21
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "כבוש"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
| שורה 11: | שורה 11: | ||
בגמרא (חולין קיא ב) מובאת מימרא בשם שמואל: "מליח – הרי הוא כרותח, כבוש – הרי הוא כמבושל". הגמרא מביאה את דברי רבין, שאומר שר' יוחנן חולק על שמואל, אולם אביי מוכיח שלא ייתכן שר' יוחנן סבר כך, ונראה שלמסקנה הגמרא סבורה שגם ר' יוחנן מסכים שכבוש הוא כמבושל. | '''בגמרא''' (חולין קיא ב) מובאת מימרא בשם שמואל: "מליח – הרי הוא כרותח, כבוש – הרי הוא כמבושל". הגמרא מביאה את דברי רבין, שאומר שר' יוחנן חולק על שמואל, אולם אביי מוכיח שלא ייתכן שר' יוחנן סבר כך, ונראה שלמסקנה הגמרא סבורה שגם ר' יוחנן מסכים שכבוש הוא כמבושל. | ||
בסוגיה אחרת דנה הגמרא (חולין צז ב) בשאלה אם מליח אוסר את כל המאכל, כמו בבישול, או רק בכדי קליפה כמו צלי. הגמרא מדייקת מכך שכבוש מושווה למבושל ואילו מליח מושווה לרותח, ומסיקה שבמליח הכוונה לרתיחה של צלי. מכאן עולה בפשטות שההשוואה בין כבישה לבישול מחדשת שכבישה לא רק נותנת טעם, אלא גם מבליעה את הטעם בכל המאכל (ולא רק בכדי קליפה), וכך כתב הרשב"א (תורת הבית הקצר ד א). לפי זה מבאר הנודע ביהודה (קמא, יורה דעה כו) שגם לדעת רבין אליבא דר' יוחנן, שאמר שכבוש אינו כמבושל, כבישה נותנת טעם ואוסרת, אלא שהיא מבליעה רק כדי קליפה. | בסוגיה אחרת דנה הגמרא (חולין צז ב) בשאלה אם מליח אוסר את כל המאכל, כמו בבישול, או רק בכדי קליפה כמו צלי. הגמרא מדייקת מכך שכבוש מושווה למבושל ואילו מליח מושווה לרותח, ומסיקה שבמליח הכוונה לרתיחה של צלי. מכאן עולה בפשטות שההשוואה בין כבישה לבישול מחדשת שכבישה לא רק נותנת טעם, אלא גם מבליעה את הטעם בכל המאכל (ולא רק בכדי קליפה), וכך כתב '''הרשב"א''' (תורת הבית הקצר ד א). לפי זה מבאר '''הנודע ביהודה''' (קמא, יורה דעה כו) שגם לדעת רבין אליבא דר' יוחנן, שאמר שכבוש אינו כמבושל, כבישה נותנת טעם ואוסרת, אלא שהיא מבליעה רק כדי קליפה. | ||
| שורה 25: | שורה 25: | ||
==== שיטת הרא"ש ==== | ==== שיטת הרא"ש ==== | ||
הרא"ש (עבודה זרה ה יא) מביא את דברי ריצב"א שאומר שדבר מוגדר ככבוש אחרי שהוא שוהה מעת לעת. הריצב"א מביא ראיה מגמרא בחולין (קח א), ששואלת מה מיוחד בדין של בשר בחלב, ועונה שבשר יהיה מותר מדאורייתא גם אם ישרו אותו כל היום בחלב, ורק אם יבשלו אותו יהיה אסור. כלומר, עולה מהגמרא שבשאר איסורים, כאשר איסור והיתר שרויים יחד במשך יום שלם, גם אם הם צוננים, ההיתר יאסר. | '''הרא"ש''' (עבודה זרה ה יא) מביא את דברי '''ריצב"א''' שאומר שדבר מוגדר ככבוש אחרי שהוא שוהה מעת לעת. הריצב"א מביא ראיה מגמרא בחולין (קח א), ששואלת מה מיוחד בדין של בשר בחלב, ועונה שבשר יהיה מותר מדאורייתא גם אם ישרו אותו כל היום בחלב, ורק אם יבשלו אותו יהיה אסור. כלומר, עולה מהגמרא שבשאר איסורים, כאשר איסור והיתר שרויים יחד במשך יום שלם, גם אם הם צוננים, ההיתר יאסר. | ||
