הבדלים בין גרסאות בדף "מלאכת בורר"

ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור. אומנם '''בבן איש חי''' (שנה שניה פרשת בשלח אות א) הבין ששעה זה שיעור זמן של שעה ממש (כלומר ששים דקות) ולכן הבורר צריך להתחיל לאכול בתוך שעה מרגע שסיים לברור.

בגמ' מחלק רב יוסף בין בורר ביד שמותר לבין קנון ובתמחוי (כלים שאינם מיועדים לברירה) שפטור אבל אסור, ובנפה ובכברה (כלים ייעודיים לברירה) שחייב חטאת, ודנו הפוסקים לגבי כלי אוכל שאינם מיועדים לברירה אך ניתן להעזר בהם כגון כף ומזלג<br />

 

 

 

 

'''אורחות שבת'''- מחלק אם עושים את הברירה כחלק מתהליך הייצור הרגיל שאסור לבין אם בורר רק עכשיו לצורך האוכל שמותר<br />

 

'''ילקוט יוסף'''- מותר בכל מקרה לברור בכף או מזלג כי הם כלי אכילה ולא כלים שעומדים לברירה ולכן נחשבים "כיד אריכתא" ואפילו במצקת עם חורים מותר להשתמש.<br />

וכן פסק בשו"ע (יד) "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים; שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר. <br />

ונחלקו בהסבר הדין '''המגן אברהם''' (שיט ס"ק טו) "ומלשון הרי"ף משמע דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי דאז הוי כבורר דרך כלי אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר." ומשמע שעירוי מכלי לכלי נחשב כבורר ביד וגם מה שמוציא מהכלי זה נחשב הדבר המתברר ולא מה שנשאר ביד ולכן מותר לשפוך את האוכל ולהשאיר בידו את הפסולת<br />

 

{{להשלים|פסקה=כן}}

ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתוך מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.

 

 

{{להשלים|פסקה=כן}}

 

 

{{להשלים|פסקה=כן}}

{{להשלים|פסקה=כן}}

 

לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR />

א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR />

ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. <BR />

כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: <BR />

נאמר ב'''גמרא''' (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה.<BR />

במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת ה'''תוספות''' (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ.  <BR />

בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR /> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.

<BR /> בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.

ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). <BR />  

ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. ובפשטות נראה שכוונתו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.

 

 

וממשיך הביאור הלכה, שיש מצב שגם לדעתו הברירה לא משביחה את האוכל, ולכן במצב זה הוא מסכים לדברי הישועות יעקב, שהברירה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. מצב זה מתקיים בתערובת שכבות, בה המינים השונים אינם מעורבבים זה בזה אלא מונחים זה על גב זה, כגון בערימת סידורים שונים שמונחים אחד על חברו, שאז על אף שיתכן שמצב זה נחשב לתערובת (גם בזה מסתפק הביאור הלכה), סוף סוף נטילת השכבה העליונה אינה משביחה את השכבה התחתונה אלא רק מאפשרת להגיע אליה, ולכן שם כאשר האדם נטל את השכבה העליונה שאין הוא זקוק לה הרי זו מלאכה סילוק שאינה צריכה לגופה.

<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר. האגלי טל טוען שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי תלויה בחקירה על גדרה של מלאכת בורר שהובאה לעיל בדיון על מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבבלי יכול לסבור שמוקד מלאכת בורר הוא בדבר הניטל מן התערובת, ולכן אפילו כשנטל דבר מועט - חייב, ואילו הירושלמי סובר שהמלאכה היא בניקוי האוכל מן הפסולת, ולכן רק כשאר התערובת הופרדה לגמרי - חייב.  

<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל.