הבדלים בין גרסאות בדף "לפני עיוור לא תתן מכשול"

ו'''הגרי"פ פערלא''' מוכיח עוד מהגמ' {{ויקיטקסט|בבא מציעא עה ב|ב"מ עה:}} שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ"ע, וקשה שעשה (דהלוואה) דוחה לא תעשה (דלפנ"ע), אלא ע"כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור{{הערה|מאידך, '''יד מלאכי''' כתב להוכיח שעובר מיד, מדברי '''שו"ת מהר"א ששון''' (קסב) שהמלוה בריבית עובר באיסור מיד בשעת ההלוואה, וכתב ב'''כנסת הגדולה''' (יו"ד ק"ס הגהת הטור אות ו') שגם הלווה עובר מיד, משום לפנ"ע. וכ"כ גם ב'''תשובת הר"ן''' (עג) פ"ט, וא"כ מוכח שיש איסור לפנ"ע מיד. (ויש לעיין בדבריו, דהרי חשיב שכן נכשל ממש). {{ש}}ועל ראיית הגרי"פ יש לעיין, אולי האיסור בעשייתו אלא שעובר רק כשנכשל, וכאופה בשבת, (ראו לקמן לגבי חיוב מלקות).  {{ש}} עוד יש לדון, אם דומה ל'''פסקי תוס'''' בזבחים (אות ס"ט) על התוס' שם (צז:) שכששובר עצם בפסח ואוכל התוך, מקרי עשה דוחה ל"ת "בעידניה" כיון שאין דרך אחרת, וראו גם ב'''קובץ הערות''' (לו ד).  {{ש}}ונקודה שלישית שיש לדון על דבריו, שאולי אין פה עדל"ת אף אם עבירת הלפנ"ע הינה מיד בשעת הלוואה, משום שמצות הלוואה היא בין אדם לחברו כצדקה וכדומה, ובמצוות כאלו העיקר זה התוצאה, ואם כן אם במעשהו יהא לשני נזק מצד ששם לו מכשול, כבר אי"ז "הטבה", ולא שייך לומר שיש פה "עשה". וראיה לזה שהעיקר התוצאה, - שמצוות כאלו אין צריך כוונה בהם לכו"ע (ראו המחלוקת בשו"ע או"ח ס ד), כ"כ '''קובץ הערות''' (בסוה"ס ב"דוגמאות לביאורי אגדות" ג), וב'''אהבת ציון''' (דרוש יד) בשם הנוב"י, '''אמרי בינה''' (או"ח יד), ו'''שו"ת יביע אומר''' (ו יו"ד כט). (ובב"מ {{ויקיטקסט|בבא מציעא פב ב|פב:}} לכאורה זו מחלוקת תנאים, ואולי עוסק במצוה פטמ"ה שאני כי הדחיה ב'גופו' ולא ב'קיום', ולכן אף שיש מצוה תמיד מ"מ אין דחיה לחיוב השני. אמנם ב'''קובץ הערות''' (סט ט י) וב'''הגהות רעק"א''' (שו"ע או"ח י) משמע שגם בעדל"ת הדחיה היא ב"אדם" ולא ב"מצוה"). וזה ככל שאר "מצוות מעשיות" שא"צ כוונה - כ"כ ב'''שו"ת שאלת יעב"ץ''' (ב צז), ו'''קובץ שיעורים''' (כתובות רמז). וראו כעי"ז בפרי מגדים (או"ח קסט ג).}}.

ואולי יתכן לחלק בזה בין עצה רעה לבין מכשיל בעבירה, במקרה שהנכשל שוגג (כמובן שאין עצ"ר במזיד), שבעצה עבר מיד משום בין אדם לחברו. אם כי י"ל להיפך - שדווקא בעבירה יש רעה גם במחשבתו לעשות מעשה אף אם לא עשה.

כתב ה'''רמב"ן''' (מלחמות ה' סנהדרין סופ"ח עד: לגבי איסור מכירת קוואקי ודימוניקי לגויים, שאסור משום לפנ"ע שמכשיל אותם בעבודה זרה), שמצד איסור ההכשלה אין דין של 'יהרג ואל יעבור', כי זה לאו בעלמא ולא עבירת "עבודה זרה" שדינה ביהרג ואל יעבור. אולם '''בעל המאור''' שם חולק ואומר שזה מותר רק בגלל שלהנאתו מכוון.  

וב'''מנחת אשר''' תלה בזה מחלוקת ראשונים נוספת: בגמרא מבואר שאסור להפריש תרומות ומעשרות שלא מן המוקף. ומבואר שחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומבואר שחבר שנתן לעם הארץ דבר שאינו מעושר, החבר יפריש על מה שביד העם הארץ, אף שיש איסור להפריש שלא מן המוקף, כי ניחא ליה לעשות איסור קטן (של הפרשה שלא מן המוקף) כדי שהעם הארץ לא יעשה איסור גדול (של אכילת טבל). אמנם בגמ' {{ויקיטקסט|שבת ד א|שבת ד.}} יש ספק אם מותר לעבור על איסור קטן כדי להציל אחר מאיסור גדול. וכתבו הראשונים שזה שונה מחבר שמפריש שלא מן המוקף, כי שם החבר הוא זה שגרם לע"ה שיעבור על האיסור, ולכן הוא מעדיף לעשות איסור קטן כדי להצילו. ובראשונים יש ניסוחים שונים לחילוק זה. '''תוס'''' (שבת ד) כתב בסתם, שהאיסור נעשה על ידו. אך ב'''תוס' רא"ש''' כתב "דהתם היינו טעמא כיוון דהוא ספי ליה איסורא, דאמר ליה מלא לך כלכלה תאנים, אם יאכל עם הארץ טבל על ידו '''הוי כאילו הוא אוכלו'''". ובדברי '''המאירי''' הדברים מוצגים כמחלוקת "חכמי הצרפתים" עם "חכמי הדורות": שהמאירי כתב בשם חכמי הצרפתים, דניחא ליה לחבר לעבור על איסור קטן של הפרשה שלא מן המוקף כדי שהעם הארץ לא יעבור על איסור חמור של אכילת טבל, "שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו", "וחכמי הדורות מוסיפים בתי' זה, שאף החבר אילו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה". וצ"ב מה באו להוסיף. ולהנ"ל נראה דפליגי אם הלאו דלפנ"ע הוי לאו בפני עצמו או סניף מעבירת המכשול.