הבדלים בין גרסאות בדף "שבועת החנווני על פנקסו"

הראשונים נחלקו מהן הסיבות לתקנות של המשנה, כאשר ניתן לפרטן לשלש נקודות:<br/>  למה תיקנו שהחנווני ייטול? <br/>  למה תיקנו שהפועלים יצטרכו להישבע? <br/> למה החנווני נשבע?  

הר"ן נותן הסבר למה החנווני נוטל ע"פ גמרא בבבא מציעא ג ע"א.<br/>  "בין לרבנן ובין לרבי יוסי, התם גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל, מאי שנא דלא אמרינן נפקיה לממונא מבעל הבית, ויהא מונח עד שיבא אליהו, דהא בודאי איכא רמאי?  אמרי: התם היינו טעמא, דאמר ליה חנוני לבעל הבית: אנא שליחותא דידך קא עבדינא מאי אית לי גבי שכיר? אף על גב דקא משתבע לי לא מהימן לי , בשבועה, את האמנתיה, דלא אמרת לי בסהדי הב ליה ושכיר נמי אמר ליה לבעל הבית: אנא עבדי עבידתא גבך, מאי אית לי גבי חנוני? אף על גב דמשתבע לי לא מהימן לי, הלכך תרוייהו משתבעי ושקלי מבעל הבית."

"ההוא טעמא דפירשו סבוראי משום דלא אמר ליה בסהדי הב ליה, טעמא  דתקנתא הוא ולאו דינא דמ"מ פטור דאע"ג דלא אמר ליה בסהדי הב להו הוה ליה לתקוני ולא לעוותי."

  כלומר זהו הסבר לתקנת חכמים ולא לדין תורה, מכיוון שכנגד טענתו של החנוני יכול בעל הבית לטעון 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי' ולכן צריך היית לתת בעדים גם בלי אמירה מפורשת מצידי.

בסיבות שבגינן חייבו חכמים שבועה נחלקו הראשונים: דעת הר"י מיגאש (שבועות מז ע"ב) היא שחוץ מטענת בעל הבית שטוען שמא ביחס לטענות כל אחד מהצדדים, טוענים הפועלים ברי כנגד תביעת החנווני, ומאידך טוען החנווני ברי כנגד תביעת הפועלים. ובלשון הרימ"ג:  החנווני משקר להו לפועלים והפועלים משקרים ליה לחנווני  טענות נגדיות אלו, בצירוף העובדה שבעל הבית נדרש לשלם מכחן הן שהטילו שבועה על הצדדים. העולה מדבריו של הר"י מיגאש היא שאם מסיבה כלשהי לא נטענת אחת מטענות אלה, הצד השני ייטול בלא שבועה . לדוגמא: אם הפועלים מתו שאז רק החנווני תובע את בעל הבית, החנווני ייטול בלא שבועה הר"י מיגאש עצמו מביא בתור נ"מ נוספת מקרה בו בעל הבית שילם לחנווני מראש, החנווני טוען שהוא סיפק מזון לפועלים, והפועלים טוענים שלא קיבלו. לדעת הר"י מיגאש הואיל ובמקרה זה הטענות הסותרות לא חייבו את בעל הבית בתשלום נוסף אין להטיל בגינן שבועת המשנה אלא שבועת היסת בלבד. לכן החנווני יתחייב שבועת היסת לבעל הבית על כך שסיפק מזון לפועלים, והפועלים גם כן ייטלו בשבועת היסת (שלא קיבלו עדיין כל תשלום מהחנוני).  הר"ן  (באלפס שבועות ל ע"א) חולק על הר"י מיגאש בטעם השבועה. טעם  השבועה לפי הר"ן הוא שבעל הבית מפסיד שכן הוא משלם פעמיים, בלי שום קשר לשאלה האם הטוען נדרש להתמודד עם טענה נגדית. על מנת להגן על בעל הבית חייבו חכמים את הנוטלים להשבע הר"ן חולק על אחת וחצי נ"מ שהבאנו בשם הר"י מיגאש:   א. הוא חולק על הנ"מ השנייה לגמרי ולדעתו גם אם בעל הבית שילם מראש היות ובעל הבית מפסיד גם אז הפועלים מחויבים להישבע שבועת הנוטלים.  ב.על הנ"מ הראשונה של הר"י מיגאש הר"ן חולק במקצת. לפי דעתו של הר"י מיגאש כשכל אחד מהצדדים מת, הדין הוא שיטול בלי שבועה, ואילו הר"ן אמנם מודה להם במקרה שהחנווני מת שהפועלים ייטלו בלא שבועה כי הרי בעל הבית לא מפסיד אבל לעומת זה הוא חולק במקרה שהפועלים מתו שאז סובר הר"ן שאין החנווני נוטל כלום בלא שיישבע קודם לכן. הסיבה לכך היא שאמנם גם במקרה הזה בעל הבית אינו מפסיד אבל הר"ן לשיטתו (שהובאה לעיל) סובר שהשבועה של החנווני היא מהותית לנטילה מכיון שמצד הדין הם לא היו צריכים ליטול ולא כמו טעם השבועה של הפועלים שחיובם ברור והשבועה היא רק מכיוון שבעל הבית מפסיד.

