הבדלים בין גרסאות בדף "לפני עיוור לא תתן מכשול"

ו'''הגרי"פ פערלא''' מוכיח עוד מהגמ' (ב"מ עה:) שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ"ע, וקשה שעשה (דהלוואה) דוחה לא תעשה (דלפנ"ע), אלא ע"כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור{{הערה|מאידך, '''יד מלאכי''' כתב להוכיח שעובר מיד, מדברי '''שו"ת מהר"א ששון''' (קסב) שהמלוה בריבית עובר באיסור מיד בשעת ההלוואה, וכתב ב'''כנסת הגדולה''' (יו"ד ק"ס הגהת הטור אות ו') שגם הלווה עובר מיד, משום לפנ"ע. וכ"כ גם ב'''תשובת הר"ן''' (עג) פ"ט, וא"כ מוכח שיש איסור לפנ"ע מיד. (ויש לעיין בדבריו, דהרי חשיב שכן נכשל ממש). {{ש}}ועל ראיית הגרי"פ יש לעיין, אולי האיסור בעשייתו אלא שעובר רק כשנכשל, וכאופה בשבת, (ראו לקמן לגבי חיוב מלקות).  {{ש}} עוד יש לדון, אם דומה ל'''פסקי תוס'''' בזבחים (אות ס"ט) על התוס' שם (צז:) שכששובר עצם בפסח ואוכל התוך, מקרי עשה דוחה ל"ת "בעידניה" כיון שאין דרך אחרת, וראו גם ב'''קובץ הערות''' (לו ד).  {{ש}}ונקודה שלישית שיש לדון על דבריו, שאולי אין פה עדל"ת אף אם עבירת הלפנ"ע הינה מיד בשעת הלוואה, משום שמצות הלוואה היא בין אדם לחברו כצדקה וכדומה, ובמצוות כאלו העיקר זה התוצאה, ואם כן אם במעשהו יהא לשני נזק מצד ששם לו מכשול, כבר אי"ז "הטבה", ולא שייך לומר שיש פה "עשה". וראיה לזה שהעיקר התוצאה, - שמצוות כאלו אין צריך כוונה בהם לכו"ע (ראו המחלוקת בשו"ע או"ח ס ד), כ"כ '''קובץ הערות''' (בסוה"ס ב"דוגמאות לביאורי אגדות" ג), וב'''אהבת ציון''' (דרוש יד) בשם הנוב"י, '''אמרי בינה''' (או"ח יד), ו'''שו"ת יביע אומר''' (ו יו"ד כט). (ובב"מ פב: לכאורה זו מחלוקת תנאים, ואולי עוסק במצוה פטמ"ה שאני כי הדחיה ב'גופו' ולא ב'קיום', ולכן אף שיש מצוה תמיד מ"מ אין דחיה לחיוב השני. אמנם ב'''קובץ הערות''' (סט ט י) וב'''הגהות רעק"א''' (שו"ע או"ח י) משמע שגם בעדל"ת הדחיה היא ב"אדם" ולא ב"מצוה"). וזה ככל שאר "מצוות מעשיות" שא"צ כוונה - כ"כ ב'''שו"ת שאלת יעב"ץ''' (ב צז), ו'''קובץ שיעורים''' (כתובות רמז). וראו כעי"ז בפמ"ג (או"ח קסט ג).}}.

ובאמת, מכך דייק המנח"ח דלעיל שלדעת החינוך אין לאו במכשול כפשוטו. ו'''הגרי"פ פערלא''' (ל"ת נ"ה) ועוד אמרו, שאין לפנ"ע אם הנכשל לא נכשל בפועל, ולכן מקרי אין בו מעשה{{הערה|יש לדון על דברי הגרי"פ, (שבשעת ההנחה עדיין לא עובר וכשנכשל אח"כ אין בו מעשה), מדברי ה'''ריטב"א''' (מכות כא:) שאם יכול להימנע מעבירה ע"י עשיית מעשה, חשיב לאו שיש בו"מ אף שלא עושה מעשה. ראו גם ב'''כסף משנה''' (כלאים י ל) שמביא הריטב"א. (יש להעיר שבכס"מ בהל' פסולי המוקדשין (יח ט) דוקא מקשה על הרמב"ם שם למה לא כתב שלא לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה. ובאמת ב'''מנח"ח''' מצוה ח כתב לתרץ שמקרי יב"מ משום שתחילתו ע"י מעשה וכנ"ל). אך ב'''שו"ת שאגת אריה''' (בחדשות יב, ד"ה אלא) ביאר כוונת הריטב"א כדברי התוס' (שבועות יז.) שחשיב יש בו"מ כיון שתחילתו ע"י מעשה. ולפי השאגת אריה, אף כאן יחשב כלאו שיש בו מעשה כיון שהמכשול מונח בתוצאה ממשה שהוא עשה. {{ש}}(עוד בענין זה ראו '''שו"ת תרומת הדשן''' (רפה) ו'''רמ"א''' (יו"ד שעב) גבי כהן ערום בבית האם להודיע לו שיש מת, וב'''פתחי תשובה''' (ד) דייק מהרמ"א שגם אם תחילת המעשה היה בהיתר בכ"ז אח"כ כשנהפך לאיסור אף שלא עשה מעשה באיסור מקרי "מעשה" ולא "שב וא"ת" (ובדאו' לא נדחה משום כבוד הבריות). וכ"כ גם ב'''משנה למלך''' (ביאת מקדש ג כא ד"ה גרסינן), וראו גם '''משנת חכמים''' (יבין שמועה מצוה א), וכך גם נראה ב'''ירושלמי''' (שבועות ג ז) שכתוב שאם נשבע שיאכל ככר ושרפו או זרקו לים הוי מעשה, וזה משום שהתחיל לעבור על שבועתו ע"י שזרק ושרף. (וב'''רמב"ן''' מכות טו. הביא את הירושלמי הנ"ל, אך ב'''מאירי''' שבועות ד. כתב שהירושלמי הזה משובש). וב'''תוס'''' (שבועות ד. ד"ה אבל), ס"ל דחשיב אין בו מעשה, וב'''פני יהושע''' שם כתב מדנפשיה שיש בזה מעשה. וב'''גינת ורדים''' לבעל הפמ"ג (כלל כב) הסתפק בזה - האם מצב שנובע ממעשה שנעשה בהיתר, חשיב שעובר כעת על האיסור ב"מעשה". וראו גם ב'''שו"ת הר צבי''' (או"ח א יא). ו'''בשו"ת מהר"ש ענגיל''' (ח"ג כז) כתב שמותר לכהן לשכב בבית חולים גדול אף שאולי יש שם מתים, כי אפ"ל שכשנכנס לא היו שם מתים וגם אם אח"כ מת מישהו, זה נקרא שב ואל תעשה. הביאו ב'''שו"ת ציץ אליעזר''' חט"ז לג. ולא כפת"ש הנ"ל.). {{ש}}עוד צ"ע מאופה בשבת וכד' שלא עובר עד שנאפה, ובאמת ב'''שו"ת פרי יצחק''' (ח"ב מט) דחה שאף אם נאמר שלא עבר עד שנכשלו בזה בפועל, מ"מ ודאי שאין לומר שאז עבר על האיסור כי הרי אז לא עשה מאומה, אלא ודאי שזה תנאי בעבירה שכשנכשל ממש אז עובר למפרע במה ששם, וא"כ לכו"ע האיסור הוא בנתינה.}}. והגרי"פ פערלא (ח"ב עמ' 106 ב') כתב שלדעות שעובר בלפנ"ע מיד בנתינת המכשול (כפי שהתבאר לעיל), ילקה על לאו זה, כי מקרי לאו שיש בו מעשה. וכן לרבי יהודה דס"ל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, ילקו על לפנ"ע. ודבריו הם לטעם הפטור משום דאין בו מעשה, אך לטעמים האחרים (לאו שבכללות ולא מפורש) לא ילקו גם לדעות אלו.  