====שיטת המרדכי==== | ====שיטת המרדכי==== | ||
המרדכי (ביצה ב סימן תרעד) סובר שלכבישה נדרשים שלושה ימים. הוא מוכיח זאת מגמרא במסכת עבודה זרה (לג א), שאומרת שאפשר להכשיר קנקני יין של נכרים על ידי שריית מים בהם למשך שלושה ימים. משם הוא מסיק לאחור על פי הכלל 'כבולעו כך פולטו', ואומר שאם אפשר להוציא את הטעם בשהיה של שלושה ימים, הרי שנדרשים לו שלושה ימים גם כדי להיספג. המרדכי כותב שגם ראבי"ה | '''המרדכי''' (ביצה ב סימן תרעד) סובר שלכבישה נדרשים שלושה ימים. הוא מוכיח זאת מגמרא במסכת עבודה זרה (לג א), שאומרת שאפשר להכשיר קנקני יין של נכרים על ידי שריית מים בהם למשך שלושה ימים. משם הוא מסיק לאחור על פי הכלל 'כבולעו כך פולטו', ואומר שאם אפשר להוציא את הטעם בשהיה של שלושה ימים, הרי שנדרשים לו שלושה ימים גם כדי להיספג. המרדכי כותב שגם '''ראבי"ה''' ו'''היראים''' סוברים כך. | ||
| שורה 36: | שורה 36: | ||
====שיטת רש"י ורשב"א==== | ====שיטת רש"י ורשב"א==== | ||
רש"י מפרש בכמה מקומות (שבת קי ב ו-קמה א, סוכה לו א, חולין צז ב ועוד) את המונח 'כבוש' כנוגע לחומרים מסוימים: חומץ, תבלינים, יין, ציר וחרדל. המרדכי (ביצה ב תרעד) הסיק מדבריו שהוא סובר שמאכל אינו נעשה כבוש בלי חומץ, והמרדכי עצמו דחה את דעת רש"י. נראה שהמרדכי לא דק, מפני שרש"י הזכיר גם חומרים אחרים שיכולים לגרום כבישה, אלא כוונת המרדכי שלשיטת רש"י כבישה נעשית רק באמצעות חומרים חריפים שבהם כובשים בדרך כלל, והזכיר חומץ משום שהוא המצוי ביותר. | '''רש"י''' מפרש בכמה מקומות (שבת קי ב ו-קמה א, סוכה לו א, חולין צז ב ועוד) את המונח 'כבוש' כנוגע לחומרים מסוימים: חומץ, תבלינים, יין, ציר וחרדל. '''המרדכי''' (ביצה ב תרעד) הסיק מדבריו שהוא סובר שמאכל אינו נעשה כבוש בלי חומץ, והמרדכי עצמו דחה את דעת רש"י. נראה שהמרדכי לא דק, מפני שרש"י הזכיר גם חומרים אחרים שיכולים לגרום כבישה, אלא כוונת המרדכי שלשיטת רש"י כבישה נעשית רק באמצעות חומרים חריפים שבהם כובשים בדרך כלל, והזכיר חומץ משום שהוא המצוי ביותר. | ||
גם הרשב"א בתשובה (א תקיד) אומר שכבישה נוצרת רק על ידי דברים חריפים, כמלח וחומץ וכיוצא בהם. | גם '''הרשב"א''' בתשובה (א תקיד) אומר שכבישה נוצרת רק על ידי דברים חריפים, כמלח וחומץ וכיוצא בהם. | ||
