הבדלים בין גרסאות בדף "קנין חצר במציאה"

מציאה שבעליה נתייאשו ממנה, הנמצאת בחצירו של אדם, אם זוכה בה בעל החצר מדין קנין חצר.

ומקשה הגמ' ממעשה שהיה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ורצה רבן גמליאל להקנות לר' יהושע מעשר ראשון ולר' עקיבא מעשר עני מפירות שהיו לו בביתו, ולצורך זה השכיר להם את הקרקע שעליה היו הפירות, ומזה מבואר לכא' שאין צריך שיהיה עומד בצד שדהו. <br>ומתרצת הגמ' בשני אופנים: א. תירוץ ההוא מרבנן - רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בקנין אגב עם הקרקע ולא בקנין חצר. ב. תירוץ רב פפא - שם יש דעת מקנה, ולכן אין צורך שיהיה עומד בצד שדהו, מה שאין כן במשנה שמדובר במציאה.<br> ומקור לדברי רב פפא מביאה הגמרא מרבי אבא בר כהנא, שאמר על דברי המשנה, שאף שבמציאה צריך שיוכל לרוץ אחר הצבי או הגוזלות ולהגיען, במתנה אף אם אינו מגיע לצבי ולגוזלות, זוכה לו שדהו, משום שיש דעת אחרת מקנה אותן.

וה'''ריטב"א''' עצמו כתב (יב א ד"ה הלכך) שבמציאה זוכה לו חצירו מדין שליחות, אלא שצריך שיהיה משתמר, ולכן היכא שאינו משתמר בעינן שיעמוד בצדה כדי שתשמר לו, וזה לא מדין יד אלא מדין שליחות. וכתב שהדין כן אף ב[[מתנה]], ורב אשי אינו סובר כרב פפא שדעת אחרת מקנה אותן שאני.

כתבו '''תוספות''' (יא א ד"ה זכתה לו) שאף אם לא אומר בפיו 'זכתה לי שדי' זוכה לו, ולא הזכירה המשנה כן אלא משום הסיפא, שאם הצבי רץ כדרכו, אפילו אמר 'זכתה לי שדי' לא מועיל לו. וכדבריהם כתבו גם ה'''רא"ש''' (א לא) וה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה ואמר). והביאו לזה ראיה, שהרי בד' אמות קונה אפילו לא אמר, וכ"ש לחצר.

ה'''בית יוסף''' (ד"ה ולענין) הכריע כהרמב"ם, וכן כתב ב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד). וה'''רמ"א''' שם חלק וכתב שיש אומרים שעומד בצד שדהו סגי ולא בעינן שיאמר. ולכאורה דבריו הם כהרא"ש והתוס'. אמנם לגבי צבי וגוזלות (ד) לא השיג על דברי השלחן ערוך, ומשמע שבזה סובר צריך שיאמר זכתה לי שדי. ואפשר שסובר כדברי הר"ן לעיל, שבמציאה מהלכת, אם אינו אומר זכתה לי שדי, לא חשיב כמשתמרת לו, וכן כתב ה'''סמ"ע''' (טו).

ה'''גמרא''' (עירובין צב ב) מביאה ברייתא שאם אשה עומדת בחצר גדולה, וזרק לה בעלה גט לחצר קטנה שנפרצה לחצר הגדולה, האשה מגורשת. אבל אם עומדת בקטנה וזרק לה את הגט לגדולה אינה מגורשת. <br>וכתבו '''תוספות''' שם (ד"ה אשה) שמדובר ששתי החצרות שלה, ואפילו הכי בעינן שתעמוד בתוכה. וכתבו שלפי"ז צ"ל שמה שכתוב במשנה בגיטין עז: שהזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה מגורשת, זהו דווקא כשהיא בתוכה, ולא מספיק שתעמוד בצדה, שהרי אם עומדת בקטנה אינה קונה גט שנזרק לגדולה, אף שעומד בצדה. כדעה זו כתב גם ה'''רשב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה) בשם רש"י והראב"ד, והכריע כמותם (בבא מציעא יא ב ד"ה עומד). <br>אבל דעת '''ר"י''' שם, שאפשר להעמיד הברייתא לא בחצר שלה, אלא שהשאילו לה את החצר. ולכן אם השאילוה את הגדולה, גם הקטנה נקראת על שמה ומגורשת. אבל אם השאילוה הקטנה, אין הגדולה נקראת על שמה, ולכן גט שנמצא שם אינו שלה. ולפי"ז אפשר שבחצר שהיא שלה, אף שאינה עומדת בתוכה ממש אלא רק בצדה קונה, ורק כאן לא קנתה לפי שהגט בחצר שאינו שלה. כדעה זו כתב ה'''ריטב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה, בבא מציעא יא א ד"ה והוא).