ומקור לשיטה שהמכשיל עובר איסור כמו הנכשל, איתא גם ב'''רש"י''' עה"ת (במדבר ל טז) "ונשא את עוונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין". גם בגמ' נדרים (מח:) איתא "ויהא עוון תלוי בראשו", ומשמע שאם בגללו חטאו ה"ז עולה לחובתו{{הערה|ראו גם ב'''ספר חסידים''' (אות ס"א) גבי הנותן צדקה לרשע, "ולא עוד אלא שנחשב לו עוון". (וכעי"ז גם בגמ' שבת (נד:) גבי חיוב מחאה, ש"פרתו של ר"א היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים"). וראו עוד ב'''שעה"צ''' (תר"ח סק"א) משבועות ל"ט וסנהדרין כ"ז.}}.

וב'''מנחת חינוך''' (רלב), ובהגהות '''מעשה חשב''' על שער המלך (אישות ט טז), מקשים מתוס' {{ויקיטקסט|חגיגה_יג_א#תוספות|בחגיגה י"ג}}, שם מבואר שישראל המלמד תורה לעכו"ם עובר בלפנ"ע (אף שלישראל ודאי שרי ללמוד תורה), וכך גם הקשה משם בספר '''שושנת העמקים''' לפמ"ג (סי' י'), ומקשים עוד מתוס' {{ויקיטקסט|בבא_מציעא_י_ב#תוספות|ב"מ י:}} (שישראל המקדש גרושה לכהן עובר בלפנ"ע),  ובמנח"ח מביא (וכ"כ ב'''שו"ת בית הלוי''' ח"א יג) שיש שחילקו בין אם הוא משתתף ממש בעבירה או רק מאפשר את עשייתה, כגון אם מקדש אשה גרושה לכהן או מקיף ראש או מלמד תורה, שם אסור אף כשאינו בר חיובא, אך אם רק מושיט דבר למישהו שיכל לקחתו לעצמו לבד, אין לפנ"ע כשהוא לא מצווה. וכ"כ גם ב'''שו"ת טוב טעם ודעת''' (ג ב לב). (וראו '''מנחת אשר''' (ויקרא לט ו) מה שתמה).

וב'''גמ'''' (חולין לג) לכאורה רואים שיש איסור, כי כתוב שאסור לזמן נכרי על בני מעיים אף שישראל לא מצווה על זה, אמנם ב'''שו"ת אגרות משה''' (יו"ד ח"א ג) כתב דשאני התם שאת איסור אבר מן החי יש גם לישראל, אלא שבמקרה זה של בני מעיים לגוי זה נכלל באיסור ולישראל לא. ויש לדון עוד, ומ"מ גם ב'''שו"ת טוטו"ד''' (ג ב לב) כתב כן, ושם כתב גם על חגיגה י"ג ששייך איסור בישראל כבגוי כשמלמד לבתו תורה, וכן על ב"מ י: תירץ ששייך איסור בישראל כבכהן בשאר חייבי לאווין, א"נ דחשיב בר חיובא כיוון שמצווה על קידוש הכהן משום "וקדשתו".

ולכאורה מהברייתא "המושיט כוס יין לנזיר" שעובר בלפני עיוור, לכאורה מוכח שעובר בלפנ"ע גם כשאינו ב"ח, כי הרי המושיט אינו נזיר. וב'''פמ"ג''' בפתיחה כוללת (ה ד) כתב על זה: "ומיהו י"ל, כל ששייך בזה איסורא כמו נזיר אילו היה נזיר, וי"ל דווקא באותו עניין ממש והבן".

ובהגהות '''מהר"צ חיות''' על הש"ס (שבת ג) כתב בדעת הרמב"ם, דס"ל שיש איסור דאורייתא דלפנ"ע אף בחד עברא מדין [[הוכח תוכיח]]. אמנם ב'''שדי חמד''' (כללים ו כו ג) כתב על דבריו דלכו"ע יש חיוב תוכחה, אלא שכשאין מצד זה אז נחלקו האם יש איסור מסייע. (גם ב'''שער הציון''' (שמז סק"ח) כתב דמיירי באין יכול למונעו). וראו עוד בשד"ח שם (אות יז).

ונפק"מ בנידון זה למקרים שאין דין ערבות, כגון גוי (ראו להלן) אשה (ראו להלן הדעות בזה) וגר (כתבו '''רש"י''' ו'''תוס'''' בנדה יג: ויבמות מז: שאין כלפיהם ערבות), וכן בדינים דרבנן (ב'''שו"ת זרע אברהם''' (או"ח יב) שהובא ב'''ברכי יוסף''' (או"ח קכד סק"ג), וכן ב'''צל"ח''' (ברכות מח.) כתבו שאין בזה דין ערבות, וראו '''שו"ת סמא דחיי''' (או"ח יג ויד) שהובא ב'''פרי מגדים''' בפתיחה כוללת (ח"ב אות ט"ז), וע"ש עוד בפמ"ג).

ול'''פמ"ג''' (שם, באשל אברהם) ס"ל שאין איסור מסייע בעבירה דר', וכ"כ ב'''שו"ת הרדב"ז''' ח"ה סי רט"ו (אם כי משמע דס"ל שם שכלל אין לאיסור מסייע), ו'''בית יהודה''' (עייאש) ח"א יו"ד סי' י"ז, ו'''אג"מ''' (אה"ע ח"ד סו"ס ס"א) מה'''כס"מ''' (הל' מעשר סופ"י), ואומר שם דמ"מ אסור לתת לתוך פיו. וראו גם '''שו"ת דברי מלכיאל''' (ח"א סי' ק"ג אות ד').

וע"ע בשד"ח, כללים מע' ו' כלל כ"ו אות כ"א, ובקונט' דברי חכמים (כרך ה' עמ' 341) סי' ל"ו, ובספר 'בית ישי' (לגר"ש פישר) סי' י'.  

ובשו"ת הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (חלק ה') סי' רט"ו (אלף תקע"ט) כתב שאין בזה איסור, ורק ר' עיליש דגברא רבה הוא היה נזהר בזה (ולפי"ז יש עניין מסויים לא לעשות זאת). וע"ע בפמ"ג יו"ד סי' ס"ב שפ"ד סק"ט שמשמע לכאו' שאין איסור, (ע"ש, ואולי י"ל שדיבר שם כלפי איסור דאורייתא, ואין איסור דרבנן כי מיירי שם בגוי, וס"ל כדעת הש"ך יו"ד קנ"א סק"ו. ודוק).

ובמנח"א שם אומר, דלפי"ז יהא אסור להלוות בלא עדים אף אם מכוון שימחול על ההלוואה אם הלווה יכפור, אולם לדעה שהחשש ההוא שמא ישכח, יהא מותר כי גם מחשבת עבירה אין. והגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה (קמא ל"ה ד') כתב שאם מארח מישהו והלה היה צריך לשאול על הכשרות ולא שאל, מחובת המארח להודיעו שהאוכל כשר כדי להצילו ממחשבה רעה, וכן אם מתייחד עם אשה בהיתר כגון שבעלה בעיר, והיא לא יודעת, צריך להודיעה. אמנם במנח"א שם חולק על זה וס"ל שאין בעיה ב'מחשבה רעה' כזו, כיוון שאין פה מחשבה לעבור על איסור אלא רק לעשות דבר שיש בו חשש לאיסור, וכן לגבי ייחוד דן שם.  ובמנחת אשר (שם סי' ל"ט אות ד'), מביא עוד מהריטב"א (מו"ק יז.) שמשמע שיש לפנ"ע במכשיל את הקטן, וגם מזה רואים שיש לפנ"ע בדבר שאינו ממש איסור. (בגדרי האיסור של קטן, עי' נובי"ת יו"ד קס"ד, ושו"ת חת"ס יו"ד קנ"ד, ומנח"ש תנינא סי' נ"ח ב', וסי' פ"ב, וכעי"ז בקמא סי' ל"ד גבי חרש (וע"ע שו"ת חת"ס או"ח פ"ג ושו"ת תרומת הדשן פסקים וכתבים סי' ס"ב), וקובץ שיעורים ח"ב קונטרס דברי סופרים סי' א' אות כ"א כ"ב, וביצה אות ס"ז. ).  