בבית יוסף (יורה דעה קה א) מובאים דברי הגהות מיימוניות (מאכלות אסורות טו לא, מדפוס שאינו מצוי בידינו), שמייחסים גם לרא"ש את דעת רש"י והרשב"א. הבית יוסף מקשה שלא יתכן שהרא"ש סבר כך, שהרי הוא הביא ראיה לענין זמן הכבישה מבשר בחלב (ראו לעיל), ואם כן ברור שהוא סובר שגם בחלב, שאינו חריף, שייך דין כבוש. הש"ך (יורה דעה קה ב) כתב שחייבים לומר שאין הכוונה לרא"ש שלנו ומציע שמדובר ברא"ש מפליז"א או הרא"ש מלוניל. | '''בבית יוסף''' (יורה דעה קה א) מובאים דברי '''הגהות מיימוניות''' (מאכלות אסורות טו לא, מדפוס שאינו מצוי בידינו), שמייחסים גם '''לרא"ש''' את דעת רש"י והרשב"א. הבית יוסף מקשה שלא יתכן שהרא"ש סבר כך, שהרי הוא הביא ראיה לענין זמן הכבישה מבשר בחלב (ראו לעיל), ואם כן ברור שהוא סובר שגם בחלב, שאינו חריף, שייך דין כבוש. '''הש"ך''' (יורה דעה קה ב) כתב שחייבים לומר שאין הכוונה לרא"ש שלנו ומציע שמדובר '''ברא"ש מפליז"א''' או '''הרא"ש מלוניל'''. | ||
====שיטת המרדכי והרא"ש==== | ====שיטת המרדכי והרא"ש==== | ||
המרדכי חולק במפורש על שיטת רש"י, ואומר | '''המרדכי''' חולק במפורש על שיטת רש"י, ואומר שמאכל ששהה בכל דבר לח נקרא כבוש. הוא מוכיח את דבריו מהמשנה בשביעית (ז, ז), שמדברת על ורד שנכבש בשמן, ומכאן עולה שגם בשמן שאינו חריף יש דין של כבישה. כפי שהובא לעיל, '''בית יוסף''' מדייק שגם '''הרא"ש''' סובר שיש דין כבוש בכל דבר, מכך שהוא מביא ראיה לענין כבוש מבשר שנשרה בחלב. | ||
====פסיקת ההלכה==== | ====פסיקת ההלכה==== | ||
הטור (יורה דעה קה א) פסק בשני הדברים לחומרא כרא"ש, שדין כבוש הוא בכל דבר ומשך הזמן הנדרש לכבישה הוא מעת לעת. | '''הטור''' (יורה דעה קה א) פסק בשני הדברים לחומרא כרא"ש, שדין כבוש הוא בכל דבר ומשך הזמן הנדרש לכבישה הוא מעת לעת. | ||
גם בית יוסף שם כתב שדברי הרא"ש נראים דברים של טעם ועיקר, וכן פסק בשלחן ערוך שם. | גם '''בית יוסף''' שם כתב שדברי הרא"ש נראים דברים של טעם ועיקר, וכן פסק '''בשלחן ערוך''' שם. | ||
==סיוגים לקביעה 'כבוש הרי הוא כמבושל'== | ==סיוגים לקביעה 'כבוש הרי הוא כמבושל'== | ||
אף על פי שהגמרא השוותה בין כבוש למבושל, מדברי הראשונים והאחרונים עולים סיוגים מהשוואה גורפת בין כבישה לבישול. נראה שאפשר לסכם ולומר | אף על פי שהגמרא השוותה בין כבוש למבושל, מדברי הראשונים והאחרונים עולים סיוגים מהשוואה גורפת בין כבישה לבישול. נראה שאפשר לסכם ולומר ש'''כבוש''' הושווה למבושל, אבל '''תהליך הכבישה''' לא הושווה לתהליך הבישול. | ||
===בשר בחלב=== | ===בשר בחלב=== | ||
