הבדלים בין גרסאות בדף "מצוה הבאה בעבירה"

מצוה הבאה בעבירה (עריכה)

גרסה מ־23:53, 26 באפריל 2018

הוסרו 2,224 בתים , 23:53, 26 באפריל 2018

←‏הסבר א:

Egb 2006

147

עריכות

@@ שורה 38: / שורה 38: @@
 ניתן לתרץ את שיטת התוספות בכמה אופנים:
-===== הסבר א: =====
+=== הסבר א: ===
 גישה ראשונה להסביר את הקושי הוא להסביר שבאמת זה סותר את דברי התוספות אלא שהם לא מקבלים את הירושלמי. כלומר, התוספות סוברים שיש פשוט מחלוקת בין הירושלמי לבין הבבלי, ושהבבלי סובר שבאמת כן יוצא ידי חובת מצה במצה גזולה, ושרק מדרבנן אסור כי זה מצוה הבאה בעבירה.
-סיוע לתירוץ זה הוא שבאמת מצינו שעניין זה שנוי במחלוקת בילקוט שמעוני על התורה רמז תתק"ג, ששמה מובאת שיטת רב פפא שאכן סובר שעל מצה גזולה יצא בדיעבד.
+סיוע לתירוץ זה הוא שבאמת מצינו שעניין זה שנוי במחלוקת '''בילקוט שמעוני''' על התורה (רמז תתק"ג), ששמה מובאת שיטת רב פפא שאכן סובר שעל מצה גזולה יצא בדיעבד.
 כמו כן, יכול להיות שהתוספות מסבירים את הירושלמי בשבת פרק יג הלכה ג כפי שהסביר אותה קרבן העדה, שבאמת מדובר שמה במחלוקת. הברייתא שמגיעה לאחר מכן שאומרת שאסור לברך על המצה הגזולה אכן סוברת שבדיעבד אם אכל אותה יצא ידי חובת המצוה. התוספות פשוט פוסקים כדעת הברייתא שבאמת כן יוצא ידי חובה בדיעבד מכיוון שזה רק דרבנן.
-===== הסבר ב: =====
+=== הסבר ב: ===
-גישה שנייה להסביר, הוא להסביר שלא הבנו את התוספות כמו שצריך, ובאמת זה לא מתחלק בצורה שחשבנו. גישה זו מובאת בפורת יוסף , והוא מסביר שהתוספות התכוונו באמת שעל כל המצוות דאורייתא שהמצוה תלויה בעבירה, יש דין של מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא, ואילו במקרים האחרים שאין תלות של המצוה בעבירה, אין זה נחשב כמצב של מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא, אלא רק מדרבנן.
+גישה שנייה להסביר, הוא להסביר שלא הבנו את התוספות כמו שצריך, ובאמת זה לא מתחלק בצורה שחשבנו. גישה זו מובאת ב'''פורת יוסף''' , והוא מסביר שהתוספות התכוונו באמת שעל כל המצוות דאורייתא שהמצוה תלויה בעבירה, יש דין של מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא, ואילו במקרים האחרים שאין תלות של המצוה בעבירה, אין זה נחשב כמצב של מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא, אלא רק מדרבנן.
-ג.	גישה שלישית לפתור את הבעיה היא להסביר שבאמת מצה נכלל בקטגוריה של קרבן ולולב. על מנת להסביר גישה זו נעיין בסוגיה מסוימת.
+=== הסבר ג: ===
+גישה שלישית לפתור את הבעיה היא להסביר שבאמת מצה נכלל בקטגוריה של קרבן ולולב.
-במשנה בפסחים שנינו דף לה עמוד א כתוב:
+'''במשנה''' (בפסחים דף לה עמוד א) כתוב על דברים שלא יוצאים ידי חובתן בפסח. ביניהם נמנים טבל ושאר דברים שלא התעשרו כל תרומותיהם.
-"אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשיבולת שועל. ויוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו, והכהנים בחלה ובתרומה, אבל לא בטבל, ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. חלות התודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו – אין יוצא בהן, עשאן למכור בשוק יוצאין בהן."