ולכאו' מהגמ' בקידושין מא. יש ללמוד שאין לפנ"ע בדבר שאינו ממש איסור, דאיתא שם שמצוה לקדש אשה בו יותר מבשלוחו... א"נ איסורא נמי אית בה ד'אסור לקדש את האשה עד שיראנה'.  ולכאורה קשה אם כן למה כתבה המשנה 'בשלוחו' אם הדבר אסור,  ועוד קשה דא"כ הקידושין הוו מצוה הבאה בעבירה, (אף שזה לא יותר מאיסור דרבנן, עי' רש"י פסחים לט. שמצוה הבאה בעבירה לא יוצא אף אם העבירה היא מדרבנן, אך עי' גם תוס' בנדרים י' ד"ה אדם, שרואים לא כך, וע"ע בשו"ת נודע ביהודה סוף חחו"מ מש"כ מחתנו, וראו שד"ח כללים מע' מ' כלל ע"ז אות ז', ושו"ת מהר"י אתרא סי' ק"ס),  ועוד קשה שזה שליח לדבר עבירה ולא מהני שליחותו (אף שזו עבירה דרבנן, עי' משנה למלך הל' רוצח ב' ב', וראו נובי"ק אה"ע סי' ע"ה והלאה),  ועוד שלכאו' האשה עברה על לפנ"ע.  ובתוס' שם כתב בסוד"ה אסור, שאנו מקדשין אפי' קטנות וכו', כי אם יש סיפק לאדם לתת לבתו נדוניא שמא אח"כ לא יהא לו ותשב בתו עגונה לעולם. וגם בזה יל"ד האם מפני חשש ברמה זו הותר לעבור על איסורים דרבנן?  ומכל זה נראה פשוט, שאי"ז איסור ממש אלא רק 'עניין גדול' לא לנהוג כך .  ועיין ברש"י שם בד"ה דו, שאומר שלאיש יש איסור כשמקדש, ולאשה אין וכל העניין שלא תעשה שליח הוא רק משום מביו"מ, ולכאורה קשה שאם האיש עובר על איסור גם האשה עוברת בלפנ"ע?  

ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פ"ג ד"ה ויש) כתב שהלווה בריבית משום פיקוח נפש דשרי כמו שכתבו הב"י והרמ"א (יו"ד ק"ס), אף שודאי שיש למלוה איסור ריבית, מ"מ לא עבר (המלוה) גם בלפנ"ע. ואי"ז כנ"ל. ויל"ד בגדרי אונס דפיקוח נפש, וראו שו"ת אג"מ או"ח ד' ע"ט, ואולי כוונת הכת"ס רק כלפי לפנ"ע דאורייתא.

בשער המלך (הל' אישות פ"ט הט"ז) כתב להוכיח שיש לפנ"ע בשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ומאכיל לאחר שמותר לו, (מהא דסוף נדרים, שהאומרת שהיא גרושה, מותרת לכהן, וכתב בשטמ"ק כ"י שאין איסור לפנ"ע כי זה בע"כ, ומשמע שבשאר מקרים יש לפנ"ע. וראו מש"כ ע"ד בשו"ת פרי יצחק ב' ל"ח), ומדמה זאת גם לטבח שאמר שהשחיטה פסולה, שיהא לו איסור להאכיל לאחר משום לפנ"ע.  ואומר שיש ללמוד מזה לגבי אותם המחמירים מלהדליק הטוטי"ן (סיגר) בנר של חלב, שאסורים לתת לאחרים משום לפנ"ע. ומביא שיש אומרים ששויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אסור משום נדר, (עי' בזה בנובי"ת אה"ע סו"ס כ"ג, שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ק"א, וראו קצוה"ח ל"ד ד', אמרי בינה עדות סי' ב', ותרומת הכרי סי' א'. וע"ע ש"ך יו"ד רמ"ב ס"ק נ"ח שאין איסור בטועה), ולפיהם פשוט שאין בזה לפנ"ע.  

וראו בשו"ת אג"מ (אה"ע ד' ס"א ב') לגבי איסור מסייע, שאין את איסור זה כשהאוסר דבר מסויים נותנו למתיר, ומוציא זאת ממשכ"ש שאיסור מסייע הוא מדין תוכחה ואין תוכחה כשודאי לא ישמע וכשסובר שמותר הרי זה ודאי שלא ישמע. ובשם הגרש"ז אויערבאך שמעתי שהורה שאין למחמיר איסור לתת למיקל. (ויש לשים לב דמ"מ בשבת יהא למחמיר איסור להנות מהמלאכה מצד 'מעשה שבת').

הפמ"ג בספרו '''גינת ורדים''' (מ"ג) אוסר, וב'''שד"ח''' (ו' כ"ו כ"ג) חולק, וכמו שרואים מ'''תוס'''' ע"ז טו:, ואולי זה תלוי בנידון האם לפנ"ע הוא איסור עצמי או סניף לעבירה בה מכשיל.

וברמב"ן (יבמות פד:) כתב, דבלאו שאינו שוה בכל, נשים אינן עוברות משום לפנ"ע, כך ביאר דבריו במחזיק ברכה לחיד"א (סי' ס"ב), וע"ע בהג' מעשה חשב על שעה"מ אישות ט' ט"ז. (ובשד"ח הקשה מכאן על רעק"א יו"ד קפ"א שדן בלפנ"ע באשה, עי' לעיל אות י"ז). ועיין שו"ת חת"ס (חו"מ ר"ב) שיש שהבין מהרמב"ן שגם איש לא עבר בלפנ"ע בלאו כזה, ובחת"ס שם תמה על זה דלא גרע מעצה רעה, ולכן מסביר דמיירי רק על נשים וכנ"ל, ומביא דכ"כ הריטב"א.

והנה, מהפמ"ג בפתיחה כוללת (ב' י"ד) מתעורר צד נוסף לעניין חיוב נשים בלאו דלפנ"ע, שהרי אין בלאו זה מלקות (בפשטות, וראו לעיל), וא"כ יתכן שאינן מחוייבות בכך. דהנה כתיב (במדבר ה' ו') 'איש או אשה כי יעשו' וגו', ורש"י בקידושין (לה.) כתב, שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה "ולאווין עונש מלקות", וכ"כ ביבמות (פד: ד"ה עונשין) - "לאו וכרת", ומשמע מכל הנ"ל שנשים פטורות מלאו שאין בו מעשה, אמנם מביא הפמ"ג שם שמהרמב"ם (עכו"ם י"ב ג') משמע לא כך. (וראו בשד"ח ו' כ"ו י"א ד"ה ושם, שהביא בשם מהרימ"ט שנשים פטורות מלאו שאין בו"מ ושבשו"ת בית יצחק נחלק עליו וכו' ועוד ס"ל שם שלאו שבכללות שאני. ומ"מ יל"ד ממש"כ מהפמ"ג לעיל).

דעת הרא"ש (ברכות פ"ג סי' י"ג) שאשה אינה בדין ערבות, וכ"כ רבינו יונה שם בשם ר"י, ובדגמ"ר (או"ח רע"א) מסופק אם אנשים בכלל ערבות לנשים.  וכתב בשו"ת יד רמה (פוקס) יו"ד ק"א, שלפי הצד שמקור איסור מסייע הוא מדין ערבות, א"כ להנ"ל אין לאשה ובאשה את איסור זה.  וכדעת הרא"ש ור"י, כך גם ס"ל לצל"ח (ברכות כ'), וראו בענין זה בשו"ת צי"א חט"ו ריש סי' ל"ב, וכתב שם שאף שאין דין ערבות יש דין תוכחה, (שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' קל"ב), וא"כ יל"ד לכאו' לגבי מסייע, אך בשד"ח ושעה"צ כתבו דמיירי באין יכול להוכיח, אך א"כ יל"ד גם על דין ערבות אם שייך. וע"ע בצי"א שם שיש אומרים שאשתו של אדם כן ערבה עליו כי בידה להוכיחו.