בשונה משאר האיסורים, בבשר בחלב האיסור מדאורייתא הוא דוקא אם הבשר והחלב התבשלו יחד (שלחן ערוך יורה דעה פז א). לעיל הובאה גמרא בחולין (קח א), שאומרת שבשר וחלב שהושרו יחד כל היום מותרים, בניגוד לשאר איסורים, | בשונה משאר האיסורים, בבשר בחלב האיסור מדאורייתא הוא דוקא אם הבשר והחלב התבשלו יחד (שלחן ערוך יורה דעה פז א). לעיל הובאה גמרא בחולין (קח א), שאומרת שבשר וחלב שהושרו יחד כל היום מותרים, בניגוד לשאר איסורים, ו'''הרא"ש''' דייק ממנה ששיעור הכבישה הוא מעת לעת. מכאן עולה שאף על פי שכבוש הושווה למבושל, הכבישה אינה נחשבת כבישול לענין בשר שנכבש בחלב, והבשר יהיה אסור רק מדרבנן, וכן כתב '''רמ"א''' בשלחן ערוך (יורה דעה קה א). | ||
===החלק במאכל שנאסר=== | ===החלק במאכל שנאסר=== | ||
איסור והיתר הארוך (ל ד) כתב שחתיכה שנכבשה באיסור ורק חלקה היה בתוך הנוזל – רק החלק ששהה בנוזל נידון ככבוש ונאסר, מפני שהנוזל אינו מפעפע למעלה. דין זה שונה מדין חתיכה שהתבשלה בנוזל, שם גם החלק שחוץ לנוזל נאסר. בהגהות שם (הגהה ראשונה) כותב בעל ההגהות ששאל את מהר"ש ויתכן שיש להבין מתשובתו שהוא חולק וסובר שגם בכבוש הנוזל מפעפע כלפי מעלה. | '''איסור והיתר הארוך''' (ל ד) כתב שחתיכה שנכבשה באיסור ורק חלקה היה בתוך הנוזל – רק החלק ששהה בנוזל נידון ככבוש ונאסר, מפני שהנוזל אינו מפעפע למעלה. דין זה שונה מדין חתיכה שהתבשלה בנוזל, שם גם החלק שחוץ לנוזל נאסר. בהגהות שם (הגהה ראשונה) כותב בעל ההגהות ששאל את '''מהר"ש''' ויתכן שיש להבין מתשובתו שהוא חולק וסובר שגם בכבוש הנוזל מפעפע כלפי מעלה. | ||
הרמ"א (קה א) אומר שגם מה שחוץ לנוזל נאסר בכבוש, וכותב שיש מקילין. הש"ך שם (א) כותב שמדברי רמ"א בתורת חטאת נראה שדברי המקילין עיקר, ומסייג שבדבר שָׁמֵן אסור גם מה שחוץ לרוטב. ערוך השלחן (קה יד) כותב שיש להקל גם בדבר שמן, מפני שפעפוע נוצר על ידי חמימות ובכבוש אין חמימות, אך כותב להחמיר בכבוש בציר ובחומץ, שעל פי שיטתו הם חזקים יותר מנוזלים אחרים (ראה להלן). | '''הרמ"א''' (קה א) אומר שגם מה שחוץ לנוזל נאסר בכבוש, וכותב שיש מקילין. '''הש"ך''' שם (א) כותב שמדברי רמ"א בתורת חטאת נראה שדברי המקילין עיקר, ומסייג שבדבר שָׁמֵן אסור גם מה שחוץ לרוטב. '''ערוך השלחן''' (קה יד) כותב שיש להקל גם בדבר שמן, מפני שפעפוע נוצר על ידי חמימות ובכבוש אין חמימות, אך כותב להחמיר בכבוש בציר ובחומץ, שעל פי שיטתו הם חזקים יותר מנוזלים אחרים (ראה להלן). | ||
==כבוש בציר ובחומץ== | ==כבוש בציר ובחומץ== | ||
בסוף סימן שדן בהלכות מליחה, כותב הרא"ש (חולין ח מט) שבשר שנכבש בציר (בהקשר הזה, "ציר" פירושו הנוזל הזב מהבשר במהלך המליחה) נאסר אם שהה כדי הזמן שדרוש לו שיעמידו אותו על האוּר וירתיח ויתחיל לבשל – משך זמן קצר בהרבה מהזמן הדרוש לכבישה רגילה, שעל פי הרא"ש הוא מעת לעת. | בסוף סימן שדן בהלכות מליחה, כותב '''הרא"ש''' (חולין ח מט) שבשר שנכבש בציר (בהקשר הזה, "ציר" פירושו הנוזל הזב מהבשר במהלך המליחה) נאסר אם שהה כדי הזמן שדרוש לו שיעמידו אותו על האוּר וירתיח ויתחיל לבשל – משך זמן קצר בהרבה מהזמן הדרוש לכבישה רגילה, שעל פי הרא"ש הוא מעת לעת. | ||
