הבדלים בין גרסאות בדף "לפני עיוור לא תתן מכשול"

ולגבי הסיבה לפטור ממלקות כי הוי לאו שאין בו מעשה, יש לדון לדעות שהלאו כולל גם מקרה ששם מכשול פיזי, האם איסור זה כן נחשב כלאו שיש בו מעשה{{הערה|וב'''תורה תמימה''' (ויקרא יט יד) כתב שעוברים בשימת מכשול ממש לפני עיוור ממש, וסיים "אך לפי"ז יתחדש דין אחד מחודש, במש"כ הפוסקים דעל לאו דלפנ"ע אין לוקים משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה דהיינו בנותן מכשול ממש לעיוור עיניים יהיו לוקין ע"ז, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים". וראו להלן.}}. ולשיטות אלו, גם במקרה שהכשיל אדם בעצה רעה או בעבירה, אפשר לומר שנחשב כלאו שיש בו מעשה כיוון ש"אפשר לעבור" בלאו זה ע"י מעשה, וכפי שכתב ב'''מנחת חינוך''' (יא כ) שדעת החינוך (רמא, שמה, ועוד) שלאו שיש אפשרות לעבור עליו עם מעשה, נחשב כשלאו שיש בו מעשה תמיד{{הערה|ודלא כ'''מגיד משנה''' (שכירות יג ב, וראו עוד '''תוס'''' ב"מ צ:, והג' '''מהר"ב רנשבורג''' בנזיר יז. אות ט).  ובמנח"ח (רלב) מביא עוד שיטה, מה'''שער המלך''' (חומ"צ א ג), דחשיב לאו שאין בו מעשה רק אם אפשר תמיד לעבור בלי מעשה, וכגון לאו של למכור עבד עברי בשוק, שתמיד ובכל מצב יכול לצוות על העבד לעלות לבד על אבן המקח.  ולכן מי שקנה חמץ בפסח או חימץ בפסח, לוקה אף שאפשר להשהות מער"פ, כי את מעשה זה א"א 'לעשות' בלי מעשה. ובאמת ב'''שדי חמד''' (ו כו יח) מקשה על טעם החינוך ממושיט כוס יין לנזיר למה לא לוקה הרי יש בזה מעשה. והגם שלהחינוך לא לוקים כי אפשר בלי מעשה, מ"מ לפי”ד השעה"מ יהא קשה כי את מעשה זה א"א לעשות בלי 'מעשה' ממש.}}.  

בשו"ת פנ"י (חו"מ ט') מסתפק אם יש בזה איסור לפנ"ע דאורייתא, וכן במנח"ח (רל"ב, וראו במצוה שכ"ג). ומביאים מתוס' (ע"ז דף כב.) שאומר להדיא שיש איסור דאו', דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת . וכך גם הביא בספר קובץ הערות (סי' ע"ה אות ב'), וכ"כ בכנה"ג (יו"ד נ"ה הגהת ב"י אות פ"ט) לדעת רשב"א ור"ן.  אמנם תוס' בחגיגה י"ח (ד"ה חולו), רמב"ן (ע"ז כב.), וריטב"א (ריש מו"ק), חולקים, ובחגיגה י"ג מחלק תוס' בין אם יש אסמכתא חזקה ללא (עמנח"ח).  והגרמ"פ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' ג') ובספר דברות משה (שבת סי' ב' ענף ב') כתב שאולי התוס' בע"ז מיירי באיסור דרבנן, עיי"ש, (ושו"ר דכ"כ בחי' הר"ן שם), ולתוס' ב"מ י: יהא איסור דאו'.  