ומ"מ, עי' בשד"ח (כללים מ' מ"ב) שס"ל שיש איסור מסייע לאשה, וכ"כ גם בספר 'נשמת כל חי' לגר"ח פלאג'י (א' יו"ד ל"ה).

מבואר בגמ' שם ד'אלפני דפני' לא מפקדינן בגוי, ולכן מותר למכור דבר איסור לגוי שלא יעבור בזה עבירה אלא ימכור לגוי אחר. ואפילו כשוודאי ימכור לגוי שיעשה בזה עבירה אין איסור לישראל הראשון שמוכר לו, כ"כ ב'''שו"ת אג"מ''' (יו"ד א' ע"ב) מ'''שו"ע''' אה"ע סו"ס ה'. וראו '''ש"ך''' סי' קל"ט.  וב'''שו"ת כת"ס''' (יו"ד פ"ג) כתב, שאם מוכר לשמש של עבודה זרה הרי זה 'לפני' ממש ולא 'לפני דלפני', כיוון שהכומר שלחו

לפי סברת התוס' שכיוון שהגוי לא מצווה לא להכשיל ממילא אין לנותן לו איסור לפנ"ע, א"כ יהא מותר אף בימכור לישראל, אמנם ב'''תוספתא''' (כלאיים ה' י"א) חולין (צג:) פסחים (מ:) סמ"ג (קס"ח), ו'''שו"ע''' (יו"ד ס"ה י"א, ש"א ח', ואו"ח תס"ז א'), מבואר שיש איסור, וכתב ב'''מנח"ח''' שהטעם משום שרבנן החמירו כדי שלא יכשל ישראל בעבירה בלי ידיעתו. ומשמע שבימכור לישראל מזיד אין בעיה, וכ"כ ב'''שו"ת אג"מ''' שם. אמנם עי' ב'''חוות יאיר''' (קפ"ה) שכתב לגבי מכירת טריפות לגוי שיאכילם למומרת דחשיב לפני דלפני, וסיים שם "כי נראה לי שבעל נפש יחוש לעצמו דמכל מקום באה על ידו תקלה לאדם".

אמנם ב'''רא"ש''' (ע"ז פ"א סי' י"ד) משמע שלגוי שימכור לישראל יש איסור לפנ"ע ממש, וב'''מנח"ח''' בקומץ מנחה באמת תמה ע"ז. ועמש"כ ע"ז ה'''פמ"ג בפתיחה כוללת''' (ח"ה אות ח').  ויש שאמרו שהרא"ש לשיטתו, ותלוי בנידון אם המכשיל חברו הרי הוא כעובר בעצמו על האיסור, ראו לעיל, וב'''תוס' רא"ש''' שבת דף ד' כתב (על משכ"ש דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה), "דהתם היינו טעמא כיוון דהוא ספי ליה איסורא, דאמר ליה מלא לך כלכלה תאנים, אם יאכל עם הארץ טבל על ידו הוי כאילו הוא אוכלו, לפיכך וכו'". ומקור לזה איתא ב'''רש"י''' עה"ת (במדבר ל' ט"ז) "ונשא את עוונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין" . וא"כ אפ"ל שדין זה שנכנס תחתיו, נאמר דווקא בישראל ולא בגוי, וזה יהא פשרו של החילוק בין מוכר לגוי לישראל למוכר לגוי לגוי לדעת הרא"ש, כיוון שאם ישראל יעבור בסוף עבירה הרי זה מתייחס לראשון כאילו הוא חטא, ולא שיש לו בעיה רק מצד איסור לפנ"ע שאז לא תהא בעיה בלפני דלפני. ועוד הוסיפו שלכן צריך פסוק ('לא ישמע על פיך') לאסור שיתוף עם העכו"ם משום שמשביעם בשם ע"ז, עי' סנהדרין סג:, דלכאו' צ"ע דתיפוק ליה מדין לפנ"ע, ולהנ"ל א"ש כי קמ"ל שעובר על איסור כאילו הוא זה שנשבע בשם הע"ז. (ו'''מהר"ם''' שם הקשה כן ותי' דאין לפנ"ע כיוון שזה ספק. וע"ע בהגהות '''הגרי"פ פערלא לרס"ג''' (ח"ב עמ' 106 ב') שג"כ הקשה דתיפוק ליה מלפנ"ע, והובא לעיל בסוף הפתיחה עיי"ש).

וכך פסקו '''תבואות שור''' (טז כג) '''שו"ת חוות יאיר''' (קפה), '''ט"ז''' (יו"ד קנ"א סק"א), '''שו"ת מחנה חיים''' (ח"א מ"ה, מ"ז), '''תורת חיים''' על שו"ע או"ח (קס"ט סק"ג), '''שו"ת חת"ס''' (יו"ד י"ט, ד"ה ועוד וד"ה מיהו וד"ה ועדיין), ו'''שו"ת כת"ס''' (יו"ד פ"ג), ובספר '''כנה"ג''' (על הכס"מ בהל' רוצח פי"ב) בשם '''תשו' הרדב"ז''', ו'''שו"ת אג"מ''' (או"ח ח"ג סו"ס מ"ג, אם כי שם כתב 'חששא בעלמא'), וראו גם '''שד"ח''' (ו' כ"ו ו').

ובטעם הדבר: ב'''שו"ת פני יהושע''' (יו"ד סי' ג') כתב דלפנ"ע קל משאר איסורין וספקו שרי, וכ"כ הגר"מ פיינשטיין (ב'''שו"ת אג"מ''' יו"ד א' ע"ב, וב'''דברות משה''' עמ"ס שבת סי' ב'), וכתב שם שזה נלמד מדין 'לפני דלפני' שמותר, וב'''משנה ראשונה''' (שביעית ה' ו') מסביר שבספק אי"ז קרוי 'מכשול'. וב'''חזו"א''' (שביעית י"ב ט' ד"ה ונראה) כתב שודאי שאסור לשים ספק מכשול לפני עור, ומה שהתירו פה בספק זהו משום שאם נחמיר בספיקות יהא זה גם כן מכשול כי אנו מצווים להחיות ולהיטיב עם כל ישראל ולא טוב למנוע מהם חסד ודרכי חיים ושלום. ועוד מוסיף שיכשלו בלא תשנא אם נחמיר בזה כל כך, ושגם לגוי יש אזהרה על השלום עם ישראל. וב'''שו"ת תורה לשמה''' (סי' ת"ז) כתב ג"כ כעי"ז, שיש חזקת כשרות וסומכין ע"ז דאי לאו הכי לא שבקת חיי לכל בריה. ועל"ק.  

אמנם ב'''תוס'''' ע"ז ו: ד"ה מנין, וב'''רש"י''' שם, (דכתבו 'שמא'), רואים שגם בספק אסור. וכך דייק ב'''שו"ת טוטו"ד''' (ג' ב' ל"ב): "ומה דנסתפק אם לאו דלפנ"ע הוי רק אם בודאי יאכל או אף בספק, הנה אין כאן מקום ספק, דעי' ע"ז ו' רש"י... ובתוס' מפורש הדברים, ובש"ס שם מפורש דגזרו לא לישא וליתן עמהם והרי אינו ודאי רק ספק. יע"ש".  

וב'''שו"ת אג"מ''' (יו"ד ח"א סי' ע"ג) כתב חילוק יסודי, שדווקא בספק שמא לוקח לצורך היתר אז מותר, אך בלוקח לאיסור אלא שספק שמא לא יצא לו לעבור, אסור ככל ספיקא דאורייתא שדינו לחומרא, (וכלשון 'תליה'). (ולכן אסור למכור בהמה לחשוד שימכור לגוי אף שלכאו' זה ספק, כי הלוקח לקח בוודאות גם בשביל מכירה לגוי, אם יבואו לקנות ממנו, אלא שהספק שמא לא יזדמן לו, וספק כזה לא מתיר. וכנ"ל).