+הגמרא במקום מנסה לברר את טעם דין המשנה. בתחילה, מצביעה הגמרא על הקשר ההדוק שבין איסור חמץ ובין מצוות מצה – רק חומר שגלום בו הפוטנציאל להפוך לחמץ אסור, ראוי למצוות מצה. כמובן, גם קמח של טבל או של מעשר שני ראוי להיעשות חמץ, ובנקודה זו פונה הגמרא לשיטתו של רבי שמעון, הסבור שאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל או מוסיף. הגמרא בסוגייתנו הביאה דווקא את שיטתו של רבי שמעון, משום שהמקרים הנידונים כאן מתאימים להגדרה של איסור כולל: עם כניסתו של הפסח, נאסר לא רק החמץ הטבול, אלא גם החמץ המתוקן. לפיכך, לדעת חכמים אמור היה איסור חמץ לחול על הטבל, ואז הוא גם 'מוכשר' להיות מצה, ורק לרבי שמעון, הסובר שאין איסור חל על איסור, הקמח הטבול בערב פסח אינו 'מוכשר' להיות חמץ, וממילא אי אפשר לקיים בו את מצוות אכילת מצה.
-בסיפא של המשנה ישנה קביעה די ברורה לפיה אין יוצאים ידי חובה במצה של איסורים כגון: טבל, מעשר שני שלא נפדה וכו'.
+אם כן, פשטות המשנה היא שאין יוצאים ידי חובה במצה של איסור, אך מהגמרא עולה שהסבר זה שנוי דווקא בשיטת רבי שמעון, שאין הלכה כמותו. ואמנם, הרמב"ן במקום כותב  אינו קובע שניתן להשתמש לכתחילה במצה של איסור, אך הכרעתו היא שבדיעבד מי שאכל מצה של איסור יצא ידי חובתו, כיוון שאיננו פוסקים כרבי שמעון.
-הגמרא במקום מנסה לברר את טעם דין המשנה:
-"תנו רבנן: יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן. כל טבל נמי, הא לא נתקן? אלא: בטבל שלא נתקן כל צרכו, שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר, [מעשר] ראשון ולא מעשר שני, ואפילו מעשר עני, מנין? תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ – מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ, אלא משום בל תאכל טבל. ואיסורא דחמץ להיכן אזלא? אמר רב ששת: הא מני – רבי שמעון היא, דאמר: אין איסור חל על איסור. דתניא, רבי שמעון אומר: האוכל נבלה ביום הכפורים פטור. רבינא אמר: אפילו תימא רבנן; מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד, אלא אף משום בל תאכל טבל. מידי בלבד כתיב? אלא מחוורתא כדרב ששת."
-בתחילה, מצביעה הגמרא על הקשר ההדוק שבין איסור חמץ ובין מצוות מצה – רק חומר שגלום בו הפוטנציאל להפוך לחמץ אסור, ראוי למצוות מצה. כמובן, גם קמח של טבל או של מעשר שני ראוי להיעשות חמץ, ובנקודה זו פונה הגמרא לשיטתו של רבי שמעון, הסבור שאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל או מוסיף. הגמרא בסוגייתנו הביאה דווקא את שיטתו של רבי שמעון, משום שהמקרים הנידונים כאן מתאימים להגדרה של איסור כולל: עם כניסתו של הפסח, נאסר לא רק החמץ הטבול, אלא גם החמץ המתוקן. לפיכך, לדעת חכמים אמור היה איסור חמץ לחול על הטבל, ואז הוא גם 'מוכשר' להיות מצה, ורק לרבי שמעון, הסובר שאין איסור חל על איסור, הקמח הטבול בערב פסח אינו 'מוכשר' להיות חמץ, וממילא אי אפשר לקיים בו את מצוות אכילת מצה.
-אם כן, פשטות המשנה היא שאין יוצאים ידי חובה במצה של איסור, אך מהגמרא עולה שהסבר זה שנוי דווקא בשיטת רבי שמעון, שאין הלכה כמותו. ואמנם, הרמב"ן על אתר כתב במפורש:
-"נראה לי דיוצאין בטבל ובמעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שלא נפדו, משום דמתניתין אוקמה רב ששת כרבי שמעון, וקיימא לן איסור כולל ומוסיף חל על איסור, וחמץ בפסח כולל הוא ומוסיף נמי הוא דאסור בהנאה הילכך יוצאין בהן."
-הרמב"ן אינו קובע שניתן להשתמש לכתחילה במצה של איסור, אך הכרעתו היא שבדיעבד מי שאכל מצה של איסור יצא ידי חובתו, כיוון שאיננו פוסקים כרבי שמעון.
 כמה ראשונים התקשו לדחות סתמא דמשנה מפני הגמרא, ועל כן חיפשו פתרונות אחרים. כבר רש"י עמד על נימוק אפשרי אחר, וזאת לאור דברי הגמרא ביחס לדמאי. בגמרא נאמר:

הבדלים בין גרסאות בדף "מצוה הבאה בעבירה"

מצוה הבאה בעבירה (עריכה)

גרסה מ־23:53, 26 באפריל 2018

תפריט ניווט

חיפוש