ובמנח"א שם אומר, דלפי"ז יהא אסור להלוות בלא עדים אף אם מכוון שימחול על ההלוואה אם הלווה יכפור, אולם לדעה שהחשש ההוא שמא ישכח, יהא מותר כי גם מחשבת עבירה אין. והגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה (קמא ל"ה ד') כתב שאם מארח מישהו והלה היה צריך לשאול על הכשרות ולא שאל, מחובת המארח להודיעו שהאוכל כשר כדי להצילו ממחשבה רעה, וכן אם מתייחד עם אשה בהיתר כגון שבעלה בעיר, והיא לא יודעת, צריך להודיעה. אמנם במנח"א שם חולק על זה וס"ל שאין בעיה ב'מחשבה רעה' כזו, כיוון שאין פה מחשבה לעבור על איסור אלא רק לעשות דבר שיש בו חשש לאיסור, וכן לגבי ייחוד דן שם.  ובמנחת אשר (שם סי' ל"ט אות ד'), מביא עוד מהריטב"א (מו"ק יז.) שמשמע שיש לפנ"ע במכשיל את הקטן, וגם מזה רואים שיש לפנ"ע בדבר שאינו ממש איסור. (בגדרי האיסור של קטן, עי' נודע ביהודה תניינא יו"ד קס"ד, ושו"ת חת"ס יו"ד קנ"ד, ומנח"ש תנינא סי' נ"ח ב', וסי' פ"ב, וכעי"ז בקמא סי' ל"ד גבי חרש (וע"ע שו"ת חת"ס או"ח פ"ג ושו"ת תרומת הדשן פסקים וכתבים סי' ס"ב), וקובץ שיעורים ח"ב קונטרס דברי סופרים סי' א' אות כ"א כ"ב, וביצה אות ס"ז. ).  

ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פ"ג ד"ה ויש) כתב שהלווה בריבית משום פיקוח נפש דשרי כמו שכתבו הב"י והרמ"א (יו"ד ק"ס), אף שודאי שיש למלוה איסור ריבית, מ"מ לא עבר (המלוה) גם בלפנ"ע. ואי"ז כנ"ל. ויל"ד בגדרי אונס דפיקוח נפש, וראו שו"ת אגרות משה או"ח ד' ע"ט, ואולי כוונת הכת"ס רק כלפי לפנ"ע דאורייתא.

בשער המלך (הל' אישות פ"ט הט"ז) כתב להוכיח שיש לפנ"ע בשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ומאכיל לאחר שמותר לו, (מהא דסוף נדרים, שהאומרת שהיא גרושה, מותרת לכהן, וכתב בשטמ"ק כ"י שאין איסור לפנ"ע כי זה בע"כ, ומשמע שבשאר מקרים יש לפנ"ע. וראו מש"כ ע"ד בשו"ת פרי יצחק ב' ל"ח), ומדמה זאת גם לטבח שאמר שהשחיטה פסולה, שיהא לו איסור להאכיל לאחר משום לפנ"ע.  ואומר שיש ללמוד מזה לגבי אותם המחמירים מלהדליק הטוטי"ן (סיגר) בנר של חלב, שאסורים לתת לאחרים משום לפנ"ע. ומביא שיש אומרים ששויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אסור משום נדר, (עי' בזה בנודע ביהודה תניינא אה"ע סו"ס כ"ג, שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ק"א, וראו קצוה"ח ל"ד ד', אמרי בינה עדות סי' ב', ותרומת הכרי סי' א'. וע"ע ש"ך יו"ד רמ"ב ס"ק נ"ח שאין איסור בטועה), ולפיהם פשוט שאין בזה לפנ"ע.  

וברמב"ן (יבמות פד:) כתב, דבלאו שאינו שוה בכל, נשים אינן עוברות משום לפנ"ע, כך ביאר דבריו במחזיק ברכה לחיד"א (סי' ס"ב), וע"ע בהג' מעשה חשב על שעה"מ אישות ט' ט"ז. (ובשדי חמד הקשה מכאן על רעק"א יו"ד קפ"א שדן בלפנ"ע באשה, עי' לעיל אות י"ז). ועיין שו"ת חת"ס (חו"מ ר"ב) שיש שהבין מהרמב"ן שגם איש לא עבר בלפנ"ע בלאו כזה, ובחת"ס שם תמה על זה דלא גרע מעצה רעה, ולכן מסביר דמיירי רק על נשים וכנ"ל, ומביא דכ"כ הריטב"א.

מבואר בגמ' שם ד'אלפני דפני' לא מפקדינן בגוי, ולכן מותר למכור דבר איסור לגוי שלא יעבור בזה עבירה אלא ימכור לגוי אחר. ואפילו כשוודאי ימכור לגוי שיעשה בזה עבירה אין איסור לישראל הראשון שמוכר לו, כ"כ ב'''שו"ת אגרות משה''' (יו"ד א' ע"ב) מ'''שו"ע''' אה"ע סו"ס ה'. וראו '''ש"ך''' סי' קל"ט.  וב'''שו"ת כת"ס''' (יו"ד פ"ג) כתב, שאם מוכר לשמש של עבודה זרה הרי זה 'לפני' ממש ולא 'לפני דלפני', כיוון שהכומר שלחו