כעי"ז כתב גם ב'''שו"ת תורה לשמה''' (סי' קל"ג), שבמוכר חמץ לחשוד ויש חשד שמא יחכה לאחר זמן איסור חמץ, אסור למכור לו, ואף שזה ספק. וזה מתאים לפי"ד האג"מ הנ"ל.

ויל"ד בגדר המצב המאפשר תליה, וב'''ריטב"א''' הנ"ל כתב שכשיש 'רגליים לדבר' שיעשה איסור, אסור, ומדר'. וב'''שו"ת מחנה חיים''' (שם סי' מ"ז) כתב שאם יש רוב שלא יעבור, או אפי' מחצה, תלינן לקולא. וב'''תוס' אנשי שם''' עמס' שביעית (ה' ז') כתב, שתולים בהיתר רק כשהצדדים שקולים. ולכאו' מהריטב"א הנ"ל משמע לא כדבריהם. וב'''מג"א''' (שמ"ז סק"ד) כתב שאם יש לתלות בהיתר אז מותר, אך דווקא בדבר המצוי, ואל"ה אסור אא"כ איכא משום דרכי שלום. וזה כדברי ר"ת דלעיל. (ויל"ע בלשון הריטב"א בע"ז ו: ואולי אפשר ללמוד שלגבי חד עברא אסור רק כשתובע בפי' לאיסור. ולשון הריטב"א שם לגבי דאו' ודרבנן קצת תמוה). וע"ע ב'''שו"ת אג"מ''' (או"ח ח"ג סו"ס ל"ה) שכתב שאם המקבל התנה והבטיח שלא יעשה איסור, אפשר שלא עבר בלפנ"ע יותר כי החזיקוהו שלא יעבור על תנאו.

וב'''שו"ת ציץ אליעזר''' (ח"ד סי' ה' פרק ד') כתב לחלק מסברא, שאם נותן חפץ לאדם שספק אם יעבור על איסור, אז אין לפנ"ע בספק. אך אם גורם לו לרצות לעבור עבירה, שכך מיירי בגמ' הנ"ל, גם בספק יש איסור לפנ"ע כי כשנעשתה העבירה יש לו שייכות לזה. (כלומר, אם רק נתן חפץ, צריך שיהא 'שם מכשול' כבר בנתינתו, ו'שם' זה שייך רק אם זה ודאי שיעבור בו איסור). ובעצם, יסוד חילוק זה הוא קצת כעין מש"כ לעיל, וכעי"ז חילק גם ב'''שו"ת אג"מ''' (או"ח א' צ"ט), וכתב שאם גורם לאחר לעבור על איסור שלא חשב עליו מעצמו ה"ז כמסית, וגרוע יותר מסתם לפנ"ע, וע"ע ב'''צי"א''' חי"א (רס"י ל"ד) ג"כ כעי"ז, וכן ב'''ח"ח''' (סי' ל"ג אות ד' ד"ה והנה) שאם הוא היוזם אז אסור.  וב'''שו"ת תורה לשמה''' (סי' ת"ז) אסר להניח פתיון לגנב מדין לפנ"ע ואף שזה ספק, ומוכיח שם שאיסור זה הינו אף בספק, ולכאורה נסתרים דבריו מכל הנ"ל. אמנם לפי"ד הצי"א הנ"ל א"ש, ועיי"ש בכל ראיותיו דלא מיירי כלל במושיט חפץ אלא ביוזם מקרה, ולכן כל נידונו הוא האם צריך לחשוש שבאמת תארע תקלה ע"י אך לא דן מצד שאין לפנ"ע בספק, ולכן מוכיח גם מדין חצי שיעור ומדין אכילת תרומה (כשנתן גט שיחול שעה אחת קודם מיתה).

וב'''גמ'''' ב"מ עה: איתא שאסור להלוות בלא עדים, לכאו' רואים שיש לפנ"ע אף בספק, כי אי"ז ודאי שיכפור, אמנם ידועים דברי ה'''ריטב"א''' (מגילה כח:) שאי"ז איסור ממש אלא רק מידת חסידות בעלמא, וכ"כ ב'''שו"ת מהרש"ג''' (ח"ב סי' ק'). וע"ע לגבי איסור זה ב'''שו"ת צי"א''' (ח"ז סי' מ"ז).

וב'''אג"מ''' (או"ח ח"ב פ') כתב דס"ל לריטב"א הנ"ל ול'''מאירי''' שם שאין לפנ"ע כשמוסיף בעבירה בגללינו, ותמה שם מ"ש מאם ידוע שעבר באותו היום על איזה איסור, ואומר שאולי כיוון שעושה הכל במעשה אחד, שאני, וכן בב"מ ה: מדובר שרועה בבת אחת את בהמותיו ואת בהמות אחרים, ואף שבכל שוה פרוטה ושו"פ יש איסור, כיוון שעושה הכל יחד אין לפנ"ע דאורייתא. (ומסביר בסו"ד את הריטב"א הנ"ל בב"מ, שזה איסור דרבנן, ולא כגרי"פ פערלא).

וכדברי האג"מ, כ"כ מהרש"ק ב'''שו"ת טוטו"ד''' (מהדו"ג ח"ב סי' ל"ב), והגרשז"א ב'''שו"ת מנחת שלמה''' (קמא ל"ה ב') כתב, שכיוון שאין העיזים 'חפצא דאיסורא', ראו להלן, אין לפנ"ע, אלא שאם מוסר בלא שיהא שם עוד בהמות, יש לפנ"ע כי מחיל על המקבל שם 'רועה' אשר מביטים עליו כגזלן, ואומר שאולי גם אז זה רק איסור דרבנן, וכמ"ש בגמ' 'והא כתיב' ולא 'והא קעבר' וכנ"ל.   

ב'''שו"ת טוב טעם ודעת''' (א קעח) כתב שאין בזה איסור, (ומדין "הלעיטהו"), וכ"כ בפשיטות ב'''שו"ת אג"מ''' (או"ח ד' ע"ט).

ב'''גליון רעק"א''' על שו"ע יו"ד (קפ"א ו'), כתב שאולי כו"ע מודים שאין לאשה איסור לפנ"ע בהקפת איש, (אם כי לחד מ"ד עוברת משום מקיף), כי מצילתו מאיסור מקיף לו היה מקיף את עצמו (שהיה עובר משום מקיף וניקף).  וב'''שד"ח''' (כללים ו' כ"ו י"א) משיג ע"ד (ע"ש בד"ה ולפי וד"ה וכן, ועל"ק אות כ'), וראו במה שביאר ב'''שו"ת צי"א''' (חט"ו סי' י"ט) דמיירי דווקא באשה שאין לדין ערבות.

וב'''שו"ת אג"מ''' (יו"ד ע"ב) מתיר משום הכי באיסור מסייע.

וב'''אג"מ''' (יו"ד נ"ג) כתב, לגבי נתינת הכשר לקצבים רק לעניין שאי"ז טריפה, כשלעניין ניקור והדחה קודם ג' ימים לא יוכלו להשגיח, שאם ע"י שיתלה שם תעודת כשרות יהיו כאלו שיקנו שם בלי לקרוא מה כתוב בתעודה, והם אנשים שלא יקנו אם אין כלל תעודה, אז אסור לתת הכשר משום שמכשיל את קונים אלו באיסור, ואף שעי"ז יציל אחרים מאיסור טריפה שהוא יותר גדול.