ר' יוסף קארו מביא | ר' יוסף קארו מביא ב'''בית יוסף''' (קה א) את דברי הרא"ש, וכותב שמכאן ניתן ללמוד שגם לכבוש בחומץ נדרש הזמן הזה כדי לאסור הכל. גם ב'''שלחן ערוך''' שם פסק שכבוש בציר ובחומץ נאסר אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל לבשל. | ||
הש"ך (קה ב) כותב שדברי ר' יוסף קארו תמוהים, מפני שפסיקת הרא"ש, שבכבישה רגילה דרוש יום שלם כדי לאסור, נכתבה על סוגיה בעבודה זרה (סח ב) שעסקה בעכבר שנפל לחומץ ושיכר, ואת הפסיקה הזו עצמה הביא הבית יוסף לעיל. הש"ך מביא את דברי ר' יוסף קארו בשו"ת אבקת רוכל, שם הוא מנסה לתרץ את דבריו וכותב שלא התכוון ללמוד מציר לחומץ להחמיר, אלא רק להקל ולומר שבפחות משיעור זה בוודאי שלא יאסור בפחות מכדי קליפה. הש"ך כותב שדחוק ליישב כך את דברי השלחן ערוך, שם עולה במפורש שכבוש בחומץ אוסר בכדי שירתיח. מכח זה דוחה הש"ך את פסיקת השלחן ערוך וכותב שבחומץ בוודאי שנדרש מעת לעת כעל מנת לאסור, וכן כתב גם הגר"א (קה ט). הש"ך מבאר שדברי הרא"ש מבוססים על כך שבציר פועלים שני גורמים: הוא נוזלי, ולכן יש בו דין 'כבוש כמבושל', והוא מלוח, ולכן יש בו דין 'מליח כרותח'. זו הסיבה שהוא אוסר בזמן קצר, כמליח, ואוסר הכל (ולא כדי קליפה) ככבוש. | '''הש"ך''' (קה ב) כותב שדברי ר' יוסף קארו תמוהים, מפני שפסיקת הרא"ש, שבכבישה רגילה דרוש יום שלם כדי לאסור, נכתבה על סוגיה בעבודה זרה (סח ב) שעסקה בעכבר שנפל לחומץ ושיכר, ואת הפסיקה הזו עצמה הביא הבית יוסף לעיל. הש"ך מביא את דברי ר' יוסף קארו בשו"ת '''אבקת רוכל'''(רטז), שם הוא מנסה לתרץ את דבריו וכותב שלא התכוון ללמוד מציר לחומץ להחמיר, אלא רק להקל ולומר שבפחות משיעור זה בוודאי שלא יאסור בפחות מכדי קליפה. הש"ך כותב שדחוק ליישב כך את דברי השלחן ערוך, שם עולה במפורש שכבוש בחומץ אוסר בכדי שירתיח. מכח זה דוחה הש"ך את פסיקת השלחן ערוך וכותב שבחומץ בוודאי שנדרש מעת לעת כעל מנת לאסור, וכן כתב גם '''הגר"א''' (קה ט). הש"ך מבאר שדברי הרא"ש מבוססים על כך שבציר פועלים שני גורמים: הוא נוזלי, ולכן יש בו דין 'כבוש כמבושל', והוא מלוח, ולכן יש בו דין 'מליח כרותח'. זו הסיבה שהוא אוסר בזמן קצר, כמליח, ואוסר הכל (ולא כדי קליפה) ככבוש. | ||
ערוך השלחן (קה יא) כותב שדברי הבית יוסף הם עיקר, ומוכיח זאת ממשניות במעשרות (א, ז) ובשבת (ג, ה), שבהן משוה התנא חומץ וציר, ומשמע ששניהם חזקים יותר מדברים אחרים. ערוך השלחן מסייג ואומר שמדובר דוקא בחומץ חזק שאכן דומה לציר, אבל החומץ שלנו אינו חזק כל כך. | '''ערוך השלחן''' (קה יא) כותב שדברי הבית יוסף הם עיקר, ומוכיח זאת ממשניות במעשרות (א, ז) ובשבת (ג, ה), שבהן משוה התנא חומץ וציר, ומשמע ששניהם חזקים יותר מדברים אחרים. ערוך השלחן מסייג ואומר שמדובר דוקא בחומץ חזק שאכן דומה לציר, אבל החומץ שלנו אינו חזק כל כך. | ||