וכך פסקו '''תבואות שור''' (טז כג) '''שו"ת חוות יאיר''' (קפה), '''ט"ז''' (יו"ד קנ"א סק"א), '''שו"ת מחנה חיים''' (ח"א מ"ה, מ"ז), '''תורת חיים''' על שו"ע או"ח (קס"ט סק"ג), '''שו"ת חת"ס''' (יו"ד י"ט, ד"ה ועוד וד"ה מיהו וד"ה ועדיין), ו'''שו"ת כת"ס''' (יו"ד פ"ג), ובספר '''כנה"ג''' (על הכס"מ בהל' רוצח פי"ב) בשם '''תשו' הרדב"ז''', ו'''שו"ת אגרות משה''' (או"ח ח"ג סו"ס מ"ג, אם כי שם כתב 'חששא בעלמא'), וראו גם '''שדי חמד''' (ו' כ"ו ו').

וב'''שדי חמד''' (ו' כ"ו כ"ה) כתב דלכו"ע לא עבר מדאורייתא בשוא"ת כשהוי כחד עברא, ורק לגבי איסור דרבנן של מסייע יל"ד, אמנם בתר"ע כגון במומר שלוקח בשבת מישראל ועושה מלאכה וכל כה"ג, אז נחלקו הנ"ל. (ובהכי מיירי הפרי מגדים).  וב'''שו"ת כת"ס''' (יו"ד פ"ג ד"ה וזאת תורת) כתב שהמסייע בשעת עבירה עובר משום מסייע"ע אף אם הוי בשוא"ת משום 'דאיכא מצוה להפרישו'.  