אך שבכל התורה שגגת לאו בעי כפרה, בשו"ת שערי דעה ח"א סי' קפ"ח (מובא בשו"ת צי"א חכ"א סו"ס י"ד) כתב לחדש שאיסור זה שונה וכל מהותו רק כשמזיד במעשיו (והגרי"פ פערלא בל"ת נ"ה רצה לחדש שאף בידע שעלול להכשיל אלא שלא מכוון לכך יהא מותר, אך חזר בו), (וכאיסור דרבנן בשוגג, עי' נתיה"מ חו"מ רל"ד ואתוון דאו' סי' י', ואכ"מ). ויל"ד אם בכל איסור ה'מסור ללב' נגיד כך, ואי"ז נראה, ועוד יל"ד בזה רבות מסברא.  

ה'''פמ"ג''' (או"ח תמ"ג א"א ה') ציין ל'''משנה למלך''' (כלאים א' ו') שאומר בדעת ה'''רמב"ם''' שיש איסור גם בשוא"ת (במניח לנכרי להרכיב כלאים בשדהו), אמנם בפ"ח מהל' כלאים ה"ב משמע שאסור דווקא במעשה, דכתב שם הרמב"ם "אסור לישראל ליתן בהמתו לגוי להרביעה לו", (וכך דייק גם ב'''פרישה''' יו"ד רצ"ז). וה'''רדב"ז''' (בשו"ת, סי' אלף קס"ד) כתב על הרמב"ם בפ"א דמיירי במרמז לגוי להרכיב ולא בשוא"ת.

וב'''שד"ח''' (ו' כ"ו כ"ה) כתב דלכו"ע לא עבר מדאורייתא בשוא"ת כשהוי כחד עברא, ורק לגבי איסור דרבנן של מסייע יל"ד, אמנם בתר"ע כגון במומר שלוקח בשבת מישראל ועושה מלאכה וכל כה"ג, אז נחלקו הנ"ל. (ובהכי מיירי הפמ"ג).  וב'''שו"ת כת"ס''' (יו"ד פ"ג ד"ה וזאת תורת) כתב שהמסייע בשעת עבירה עובר משום מסייע"ע אף אם הוי בשוא"ת משום 'דאיכא מצוה להפרישו'.  

וב'''שד"ח''' (שם) מביא שיש שהוכיח מ'''הגמ'''' מו"ק ה' שיש איסור בשוא"ת ואמר שאולי זה מח' אמוראים שם, והשד"ח חולק משום דהוי ח"ע, ועוד תמה עמש"כ שזה מחלוקת, שתוס' שם אומר שלא אומרים בסתמא שאמוראים נחלקו אם לא מצינו כן בפירוש. וע"ע במה שכתב ע"ז בספר '''נפש חיה''' (מרגליות, קס"ט ב'). ובשד"ח מוכיח עוד מדברי ה'''שיטה לנ"ל''' (קידושין י"ח) שאין איסור בשוא"ת.  וע"ע בספר '''דברות משה''' (שבת סי' ב' ענף ו') שאומר שאין, ובספר ה'''מקנה''' (לא: ד"ה עוד) שאומר שיש.{{הערה|ה'''מהרי"ל דיסקין''' (בקו"א סי' קמ"ד), מקשה על שיטת ה'''רא"ש''' שבכל עבירה יש רשות לאדם ליהרג ולא לעבור, שהרי מכשיל הוא בכך את הגוי ברציחה וא"כ יהא אסור מצד לפנ"ע. ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל"ח ו') כתב שאם נאמר שאין לפנ"ע בשוא"ת, א"ש, ועוד כתב שם, שפשוט שאין הישראל צריך לוותר על זכותו כדי לא להכשיל את הגוי. ולכאו' עוד יל"ד דהרי זה כחד עברא כי יכול תמיד להורגו, וא"כ הנידון רק כלפי איסור דרבנן של מסייע"ע, וראו [[לפני עיוור לא תתן מכשול#"לפני עיוור" ו"מסייע ידי עוברי עבירה" בגוי|לעיל]] אם שייך בגוי.}}

:וב'''שו"ת בית אפרים''' (יו"ד נ"ד) כתב, שהנשבע לבטל את המצוה עובר משום לפנ"ע, שהכשיל את עצמו. ומקשה מאו"ח סי' רמ"ח גבי נסיעה בספינה קודם שבת, שלכאורה כל מכניס עצמו לאונס יהא אסור מצד לפנ"ע ולמה שם מקילים בנכנס קודם ג' ימים משבת, ומתרץ שאולי פיקו"נ דשבת שאני דהוי כהותרה. (וראו '''אג"מ''' או"ח ח"ד סי' ע"ט. עוד יל"ע דהרי מכניס עצמו לאונס הוי מחלוקת רמב"ן ורשב"א לגבי מילה בשבת).

:ב'''תוס'''' ד"ה מצת, בגיטין י., משמע שיש, וראו '''שד"ח''' ו' כ"ו כ"ו בשם ספר למודי ה' (לימוד ז').

:ב'''שו"ת אג"מ''' (או"ח ג' ל"ה) כתב, ד'לא מצינו שאסרו בדיעבד מלדור שם בשביל לפנ"ע'. (ויל"ע ב'''גמ'''' ב"מ צ: שקנסו שם את המכשיל גוי בסירוס).

ומשמע שבספק נטל ידיו ג"כ אסור. וכתב ה'''מג"א''' שם, שדווקא בשמש נאמר דין זה כי חוששים שמא מתוך טרדתו ישכח ליטול ידיו, אך בשאר אנשים מותר לתת. ומביא שלדעת רבינו יונה אסור גם בשאר אנשים.  וב'''פמ"ג''' כתב, שבשמש חסיד מותר לתת כשזה רק ספק שמא לא נטל.

'''א"כ לסיכום:''' <U>במקור א'</U> (קס"ג) איתא שאסור רק בוודאי לא נטל, וזה משום דמיירי בשאר אדם,  <U>ובמקור ב'</U> (קס"ט א') איתא שאסור בלא נט"י ואפי' בספק, וזה משום דמיירי בשמש,  <U>ובמקור ג'</U> (קס"ט ב') איתא לגבי ברכה (ולא נט"י), שלא יתן למי שלא יברך ואפי' בספק, ומשום צדקה מותר, וזה דווקא פה שזה ספק ולעניין הברכה, אך בודאי או בספק בנט"י יהא אסור{{הערה|יש לעיין למה לא אומרים שעשה דצדקה ידחה את לא תעשה דלפנ"ע. גם לכאורה זה רק ספיקא דרבנן כי כל חיוב הברכה הוא דרבנן והרי ספיקא דרבנן לקולא? וב'''פמ"ג''' מסביר (ראו לעיל הערה 15) שאין פה מצות חסד אם יש למקבל תקלה בזה,  (וכעי"ז אומרים לגבי ת"ת כשנצרך לנקביו, שאין 'עשה דוחה ל"ת' כיוון שאין את מצות תלמוד תורה כשאי"ז בגוף נקי, ודלא כמצות קריאת שמע שדוחה טינוף כשאי אפשר לסלקו, רא '''שו"ת יד אליהו''' דכתב כן משום דהוי עשה דרבים שדוחה עשה דיחיד ד'והיה מחניך קדוש'.  וע"ע כעי"ז ב'''שו"ת אחיעזר''' ח"ד סו"ס ע"ה שקרבן נפסל בנעבד כי זה פסול במצוה ולא סתם איסור חיצוני),  וכן לגבי ספק כתב שאע"ג שזה דרבנן 'לא מקילינן בספק כי הא', ע"ש, וכן יש לומר שזה לפנ"ע דאורייתא, ראו לעיל בגדרי המכשיל בעבירה דרבנן.}}.

ולפי תלמידי ר"י, במקור א' הדין אמור להיות שאסור אף בספק, כי לומדים מוודאי לא נטל כמו שלומדים לעניין לא יברך מלא נטל, ומ"מ המשנ"ב הנ"ל כתב לא כך, וכך משמע מהרמ"א שם, וזה משום שפסקו לא כתר"י לענין זה, וב'''שעה"צ''' סקי"א (בסי' קס"ג) הביא שגם ה'''חיי אדם''' פסק שבספק מותר (בשאר אדם), ושב'''רמב"ם''' (ברכות ו' י"ט) משמע שכלל לא אסר בספק ואפי' בשמש, כי העתיק רק את הברייתא שאוסרת בודאי לא נטל ואת הברייתא של שמש שאסור בספק לא כתב. ואומר שם המשנ"ב, שגם לתר"י שמחמירים בסתם אדם בספק נט"י, מ"מ בצדקה וודאי שאין להחמיר, וזה משום שגם לתר"י יש קולא מסויימת בצדקה, לגבי ספק יברך. וכנ"ל.