וב'''שלחן ערוך''' (חושן משפט ר א) כתב לגבי מקח וממכר, שלא בעינן שיהיה בתוכו, אלא אפילו עומד בצדו. אבל ה'''רמ"א''' שם כתב שיש אומרים שבעינן דווקא בתוכו. וב'''באור הגר"א''' שם (ו) תלה בשתי הדעות בתוספות הנזכרים לעיל. <br>וכתב הרב '''נתיבות המשפט''' (ביאורים ג, חידושים ה) שאף לדעת מרן שאף בעומד בצדה קנה, זהו דווקא כשעומד בסמוך, אבל אם עומד בריחוק קצת אפילו יכול לשמרו, אינו מועיל, דזה לא חשיב יד. וכן בעומד בתוכו, אינו מועיל אם אינו יכול לשומרו, ונפ"מ לחצר גדולה והוא עומד בצדה האחד, אינו קונה מציאה שנמצאת בצידה השני.

ה'''משנה''' (בבא מציעא ב ג) אומרת שאדם שמצא אבידה בחור שבכותל ישן הרי אלו שלו. <br>ומסבירה ה'''גמרא''' (בבא מציעא כה ב) שאינה של בעל הכותל מפני שמדובר בחפץ שהעלה חלודה רבה, כך שיכול המוצא לטעון שאבידה זו של אמוריים היא, שהטמינוה בכותל קודם שנכנסו ישראל לארץ.

שואלים הראשונים, למה לא יזכה בעל הכותל באבידה מכח קנין חצר? וכמה תירוצים נאמרו בזה.

'''תוספות''' (כו א ד"ה דשתיך) מתרצים שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, כמו כאן שהוא מוצנע בעובי הכותל. והוסיפו שכן מוכח מדין [[המוצא בחנות שהרי אלו שלו]], ואינו זוכה בה בעל החנות, מטעם זה שאינו עתיד למוצאה. וכן מוכח גם מדין [[הלוקח מן התגר]]. <br>תירוץ זה כתב גם ה'''רא"ש''' (ב ט).

וה'''מרדכי''' (רנח) כתב שאין חצירו של אדם קונה לו אלא בדבר שבדעת הקונה לקנות. אמנם בדבריו משמע שזהו דווקא בדברים שבאו לחצר קודם שקנה את החצר, כגון מטמוניות של אמוריים וכנ"ל, אבל אם המציאה הגיעה לאחר שקנה את החצר, קונה לו חצירו. <br>ה'''דרכי משה''' (רסח ב) הביא דברי מרדכי אלו, ופסקם להלכה ב'''רמ"א''' (ג), אבל מסתימת דבריו משמע שלמד בדעת המרדכי, שאף מציאה שבאה לחצר אחר שקנה את החצר, אינו זוכה בה אם אינו דבר שרגיל לבוא.

תירוץ נוסף כותב ה'''רא"ש''' (ב ט) שאין בעל החצר זוכה במציאה לפי ששלל האמוריים מתחלק לכל ישראל, והיא כאבודה מהם וזוכה בה המוצא. והשתא אין הבעלים קונים מדין קנין חצר, לפי שבאה האבידה לחצירו קודם שנתייאשו ישראל, וכשם שאבידה הבא לידו קודם ייאוש לא קנה משום ש[[באיסורא אתא לידיה]], כן הוא גם בחצר, דלא עדיפא חצירו מידו. תירוץ זה כתב גם ה'''רשב"א''' (כה ב ד"ה דשתיך) בחידושיו, והר"ן (כה ב ד"ה מצא), וכנראה זו גם כוונת ה'''רמב"ן''' שקיצר בזה (כה ב ד"ה ורש"י).