הבדלים בין גרסאות בדף "מקור וטעם לחזקת ג' שנים"

{{מקורות|בבא בתרא ג א|בבא בתרא כח א כט א||טוען ונטען יא ב|חושן משפט קמ ז}}

פתיח נכון לסוגייה הוא להקדים בבירור קל את מושג חזקת ג' שנים-חזקת הבתים והקרקעות. שהרי המושג "חזקה" גדוש בהמון עניינים שונים ומגוונים- "חזקת מטלטלין", "מוחזק", "חזקת נזיקין", "חזקת תשמישין" , "קניין חזקה" וכו', אז נכון יהיה לצמצם בצורה גסה וראשונית שעניין החזקה- שע"י שימוש ושהייה בקרקע תקופה מסויימת(תלוי בשיטות השונות), אז כבר לא נדרוש מן המחזיק בקרקע להביא שטר/עדים/ראייה על כך שקנה את הקרקע מן המרא קמא, מהבעלים הקודמים.  

'''הגמ'''' במהלך הדפים כח:-כט. מביאה 4 מקורות/טעמים לשיטת רבנן. דוחה 3 מהם ומקבלת את האפשרות האחרונה. בראשונה מציע רב יוסף שזה נלמד מתוך דברי ירמיהו לעמ"י-"שדות בכסף יקנו..", אך בסוף זה נדחה כי הגמ' מבררת שלא ניתן לדייק משם את דין חזקת ג' שנים, כי רק נתן להם עצה טובה.

גם את האפשרות הזו מנסה אביי לדחות, אך מתרצת זאת הגמ'. בכל אופן בדבריו האחרונים של רבא בעניין זה ש3 שנים ראשונות הלקוח לא מאבד את שטר הקניין, ואילו לאחר 3 שנים הוא אכן מאבד את השטר- יש לבוא ולברר מה גלום וגנוז בטעם זה. האם דברים אלה נסמכים על התירוץ הקודם של ההקפדה, או שמא זהו תירוץ שעומד בפני עצמו? ובנוסף נכון יהיה לבוא ולברר בכל הסברה האם החזקה המדוברת משמשמת כראייה או כמוחזקות בעלמא.

נתחיל עם שיטת '''הרשב"ם'''. אך לפני שנזכיר את דבריו צריך להקדים כמה הקדמות. ישנו מושג מפורסם- "חזקת מטלטלין". והוא שונה מהמושג אצלנו. ראשית, אנחנו יודעים שחזקה זו לא צריכה 3 שנים, אלא היא חזקה לאלתר. נתעסק מעט בחזקת המטלטלין וננסה להבין מדוע אין דין זה בקרקעות.

לפי הסבר זה של הרשב"ם רבא עוזב את תירוציו הקודמים, ומביא כיוון אחר.

    

בעל "קצות החושן"(חושן משפט קמ ס"ק ב) מסביר בדומה לשיטת הרשב"ם שאכן רבא עזב את כל ההסברות שניסה להציע שישנה ראייה מתוך זה ששתק ולא מחה, אלא רבא מסביר אחרת. ומסביר הקצות שכוונת רבא שחזקת ג' שנים יסודה תקנת חכמים. חכמים ראו את המציאות שבה הלקוחות מאבדים את השטרות לאחר 3 שנים, וניצלו הבעלים הקודמים עובדה זו וערערו על מציאותם בקרקע, וכבר לא היה ללקוחות ראייה על המקח. אז באו חכמים ותיקנו שלאחר 3 שנים,הזמן שבו מאבדים הלקוחות את השטרות- נוצרת חזקה על הקרקע.

נכון יהיה לציין ולהזכיר את דברי '''ר' יונה'''(בעליות דר יונה כט א) כעת לאחר הבאת דברי הקצות. מכיוון שר' יונה אכן מתחיל כמו הקצות בכך שאכן חזקת ג' שנים ביסודה תקנת חכמים, אך מוסיף בדבריו, שמכיוון שחכמים באו ותיקנו שהמרא קמא צריך לבוא ולערער בתוך 3 שנים, ואותו מערער לא הגיע בתוך 3 שנים- זוהי כבר ראייה גמורה לכך שאכן הקרקע של המחזיק. "כיוון דטפי לא מיזדהר הוה ליה למחות, ומדלא מיחה אמרינן דודאי זבנה,לפי שהטילו חכמים עליו למחות כיוון דטפי לא מזדהר איניש בשטריה,ועל כרחך טעמא דמילתא הכי הוא שאל"כ מה בכך אם לא מזדהר בשטריה טפי מ"מ במה יצאה קרקע מבעליה".