ועוי"ל, עפי"ד ה'''ריטב"א''' בחולין ק"ו (הובא ב'''שע"ת''' או"ח קנ"ח סק"א, וראו '''שד"ח''' מע' ברכות א' כ"ט, '''בן איש חי''' שמיני אות א', ובספר '''וזאת הברכה''' פ"ב הע' 3) שאומר שאם נט"י ובירך ואח"כ נמלך לא לאכול לחם, אי"ז ברכה לבטלה כיוון שכשנטל ידיו חשב שיאכל והיה חייב אז בנטילה. ואפ"ל שכל דברי הריטב"א דווקא בחיוב נט"י, דס"ל שחיוב זה חל על האדם ברגע שמתכנן לאכול, וחיוב זה נובע מהמצב בו הוא שרוי - שמתכנן לאכול לחם, ואף אם אח"כ המצב ישתנה - שלא יאכל, מ"מ החיוב היה עליו כשנטל, וממילא ברכתו אז לא היתה לבטלה.  ולפי"ז, אם בירך 'המוציא' ונמלך לא לאכול, בירר למפרע שברכתו היתה לבטלה כיוון שבסוף לא אכל, ואי"ז כמ"ש הריטב"א בנט"י. כלומר: י"ל שהריטב"א לא דיבר בברכות הנהנין ורק בחיוב הספציפי של נט"י לרוצה לאכול אז שייכים דבריו{{הערה|לגופו של עניין: בשם ה'''חזו"א''' אומרים שהוכיח כריטב"א ממה שחז"ל הפקיעו לפעמים קידושין, ולכאורה הם מבררים שכל הברכות היו לבטלה, אלא ע"כ כריטב"א. ושמע מינה, דדברי הריטב"א הם גם בברכות ולא כמ"ש.  אמנם ב'''שו"ת חוו"י''' (סי' ק"ל) כתב שהפי' של 'תרומה ליכא מצוה לאתשולי עלה', הוא ש'יש עבירה', כי עי"ז שנשאל מברר למפרע שברכותיו היו לבטלה. ואם נרצה לומר דלא פליג על הריטב"א, צ"ל כמו שחילקנו לעיל בין ברכה לנט"י.  אמנם ב'''שו"ת עמודי אש''' (ב' ל"ג) משמע ג"כ כדלעיל בשם החזו"א, דפסק כריטב"א לגבי ברכת המצוות.  וניתן לחלק בין ברכת המצוות לברכת הנהנין, שכמו שב'יצא מוציא' זה דווקא בברכהמ"צ ולא בברכה"נ, וזה משום שחיוב הברכה חל משום המצוה וכל המצווה חייב בברכה, משא"כ ברכה"נ זה חיוב אישי רק על הנהנה, וכמו שאומרים שאחר שלא נהנה לא חייב בברכה ולכן לא יכול להוציא, כך גם המברך, לו יתברר בסוף שלא נהנה, א"כ לא חל עליו חיוב הברכה והוי ברכה לבטלה גם לריטב"א וכמ"ש לעיל. אם כי יל"ד אם ברכת הפרשת תרומה הויא ברכה"נ, כי הלא החוו"י כתב על ברכת התרומה דהויא ברכה לבטלה. וראו ב'''מג"א''' (או"ח סי' ח' סק"ב) לעניין חלה ובמש"כ ע"ד ב'''בהגר"א''' שם. (וראו '''שו"ת חת"ס''' יו"ד רנ"ג וש"כ, '''רש"ש''' בנדרים נט., ו'''ספר החיים''' לגר"ש קלוגר סי' ת"כ, שכתבו שהנשאל על תרומה לא הויא ברכתו לבטלה, ולא כחוו"י הנ"ל, אך הם חולקים מצד שאין זה נקרא שהמצוה בטלה לגמרי למפרע. ומ"מ א"כ גם על ראיית החזו"א י"ל כן). ועוד יל"ד אם ברכת נישואין שהחזו"א מיירי בה הויא ברכהמ"צ או הנהנין, וראו גבי ברכת אירוסין ב'''שו"ת הרא"ש''' כלל כ"ו, '''רמב"ם''' אישות ג' כ"ג, ו'''רא"ש''' פ"ק דכתובות סי' י"ב, וע"ע במח' ה'''נובי"ת''' אה"ע א' עם ה'''תבואות שור''' יו"ד א' נ"ט, עי' ב'''רעק"א על שו"ע''' יו"ד א' ט"ז ואה"ע ל"ד ב', אך שם הנידון אם זה ברכת השבח או המצוות.  ומ"מ, דברינו למעלה הם לו נסיק שיש שינוי בין נט"י לשאר דברים, וכך גם משמע מהריטב"א שחיוב נט"י שונה, ושאפי' לגבי ברכת נט"י לא נגיד שאם בירך קודם נטילה ונמלך אין זה ברכה לבטלה, (והטעם שאי"ז לבטלה כי מ"מ קיים את מצות הנטילה).  וע"ע ב'''ספר המנהיג''' (אירוסין ונישואין ק"י, ומילה קכ"ג) שמברך ברכת אירוסין ומילה אחר מעשה, כי שמא יחזור בו ויהא ברכה לבטלה. וראו ב'''בהגר"א''' או"ח ח' (בטעם ב'). אמנם המהרש"ק ב'''שו"ת טוב טעם ודעת''' תניינא סי' צ"ח כתב, שברכת אירוסין היא לפני קידושין, כי אף אם יחזור בו אי"ז לבטלה כי תקנו על שעת קידושין. (ויעויין ב'''דעת קדושים''' (ל"ט ט') שתפילין שהתברר שהיו פסולות אי"ז ברכה לבטלה עד כעת, וכמו 'ברך ה' חילו' וגו' בקידושין סו:, וראו גם '''שו"ת פרי השדה''' ג' קי"ז, ו'''שו"ת יביע אומר''' ח"ז או"ח סי ה', ו'''שו"ת משנה הלכות''' ח"ה סי' י"א).}}.

ולגבי מכירה, יש שכתבו דשאני מסתם נתינה, כ"כ ב'''שו"ת מהרש"ג''' (ב' ק') וציין גם ל'''שו"ת מהרש"ם''', וראו ב'''נצי"ב''' (ל"ב) לעיל לגבי מכשיל לפני שעת העבירה, וכ"כ גם ב'''חוו"י''' (קפ"ה) בתור צירוף להקל משום שמכירה שאני, ואומר שלכן נהגו להקל בכמה דברים במכירה לגוי. ובספר '''מאמר מרדכי''' (על שו"ע או"ח קס"ט), כתב שבזמננו אין נוהגים ליזהר באיסורי הנתינה הללו, וסיים שה' הטוב יכפר. ובספר '''תורת חסד''' (או"ח ה') מאריך בטעם ההיתר למכור בחנות לשאינם מברכים, וכותב שאי"ז 'דבר אסור' ושלא נותן בידיים ושהוי חד עברא וכו', וכ"כ בטעם ההיתר גם ב'''שו"ת מהרש"ם''' (או"ח ח"ו סי' י"ז) בקצרה, וב'''שו"ת בית ישראל''' (או"ח כ"ח). וב'''פת"ש''' (יו"ד קי"ז ס"ק ס"ה) מקל במוכר איסור דרבנן, וע"ע ב'''שו"ת צי"א''' (חלק כ"ב סי' ג').  (אמנם ב'''תוס'''' גיטין סא. משמע לא כך, אך ב'''רמב"ן''' ע"ז טו: ו'''רשב"א ריטב"א ור"ן''' שם מחלקים בין מכר לשאלה, ומ"מ זה היתר רק כשאפשר לתלות בהיתר. ועיי"ש בכ"ז).