| שורה 81: | שורה 81: | ||
===המקורות במשנה=== | ===המקורות במשנה=== | ||
המשנה במסכת שביעית (ז, ז) אומרת שורד חדש שנכבש בשמן ישן מותר, וורד ישן שנכבש בשמן חדש חייב בביעור, ואילו חרובים שנכבשו ביין, בין אם החרובים ישנים והיין חדש ובין אם להיפך, חייבים בביעור. האמוראים בירושלמי ופרשני המשנה נחלקו מה משמעות הביטויים 'ישן ו'חדש'. | '''המשנה''' במסכת שביעית (ז, ז) אומרת שורד חדש שנכבש בשמן ישן מותר, וורד ישן שנכבש בשמן חדש חייב בביעור, ואילו חרובים שנכבשו ביין, בין אם החרובים ישנים והיין חדש ובין אם להיפך, חייבים בביעור. האמוראים בירושלמי ופרשני המשנה נחלקו מה משמעות הביטויים 'ישן ו'חדש'. | ||
במסכת תרומה (י ז-י), מביאה המשנה מספר דינים הנוגעים לכבישה. משנה ז דנה במקרים של זיתי חולין שנכבשו עם זיתי תרומה, ומחלקת בין מצבים שונים שבהם הזיתים פצועים או שלמים. במשנה ח מובא מקרה של דג טהור שנכבש עם דג טמא, והמשנה מביאה מחלוקת תנאים בשאלה מהו שיעור הדג הטמא הנדרש כדי לאסור את הדג הטהור שנכבש עמו. במשנה ט מובא דין חגבים טמאים וטהורים הנכבשים יחד. במשנה י מובא כלל, לפיו כל הנכבשים זה עם זה מותרים, למעט הנכבשים עם החסית, שעל פי הפרשנים היא שם כללי לירקות חריפים כשום ובצל. | במסכת תרומה (י ז-י), מביאה '''המשנה''' מספר דינים הנוגעים לכבישה. משנה ז דנה במקרים של זיתי חולין שנכבשו עם זיתי תרומה, ומחלקת בין מצבים שונים שבהם הזיתים פצועים או שלמים. במשנה ח מובא מקרה של דג טהור שנכבש עם דג טמא, והמשנה מביאה מחלוקת תנאים בשאלה מהו שיעור הדג הטמא הנדרש כדי לאסור את הדג הטהור שנכבש עמו. במשנה ט מובא דין חגבים טמאים וטהורים הנכבשים יחד. במשנה י מובא כלל, לפיו כל הנכבשים זה עם זה מותרים, למעט הנכבשים עם החסית, שעל פי הפרשנים היא שם כללי לירקות חריפים כשום ובצל. | ||
====קושיות מהמשנה על הגמרא==== | ====קושיות מהמשנה על הגמרא==== | ||
'''תוספות יום טוב''' (תרומות י י) מקשה מן המשנה על הגמרא בחולין ועל הראשונים. שמואל בגמרא קובע לכאורה בצורה גורפת שכבוש הוא כמבושל (וכך הבינו אותו הראשונים), ואילו מן המשניות עולה שדיני הכבישה משתנים על פי האוכלים השונים, ושיש מקרים שבהם כבישה אוסרת ומקרים שאינה אוסרת. איך פסק כך שמואל? מדוע לא הביאה הגמרא את הדינים המובאים במשנה כקושיות על שמואל ועל רבין? | |||
===פסיקות הרמב"ם=== | ===פסיקות הרמב"ם=== | ||