יוצא לפי דברינו, שאמנם נכון שהקצות ור' יונה מסבירים שניהם שחזקת ג' שנים יסודה מתקנת חכמים, אך בסוף מסביר הקצות שהחזקה היא לא מהווה כראייה, אלא כמוחזקות בעלמא, כהטלת חובה הראייה על האחר. ואילו ר' יונה מסביר שאכן נוצרה ראייה. אציין בקצרה שכמובן ישנם כמה וכמה נפקה מינות ביניהם, כמו למשל '''שו"ת רע"א''' (קל"ו-קל"ז) כל כולו עסוק בלברר הרבה מושגים מוכרים בש"ס-מיגו, חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכדו', והוא מברר אם הם משמשים כראייה או כמוחזקות. הוא מדבר על מה יקרה בתרי ותרי ומיגו, תרי ותרי וחזקה אין אדם פורע תוך זמנו. שעל הצד שאכן זה משמש כראייה אז זה לא יועיל בתרי ותרי, שהרי "תרי כמאה". אך על הצד שזה משמש כמוחזקות, אז בתרי ותרי זה אכן יועיל. [ראוי ונכון לציין שסוגיית תרי ותרי מורכבת וארוכה הן בגמרות והן בראשונים, ולכן לא ארחיב בעניין זה, רק אציין שכל דברי רע"א בתשובה זו נסמכת על העובדה ש"תרי ותרי" זה ספק דרבנן- "והמבינים ישכילו"].  

לאחר שהערנו בקצרה את העניין של ראייה/מוחזקות נשוב לציר המרכזי שבו אנו עסוקים. אז ציינו את דרכם של הקצות ור' יונה. ונראה פרשנות נוספת שסבור שדברי רבא לא נסמכים על דבריו הקודמים בעניין ה"קפידא".

   

גם הרשב"א הולך בקו שראינו עד כה שהתירוץ האחרון של רבא איננו נסמך על תירוציו הקודמים. לרשב"א יש פירוש מאוד ייחודי והוא מסביר שבני אדם יודעים שלקוחות מאבדים שטרות לאחר ג' שנים, אז עצם העובדה שהמרא קמא שתק כל הזמן,ופתאום לאחר 3 שנים הוא מגיע ומערער, זה מעורר אצלנו חשד מאוד גדול כלפיו שהוא מערים. הוא פשוט ישב והמתין לכך שיאבד את השטר וינצל עובדה זו "לגנוב ממנו". "אלא אמר רבא תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר, כלומר שזה יודע דטפי לא מיזדהר כי לא מיחה תוך שלש מיחזי כמערים לשתוק עד שיאבד זה ראיותיו, ובהכי סלקא שמעתא דטעמא דשלש שנים משום דתלת מזדהר טפי לא מזדהר".

שיטת הרמב"ן ביחס לחזקת ג' שנים מופיעה בפירושו בדף מב. ביחס '''לגמ''''- "אכלה האב שנה והבן שנתיים..הרי זו חזקה" .'''הרמב"ן''' מביא בתחילה שיטה המסבירה שכל גמ' זו היא דווקא ביחס לבן גדול,שדווקא כאשר ישב בקרקע האב שנה ואז בנו הגדול שנתיים והמרא קמא לא מחה-נוצרה חזקת 3 שנים. אך בבן קטן, מכיוון שלא שייך למחות בו, אז יש למרא קמא הסבר טוב מדוע הוא לא מחה. לפי הסברה זו כל עניין המחאה של המרא קמא הוא לגרום למחזיק לשמור את שטרו מעבר ל3 שנים.

נעיר שהזכרנו קו הסברה כזה שהחזקה נוצרת מיד,אלא ש3 שנים החיסרון בשטר הוא ריעותא-בשיטת הרשב"ם. רק שברשב"ם הסברנו שהחזקה שקיימת מיד זוהי "חזקה מה שתחת יד אדם שלו", ואילו פה ברמב"ן מדובר בחזקה אחרת, ראייה לכך שזה לא שלו מעצם השתיקה.

'''הקצות''' (קמ ס"ק ב) שמביא את דברי הרמב"ן הללו מבין בדבריו שזה ממש ראייה וממילא לא יצטרך המחזיק שבועת היסת. "ומבואר מדבריו דעיקר טעמא דחזקה משום דשתק רגלים לדבר דמסתמא מכרו לו, אלא דתוך שלש איתרע משום דאמרינן ליה אחוי שטרך, ולבתר שלש דלאו ריעותא הוא משום דטפי לא מזדהר אמרינן חזקה מדשתק ודאי מכרו לו, וכ"כ בספר תורת חיים ר"פ חזקת (כט, א ד"ה תרתי) ע"ש".

רק אעיר בקצרה שבהמשך דברי הקצות הללו ובמקום אחר בפירושו (בסימן קלה) הוא מקשה על שיטת הרמב"ן, וזה מה שמוביל אותו להסביר את חזקת 3 שנים מצד תקנת חכמים ואיכמ"ל.

עד כה הבנו ברמב"ן שלאלתר ישנה חזקת שתיקה, אך רק לאחר 3 שנים מסתלקת הריעותא של השטר. וההבנה היא בנויה בגמ' על גבי "בי בר אלישיב", שבאמת כולם מקפידים מיד כבי בר אלישיב וכל הבעייה זה ריעותא דשטר.

מסביר הנתיבות אחרת. שגם לפי דרכו של הרמב"ן הראייה מן השתיקה מתחילה לאחר 3 שנים. וכך הוא מהלך הגמ', שבאמת רוב בני אדם מקפידים רק לאחר 3 שנים, ורק אז נוצרת חזקה מעצם השתיקה. ויש את בי אלישיב, אבל עדיין אצלם יש ריעותא דשטרא, כי כל אחד יכול לטעון שהוא לא קפדן כבי בר אלישיב..ובדרכו זו של הנתיבות ברמב"ן הלכו הרבה מן האחרונים.