ולעניין נתינה כשיש חשש שאם לא יתן הלה ישנאנו, הנה ודאי שבעקרון אין שיקול זה מתיר לעבור על איסור, אלא שאם ישנא את כל הנושא הקרוי 'דת' בגלל אי הנתינה הזו, א"כ יש עניין לתת לו את האוכל כדי להצילו מאיסור חמור זה, ונתינה זו אינה מכונה בשם 'הכשלה' אלא בשם 'הצלה'. ראו '''שו"ת מנחת שלמה''' (קמא ל"ה) שפסק כך לגבי מארח חילוני בביתו וכד', וביאר את סברתו ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל"ח ו'). ובשם ה'''חזו"א''' (שביעית י"ב ט' ד"ה ונראה, הובא לעיל גבי ספק יכשל) מביאים שרק בספק יעבור שרי משום הנ"ל, אמנם במנח"א ביאר שודאי גם החזו"א יודה במקרה שמארח עבריין בביתו, אלא שבאופן כללי אמר שאין להקל משו"ה אלא בספק.  וכגרשז"א, כ"כ גם ב'''שו"ת אג"מ''' (או"ח ח"ה סי' י"ג) ו'''שבט הלוי''' (ד' י"ז) ו'''תשובות והנהגות''' (א' תפ"ג).

ומ"מ אומר הגרשז"א, שכל זה ביחיד המגיש, אבל אין היתר לתת בפרהסיה אוכל לכאלו משום שמא ישנאו וכו', וכמ"ש ה'''מהרש"ם''' (בהגהות לספר אורחות חיים החדש סי' תקנ"א אות ל'), שאין למכור בשר בימים שבין ר"ח אב לט' באב כדי להציל את הקונים מאיסור טריפה, כי אין לבטל בשבילם אפילו רק מנהג בעלמא שאוסר למכור אז בשר. וכן יהא אסור לפי"ז למכור להם סתם יינם כדי להצילם באיסור יין ערלה וכד', (אמנם עי' ב'''שו"ת מנחת פתים''' (יו"ד קנא, הוזכר גם לקמן) שהקל בלאו הכי למכור להם סתם יינם. ומ"מ נפק"מ למכור למי שאינו מחלל שבת בפרהסיה). וע"ע בספר '''הליכות שלמה''' (תפילה פ"ב הע' 80), ו'''שו"ת צי"א''' (חי"א סי' נ"ה).

:ב'''שו"ת מנחת פתים''' לגר"מ אריק (יו"ד קנ"א) מתיר, ואומר שאפי' בסתם יינם נהגו להקל. וראו '''שו"ת חלקת יעקב''' (א' ע"ז), ו'''שו"ת צי"א''' (ח"ח י"ח, וחכ"ב ג'). וב'''שו"ת חתם סופר''' (יו"ד ק"כ) כתב שאין להחמיר בזה כ"כ כי אי"ז משום חתנות אלא משום קנס, (וע"ע '''בית ישראל''' או"ח ס"א, '''חלקת יעקב''' א' ע"ז, ו'''שארית ישראל''' אה"ע ז').

:עי' ב'''שו"ת צי"א''' (ט"ו ל"ט, כ"א י"ד) שאוסר את העישון ואת הסיוע לו, (וראו ב'''שו"ת אג"מ''' יו"ד ב' מ"ט, אך כיום ידוע אחרת וכו', עי' '''שו"ת צי"א''' חט"ו ו'''שו"ת שבט הלוי''' י' רצ"ה), וע"ע '''שו"ת עמודי אור''' (כ"ט), '''שו"ת תשובות והנהגות''' (ג' שנ"ד), '''שו"ת יחוה דעת''' (עמ' קפ"א בהערות), ו'''לקוטי אמרים''' לחפץ חיים (פי"ג). וע"ע ב'''קובץ 'מבקשי תורה'''' חשון תשנ"ט (עמ' קע"ד) במה שכתב בשם הגרי"ש אלישיב, ושוב יל"ד כיום.

:ב'''שו"ת צי"א''' (חט"ו סי' י"ח י"ט), דן בזה, וס"ל שלא יראה, דאין חיוב הפרשה מאיסור כיוון דקי"ל 'הלעיטהו', ועוד שאי"ז מסייע אלא רק 'שב ואל תעשה', ועוד משום מש"כ לעיל שאין איסור כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר, ע"ש, ועוד משום מש"כ '''שו"ת יד יצחק''' (ב' צ"ה, הובא בדרכ"ת ס"ק י"ז) שעזרה כזו מתפרשת כחיזוק ידיו. ע"ש.

:ב'''שו"ת מנח"ש''' (קמא ל"ה ב') מתיר, הובא לעיל, וראו ב'''שו"ת צי"א''' (חי"א סי' ל"ד) היתר מטעם אחר, וע"ע שם בחי"ב (סי' ל"ח). וכתב שם גם את סברת הגרשז"א, וכ"כ בספר '''תורת חסד''' (או"ח ה') שהובא לעיל.

:'''חוות יאיר''' (קפ"ה), '''מהרש"ם''' (ב' קפ"ג), '''כת"ס''' (יו"ד ע"ז), '''אג"מ''' (יו"ד א' ע"ב ואו"ח ב' ס"ו ופ'), '''שרידי אש''' (ב' י"ט), '''מנחת שלמה''' (ל"ה).  ועיין '''שו"ת צי"א''' (חי"ג סי' ל"ט) שאסור להשכיר חנות שתיפתח בשבת, ע"ש ובמה שכתב מ'''שו"ת ערוגת הבושם''' (או"ח נ"ד) שאסור מדין 'הרחק משכן רע'. וראו ב'''שו"ת מטה לוי''' (ח"ב סי' י"ח) שכתב שאם יש לו חלק בבעלות חנות המחללת שבת, יסיר שמו ממנה, אך את הכסף שיש לו שם א"צ ליטול אם יכולים להתקיים גם בלעדיו, ואם תאמר שצריך אז כל עבריין יעשה כך לשותפו. ע"ש.

:עי' '''שו"ת שרידי אש''' (ג' כ"ח), '''שו"ת אג"מ''' (אה"ע ח"ד, יו"ד ח"א ע"ב, או"ח ח"ד ל"ה), ו'''חכמת אדם''' (קכ"ו ט"ו), '''שו"ת מלמד להועיל''' (יו"ד ע"ט), '''שו"ת שארית ישראל''' (ז'), '''שו"ת תשובות והנהגות''' (ב' תרמ"א), '''שו"ת שאלת יצחק''' (ס"ב), ובספר '''ישמח לב''' (ח"א אות קס"א). וע"ע לגבי התר נישואין לחילוני, ב'''שו"ת יבי"א''' (ח"ב אה"ע כ"א). (וב'''שו"ת משיב דבר''' ב' ל"ב שהובא לעיל, אומר שאם זה בח"ע, כיוון שזה לפני שעת עבירה, לתוס' ורא"ש שרי, ולרש"י ורמב"ם שרי אם פרנסתו בכך דאז חשיב כדרכי שלום).  וע"ע ב'''שו"ת מהר"י אסאד''' (ח"ד סי' ק"מ) גבי גרושה לכהן המאיים להתנצר.

:ב'''שו"ת יבי"א''' (ו' יו"ד ג' ג') מתיר, ודלא כ'''צי"א''' (י"א נ"ה). וב'''שו"ת אגרות משה''' (יו"ד א' נ"ב) מתיר גם כן, כי ההכשר על האוכל ולא על המוכר, ואם אדם קונה דבר האסור לו מצד עצמו, אי"ז עניין ההשגחה. (הצי"א מיירי כשהמשגיח צריך לעמוד שם ולא למחות, עיי"ש, ואי"ז אותו מקרה כמו באג"מ).