה". ומתוך כך חילק החזון איש בין מצוות התלויות בקידוש הארץ, ובין אלו שחובתן התחילה מעת הכניסה אף קודם ירושה וחלוקה, שבהם אין צורך בקידוש ואף כאשר תבטל קדושת הארץ הן אינן בטלות כיון שאינן תלויות בירושה וחלוקה שתלויות במעמד אחר של קדושת ארץ ישראל: "קדושת ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה ומובחרת מאליה".

החזון איש במקום אחר (שביעית ג, אות יב) כתב שעולה מהסוגיה בכתובות (כה, א) שדבר שנתחייבו בו קודם כיבוש וחלוקה, חיובו מן התורה גם בזמן הזה, וכך היא מצות חלה והוא הדין למצות ערלה "שאין ערלה תלויה בקדושת הארץ אלא בגבולי הארץ", ויש חילוק מסוים בין חלה וערלה, שבמצות חלה יש ביטוי מפורש בפסוקים שבעינן ביאת כולכם, ובערלה אין שום צורך בזה, וכיון שאין ביטוי לכך בפסוקים אין לנו לבדות מעצמנו. והוסיף שמנידה מז, א עולה שיש השואה בין חלה לתרומה שתלויות בקדושת הארץ, ולפי זה הוא הדין ערלה והאידנא אם קדושה שניה של עזרא לא קידשה לעתיד לבוא יש להתיר, ולמעשה כתב ש"קשה להקל". לפי דברים אלו, הגבולות של ארץ ישראל לענין הלכות ערלה אינן תלויות כלל בעליות השונות אלא בארץ המובחרת שהובטחה לנו כפי הכתוב בתורה.  

הרב שאול ישראלי (ארץ חמדה שער ג סימן א) דן בענינים אלו, ורוח אחרת עמו. הוא מסביר שדעת הרמב"ם היא שבשביל להגדיר חלקים מסוימים כארץ ישראל, חייבים לכבוש אותם! שם "ארץ ישראל" לענין המצוות התלויות בה, מכריח מציאות של כיבוש, וזאת אפילו לגבי אותן מצוות שאינן תלויות בכיבוש וחילוק. כך היא לשונו הזהב של הרמב"ם (תרומות א, ב):

אולם, נראה שלענין מצות ערלה, אין נפקא מינה בזה. הרב ישראלי במקום נוסף (ארץ חמדה תוספת בירור לשער ג, א, אות יא) צמצם את החידוש שבביאורו הנ"ל בדעת הרמב"ם, וכתב שמה שהרמב"ם תלה את "שם" ארץ ישראל בכיבוש, הוא דוקא לגבי אותם עניינים שמתחילת החיוב שלהם נקבע שהוא דוקא אחרי ירושה וחלוקה, כלומר שהכיבוש הוא הכרחי בהם. לענין מצוות ערלה וכלאים, מתחילה ישראל נתחייבו בהם מעת הביאה לארץ בלי שום תלות בכיבוש, ולא שייך לומר בהם שתלויות בארץ ישראל הכבושה על ידינו. הרב ישראל דייק זאת משני מקומות ברמב"ם . מעתה יש לומר שבמצות אלו שאין שייכות כלל לכיבוש הכל תלוי מעיקרא בגבולות ארץ ישראל המובטחת המבוארים בתורה, וכדברי החזון איש.   

מצוות התלויות בארץ נחלקות לכמה סוגים, אשר לכל אחד מהם תנאים משלו כדי להתחייב מדאורייתא או מדרבנן. מצות ערלה התיחדה בכך שאף בחו"ל היא מחייבת בתוקף של הלכה למשה מסיני. הפוסקים עסקו בשאלת החיוב בזמן הזה במצות ערלה אפילו בארץ ישראל, ונחלקו אם החיוב הוא מן התורה או מדרבנן (הן על פי דעת התוספות והן על פי דעת הרמב"ם והשלחן ערוך).

אמנם, אף אם נגדיר שהחיוב בזמן הזה בארץ ישראל הוא מן התורה, כדעת רוב הפוסקים, יש להגדיר מהם הגבולות הקובעים את ארץ ישראל, באשר ידוע כי יש חילוק הלכתי משמעותי במצוות התלויות בארץ בין הגבולות של עולי בבל מצרים, והגבולות הקבועים של התורה. הראנו כי לדעת כמה פוסקים גבול עולי מצרים הוא הקובע, ולדעת החזון איש נראה שהתלות היא בקביעת הגבולות שעל פי התורה, וכן נראה מדברי הרב ישראלי. יש לכך השלכה משמעותית לענין מצות ערלה מפני שההלכה היא שבחו"ל (בכל הזמנים) ספק ערלה מותר וכן יש קולות נוספות בערלת חו"ל על פני ערלת ארץ ישראל.