ועוי"ל, עפי"ד ה'''ריטב"א''' בחולין ק"ו (הובא ב'''שע"ת''' או"ח קנ"ח סק"א, וראו '''שדי חמד''' מע' ברכות א' כ"ט, '''בן איש חי''' שמיני אות א', ובספר '''וזאת הברכה''' פ"ב הע' 3) שאומר שאם נט"י ובירך ואח"כ נמלך לא לאכול לחם, אי"ז ברכה לבטלה כיוון שכשנטל ידיו חשב שיאכל והיה חייב אז בנטילה. ואפ"ל שכל דברי הריטב"א דווקא בחיוב נט"י, דס"ל שחיוב זה חל על האדם ברגע שמתכנן לאכול, וחיוב זה נובע מהמצב בו הוא שרוי - שמתכנן לאכול לחם, ואף אם אח"כ המצב ישתנה - שלא יאכל, מ"מ החיוב היה עליו כשנטל, וממילא ברכתו אז לא היתה לבטלה.  ולפי"ז, אם בירך 'המוציא' ונמלך לא לאכול, בירר למפרע שברכתו היתה לבטלה כיוון שבסוף לא אכל, ואי"ז כמ"ש הריטב"א בנט"י. כלומר: י"ל שהריטב"א לא דיבר בברכות הנהנין ורק בחיוב הספציפי של נט"י לרוצה לאכול אז שייכים דבריו{{הערה|לגופו של עניין: בשם ה'''חזו"א''' אומרים שהוכיח כריטב"א ממה שחז"ל הפקיעו לפעמים קידושין, ולכאורה הם מבררים שכל הברכות היו לבטלה, אלא ע"כ כריטב"א. ושמע מינה, דדברי הריטב"א הם גם בברכות ולא כמ"ש.  אמנם ב'''שו"ת חוו"י''' (סי' ק"ל) כתב שהפי' של 'תרומה ליכא מצוה לאתשולי עלה', הוא ש'יש עבירה', כי עי"ז שנשאל מברר למפרע שברכותיו היו לבטלה. ואם נרצה לומר דלא פליג על הריטב"א, צ"ל כמו שחילקנו לעיל בין ברכה לנט"י.  אמנם ב'''שו"ת עמודי אש''' (ב' ל"ג) משמע ג"כ כדלעיל בשם החזו"א, דפסק כריטב"א לגבי ברכת המצוות.  וניתן לחלק בין ברכת המצוות לברכת הנהנין, שכמו שב'יצא מוציא' זה דווקא בברכהמ"צ ולא בברכה"נ, וזה משום שחיוב הברכה חל משום המצוה וכל המצווה חייב בברכה, משא"כ ברכה"נ זה חיוב אישי רק על הנהנה, וכמו שאומרים שאחר שלא נהנה לא חייב בברכה ולכן לא יכול להוציא, כך גם המברך, לו יתברר בסוף שלא נהנה, א"כ לא חל עליו חיוב הברכה והוי ברכה לבטלה גם לריטב"א וכמ"ש לעיל. אם כי יל"ד אם ברכת הפרשת תרומה הויא ברכה"נ, כי הלא החוו"י כתב על ברכת התרומה דהויא ברכה לבטלה. וראו ב'''מג"א''' (או"ח סי' ח' סק"ב) לעניין חלה ובמש"כ ע"ד ב'''בהגר"א''' שם. (וראו '''שו"ת חת"ס''' יו"ד רנ"ג וש"כ, '''רש"ש''' בנדרים נט., ו'''ספר החיים''' לגר"ש קלוגר סי' ת"כ, שכתבו שהנשאל על תרומה לא הויא ברכתו לבטלה, ולא כחוו"י הנ"ל, אך הם חולקים מצד שאין זה נקרא שהמצוה בטלה לגמרי למפרע. ומ"מ א"כ גם על ראיית החזו"א י"ל כן). ועוד יל"ד אם ברכת נישואין שהחזו"א מיירי בה הויא ברכהמ"צ או הנהנין, וראו גבי ברכת אירוסין ב'''שו"ת הרא"ש''' כלל כ"ו, '''רמב"ם''' אישות ג' כ"ג, ו'''רא"ש''' פ"ק דכתובות סי' י"ב, וע"ע במח' ה'''נודע ביהודה''' תניינא אה"ע א' עם ה'''תבואות שור''' יו"ד א' נ"ט, עי' ב'''רעק"א על שו"ע''' יו"ד א' ט"ז ואה"ע ל"ד ב', אך שם הנידון אם זה ברכת השבח או המצוות.  ומ"מ, דברינו למעלה הם לו נסיק שיש שינוי בין נט"י לשאר דברים, וכך גם משמע מהריטב"א שחיוב נט"י שונה, ושאפי' לגבי ברכת נט"י לא נגיד שאם בירך קודם נטילה ונמלך אין זה ברכה לבטלה, (והטעם שאי"ז לבטלה כי מ"מ קיים את מצות הנטילה).  וע"ע ב'''ספר המנהיג''' (אירוסין ונישואין ק"י, ומילה קכ"ג) שמברך ברכת אירוסין ומילה אחר מעשה, כי שמא יחזור בו ויהא ברכה לבטלה. וראו ב'''בהגר"א''' או"ח ח' (בטעם ב'). אמנם המהרש"ק ב'''שו"ת טוב טעם ודעת''' תניינא סי' צ"ח כתב, שברכת אירוסין היא לפני קידושין, כי אף אם יחזור בו אי"ז לבטלה כי תקנו על שעת קידושין. (ויעויין ב'''דעת קדושים''' (ל"ט ט') שתפילין שהתברר שהיו פסולות אי"ז ברכה לבטלה עד כעת, וכמו 'ברך ה' חילו' וגו' בקידושין סו:, וראו גם '''שו"ת פרי השדה''' ג' קי"ז, ו'''שו"ת יביע אומר''' ח"ז או"ח סי ה', ו'''שו"ת משנה הלכות''' ח"ה סי' י"א).}}.

:'''חוות יאיר''' (קפ"ה), '''מהרש"ם''' (ב' קפ"ג), '''כת"ס''' (יו"ד ע"ז), '''אגרות משה''' (יו"ד א' ע"ב ואו"ח ב' ס"ו ופ'), '''שרידי אש''' (ב' י"ט), '''מנחת שלמה''' (ל"ה).  ועיין '''שו"ת ציץ אליעזר''' (חי"ג סי' ל"ט) שאסור להשכיר חנות שתיפתח בשבת, ע"ש ובמה שכתב מ'''שו"ת ערוגת הבושם''' (או"ח נ"ד) שאסור מדין 'הרחק משכן רע'. וראו ב'''שו"ת מטה לוי''' (ח"ב סי' י"ח) שכתב שאם יש לו חלק בבעלות חנות המחללת שבת, יסיר שמו ממנה, אך את הכסף שיש לו שם א"צ ליטול אם יכולים להתקיים גם בלעדיו, ואם תאמר שצריך אז כל עבריין יעשה כך לשותפו. ע"ש.