ברמב"ם לא מופיעה כל פסיקה גורפת בדיני כבוש, והוא לכאורה מתעלם לחלוטין מהגמרא הקובעת את דין 'כבוש כמבושל'. לעומת זאת, הרמב"ם דוקא פוסק את הדינים המופיעים במשנה, כל אחד במקומו: בהלכות מאכלות אסורות – חגבים טמאים (ג כב) ודג טמא שכבשו עם דג טהור (טו לד), בהלכות תרומות – זיתים (יב ט) ובצלים ושומים (טו ט) ובהלכות שמיטה ויובל – ורד בשמן (ז כא). אין בדבריו גם כל התייחסות לשאלת גדרי הכבישה שעלו בראשונים. | '''ברמב"ם''' לא מופיעה כל פסיקה גורפת בדיני כבוש, והוא לכאורה מתעלם לחלוטין מהגמרא הקובעת את דין 'כבוש כמבושל'. לעומת זאת, הרמב"ם דוקא פוסק את הדינים המופיעים במשנה, כל אחד במקומו: בהלכות מאכלות אסורות – חגבים טמאים (ג כב) ודג טמא שכבשו עם דג טהור (טו לד), בהלכות תרומות – זיתים (יב ט) ובצלים ושומים (טו ט) ובהלכות שמיטה ויובל – ורד בשמן (ז כא). אין בדבריו גם כל התייחסות לשאלת גדרי הכבישה שעלו בראשונים. | ||
===הבנות אחרונים ביסוד דיני כבוש המבוססות על המשנה והרמב"ם=== | ===הבנות אחרונים ביסוד דיני כבוש המבוססות על המשנה והרמב"ם=== | ||
====נודע ביהודה==== | ====נודע ביהודה==== | ||
הנודע ביהודה (קמא, יורה דעה כו, בד"ה 'ועכשיו טרם אכלה לדבר') אומר שצריך לדון האם בכל מיני האוכלים שייך כבוש, ואף על פי שהראשונים האחרונים סתמו ולא חילקו, סבור הנודע ביהודה שהדבר צריך תלמוד. הוא מסיק מן המשניות שאין טבע כל המינים שוה, ושיש מיני מאכל מסוימים ששייך בהם כבוש ואחרים שלא, והמשנה נקטה כמה דוגמאות של דברים שטבעם היה ידוע לחכמי המשנה. בכל הדברים שלא נזכרו במשנה לא לאיסור ולא להיתר יהיה ספק אם שייך בהם דין כבוש, והדיון בהם יהיה על פי כללי הספקות. לפי זה מבאר הנודע ביהודה שהגמרא כלל לא דנה בשאלה האם כבוש אוסר, אלא רק בשאלה האם במקום שהכבוש אוסר הוא נידון כמבושל ואוסר הכל או כצלי שאוסר כדי קליפה (ראו לעיל בביאור הגמרא). על פי זה הוא מבאר גם את פסיקת הרמב"ם: רק במקומות שבהם הזכירה המשנה במפורש את הדין להיתר או לאיסור פסק הרמב"ם, וממילא מובן שבדברים שלא נפסקו הדין מסופק. | '''הנודע ביהודה''' (קמא, יורה דעה כו, בד"ה 'ועכשיו טרם אכלה לדבר') אומר שצריך לדון האם בכל מיני האוכלים שייך כבוש, ואף על פי שהראשונים האחרונים סתמו ולא חילקו, סבור הנודע ביהודה שהדבר צריך תלמוד. הוא מסיק מן המשניות שאין טבע כל המינים שוה, ושיש מיני מאכל מסוימים ששייך בהם כבוש ואחרים שלא, והמשנה נקטה כמה דוגמאות של דברים שטבעם היה ידוע לחכמי המשנה. בכל הדברים שלא נזכרו במשנה לא לאיסור ולא להיתר יהיה ספק אם שייך בהם דין כבוש, והדיון בהם יהיה על פי כללי הספקות. לפי זה מבאר הנודע ביהודה שהגמרא כלל לא דנה בשאלה האם כבוש אוסר, אלא רק בשאלה האם במקום שהכבוש אוסר הוא נידון כמבושל ואוסר הכל או כצלי שאוסר כדי קליפה (ראו לעיל בביאור הגמרא). על פי זה הוא מבאר גם את פסיקת הרמב"ם: רק במקומות שבהם הזכירה המשנה במפורש את הדין להיתר או לאיסור פסק הרמב"ם, וממילא מובן שבדברים שלא נפסקו הדין מסופק. | ||