== שיטת ר"י אבן פלאט ==

בספר  )שער כ"ט חלק ב' אות ו'( מובאת תשובה שענה רבי יוסף התרומות אבן פלאט )רבו של הראב"ד בעל האשכול( על שאלה ששאל אותו בעל וע אין נשבעים החנוני והפועלים גם מבלי שיוכחשו כגון 10המאור . מד שהצד השני מת. על כך עונה ר"י אבן פלאט כך:  מסתברא ם וחנוני לא מחייבי שבועה אפילו למשקל מבעל הבית אלא דפועלי היכא דקא מכחשי אהדדי דהוי גבייהו כטענת בריא, וכיון דאיתחזקא טענה דשקרא גביהו משתבעי והדר שקלי כדי להפיס דעת בעל הבית, כפשטא דמתניתין הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו. אבל היכא דחד תבע קמן לבעל הבית וליכא חבריה דליכחוש ליה שקיל בלא שבועה, דהוה ליה פועל כדין האומר לחברו גזלתיך והלויתני דהוה ליה ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי וודאי. ספק שפרעו, וודאי דאגריה ועבד עבדתא, והוה ליה בריא ושמא, דפועל בריא ובעל הבית שמא, וכיון דאיכא תרי אנפי אלימי גבי פועל, דאיהו ודאי ואיהו בריא ושמא, שקיל בלא שבועה.  ...וכן נמי אי אתי חנוני ותבע ליה לבעל הבית וליכא פועל דמכחיש ליה, שקיל מיניה בלא שבועה. ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם לויתי אם לאו דמשתבע היסת ומפטר, משום דהתם איכא בריא גבי תובע וחזקת ממונא גבי נתבע, ואוקי ממונא בחזקת מאריה טפי עדיף, כי היכי דלא נפגע בספק גזילה ונעשה מעשה בידים, אבל הכא גבי ח נוני איכא תרי אנפי, חזקת שליח עושה שליחותו ובריא, ומדחיא חזקת ממון מקמי תרתי.  הר"י אבן פלאט כותב כדעת הרמב"ם והרימ"ג בנפקא מינא הראשונה שהבאנו, שגם אם הפועלים מתו החנווני ייטול בלי שבועה אולם ההסבר . הוא חולק על הנחת 11 אותו הוא נותן שונה מהסברו של הר" י מיגאש היסוד שהנחנו בעניין היחסים בין החנווני לבעל הבית. ונבאר דברנו: עד כה הנחנו שהואיל והמוחזקות בכסף של בעל הבית גוברת על טענת הברי של החנווני הדין מן התורה זהה לדין של מנה לי בידך ואיני יודע אם    . , ורק מצד התקנה נשבע החנוני ונוטל 12הלוויתני, שנשבע היסת ונפטר את ה הזאת ר"י אבן פלאט משנה. לדעתו כיוון שמוסכם על הכל ההנח שבעל שלח את החנווני לתת שכר לפועלים בשליחותו, ולא מוסכם הבית רק אם י עשה שליחותו או לא, יש פה בנוסף לטענת ברי גם חזקה החנוונ ששליח עושה שליחותו. ולפי דעתו חזקה שמצטרפת לטענת ברי מכריעה להוציא מחזקת ממון בטענת שמא ובלשונו  -שחזקת ממון נדחית מקמי  . הוא לומד דין זה מהמשנה בכתובות )יב ע"ב(:13תרתי הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת: משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, והוא אומר: לא כי, עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות. רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת.   כשם ם כאשר חזקת הגוף מסייעת לטענת ברי כנגד טענת שמא של שש הבעל כך חזקה שליח עושה שליחותו מסייעת לטענת ברי של החנוני כנגד טענת שמא של בעל הבית.

הראשונים אים דין שמקביל לדין שבועת החנווני. זהו דין "המוציא מבי הוצאות על נכסי אשתו" שהמשנה בכתובות )עט ע"ב( אומרת "הוציא ולא אכל יישבע כמה הוציא וייטול". מדובר על נכסי מלוג שהבעל הוציא עליהם משלו כדי להשביחם והוא לא אכל מהם, ולאחר מכן גרש את האשה וכעת תובע את הוצאותיו. על כך אומרת המשנה כי במקרה בו אין .14 ראיות כמה הוא הוציא הדין הוא שהבעל יישבע כמה הוציא וייטול הר"ן מביא את הדין הזה כראיה לכך שהחנווני חייב להישבע גם אם לא מכחישים אותו שהרי אין מי שמכחיש את הבעל ובכל אופן הוא נשבע. ר"י אבן פלאט עונה על זה ששם הרי גם אין תרתי לבעל אלא רק ברי ושמא, ולכן זו ראיה גם לשיטתו.