הנודע ביהודה מציין במפורש נפקא מינא הלכתית לשיטתו: כיון שבכל מה שלא נזכר במשנה ובגמרא האיסור הוא מכח ספק, כל מצב של ספק כבוש יהיה מותר, מפני שהוא ספק ספיקא. | הנודע ביהודה מציין במפורש נפקא מינא הלכתית לשיטתו: כיון שבכל מה שלא נזכר במשנה ובגמרא האיסור הוא מכח ספק, כל מצב של ספק כבוש יהיה מותר, מפני שהוא ספק ספיקא. | ||
מדברי הנודע ביהודה עולה שהוא סבור שניתן ליישב את שיטתו גם עם פסיקת | מדברי הנודע ביהודה עולה שהוא סבור שניתן ליישב את שיטתו גם עם פסיקת ה'''שלחן ערוך''', ושהפסיקה הגורפת בשלחן ערוך שאיסור כבוש שייך בכל דבר יכולה להתבסס על כך שאנו מסופקים, וספק דאורייתא לחומרא. עם זאת, קשה לומר שזהו פשט השולחן ערוך, מפני שהוא לא הזכיר זאת, גם לא בבית יוסף, אף על פי שיש בזה נפקא מינא משמעותית להלכה כאמור לעיל. הנודע ביהודה מקשה על שיטתו מדברי '''הרמ"א''', שפוסק במפורש שספק כבוש אסור, דוחה נסיונות ליישב ונשאר בקושיה. | ||
====ערוך השולחן==== | ====ערוך השולחן==== | ||
ערוך השלחן (יורה דעה קה, ב-ז) מקשה מדוע הרמב"ם לא הזכיר את דין 'כבוש כמבושל', ומבאר ששיטת הרמב"ם היא שלכבישה ישנם גדרים שונים בכל מאכל על פי טבעו, ולמאכלים שונים נדרש אורך זמן שונה על מנת לתת ולקבל טעם זה מזה בכבישה. הוא מוסיף ואומר, על פי המקרים במשנה, שבדיני כבישה אין משמעות לכלל שקובע שנתינת טעם היא באחד בשישים, ויש מיני מאכל שנדרש להם שיעור גבוה יותר של איסור על מנת לאסור. על פי זה הוא מבאר שלא היה שייך שהרמב"ם יפסוק פסיקה כללית בדיני כבוש, משום שהדינים משתנים מדבר לדבר, וצריך להיות בקי בטבעו של כל מין כדי לקבוע את הזמן והכמות הנדרשים לכבישתו. | '''ערוך השלחן''' (יורה דעה קה, ב-ז) מקשה מדוע הרמב"ם לא הזכיר את דין 'כבוש כמבושל', ומבאר ששיטת הרמב"ם היא שלכבישה ישנם גדרים שונים בכל מאכל על פי טבעו, ולמאכלים שונים נדרש אורך זמן שונה על מנת לתת ולקבל טעם זה מזה בכבישה. הוא מוסיף ואומר, על פי המקרים במשנה, שבדיני כבישה אין משמעות לכלל שקובע שנתינת טעם היא באחד בשישים, ויש מיני מאכל שנדרש להם שיעור גבוה יותר של איסור על מנת לאסור. על פי זה הוא מבאר שלא היה שייך שהרמב"ם יפסוק פסיקה כללית בדיני כבוש, משום שהדינים משתנים מדבר לדבר, וצריך להיות בקי בטבעו של כל מין כדי לקבוע את הזמן והכמות הנדרשים לכבישתו. | ||
להלכה מקבל ערוך השלחן את פסיקת השלחן ערוך ורוב הראשונים, ולא מסיק מסקנות הלכתיות מהרמב"ם. | להלכה מקבל ערוך השלחן את פסיקת השלחן ערוך ורוב הראשונים, ולא מסיק מסקנות הלכתיות מהרמב"ם. | ||