הבדלים בין גרסאות בדף "לפני עיוור לא תתן מכשול"

בשו"ת פנ"י (חו"מ ט') מסתפק אם יש בזה איסור לפנ"ע דאורייתא, וכן במנח"ח (רל"ב, ועי' במצוה שכ"ג). ומביאים מתוס' (ע"ז דף כב.) שאומר להדיא שיש איסור דאו', דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת . וכך גם הביא בספר קובץ הערות (סי' ע"ה אות ב'), וכ"כ בכנה"ג (יו"ד נ"ה הגהת ב"י אות פ"ט) לדעת רשב"א ור"ן.  אמנם תוס' בחגיגה י"ח (ד"ה חולו), רמב"ן (ע"ז כב.), וריטב"א (ריש מו"ק), חולקים, ובחגיגה י"ג מחלק תוס' בין אם יש אסמכתא חזקה ללא (עמנח"ח).  והגרמ"פ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' ג') ובספר דברות משה (שבת סי' ב' ענף ב') כתב שאולי התוס' בע"ז מיירי באיסור דרבנן, עיי"ש, (ושו"ר דכ"כ בחי' הר"ן שם), ולתוס' ב"מ י: יהא איסור דאו'.  

ולכאו' מהגמ' בקידושין מא. יש ללמוד שאין לפנ"ע בדבר שאינו ממש איסור, דאיתא שם שמצוה לקדש אשה בו יותר מבשלוחו... א"נ איסורא נמי אית בה ד'אסור לקדש את האשה עד שיראנה'.  ולכאורה קשה אם כן למה כתבה המשנה 'בשלוחו' אם הדבר אסור,  ועוד קשה דא"כ הקידושין הוו מצוה הבאה בעבירה, (אף שזה לא יותר מאיסור דרבנן, עי' רש"י פסחים לט. שמצוה הבאה בעבירה לא יוצא אף אם העבירה היא מדרבנן, אך עי' גם תוס' בנדרים י' ד"ה אדם, שרואים לא כך, וע"ע בשו"ת נודע ביהודה סוף חחו"מ מש"כ מחתנו, ועי' שד"ח כללים מע' מ' כלל ע"ז אות ז', ושו"ת מהר"י אתרא סי' ק"ס),  ועוד קשה שזה שליח לדבר עבירה ולא מהני שליחותו (אף שזו עבירה דרבנן, עי' משנה למלך הל' רוצח ב' ב', ועי' נובי"ק אה"ע סי' ע"ה והלאה),  ועוד שלכאו' האשה עברה על לפנ"ע.  ובתוס' שם כתב בסוד"ה אסור, שאנו מקדשין אפי' קטנות וכו', כי אם יש סיפק לאדם לתת לבתו נדוניא שמא אח"כ לא יהא לו ותשב בתו עגונה לעולם. וגם בזה יל"ד האם מפני חשש ברמה זו הותר לעבור על איסורים דרבנן?  ומכל זה נראה פשוט, שאי"ז איסור ממש אלא רק 'עניין גדול' לא לנהוג כך .  ועיין ברש"י שם בד"ה דו, שאומר שלאיש יש איסור כשמקדש, ולאשה אין וכל העניין שלא תעשה שליח הוא רק משום מביו"מ, ולכאורה קשה שאם האיש עובר על איסור גם האשה עוברת בלפנ"ע?  

(ויל"ד אם עבירה באונס הוי עבירה או שרק לא מתייחס, וראו שו"ת חמדת שלמה (סי' ל"ח), ומוכיחים גם מפסול 'נעבד' וכו', ועי' בספר 'אסופות רבינו חיים הלוי' (עמ' רל"א), וב'בית האוצר' (כלל כ"ד ד"ה ודע), חי' הגרש"ש (ריש מסכת כתובות), ברכת שמואל (נדרים סי' י"ד ב'), וכתבי הגר"ח עהש"ס (בעניין 'אשו משום ממונו'). ואכ"מ).  

ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פ"ג ד"ה ויש) כתב שהלווה בריבית משום פיקוח נפש דשרי כמו שכתבו הב"י והרמ"א (יו"ד ק"ס), אף שודאי שיש למלוה איסור ריבית, מ"מ לא עבר (המלוה) גם בלפנ"ע. ואי"ז כנ"ל. ויל"ד בגדרי אונס דפיקוח נפש, ועי' שו"ת אג"מ או"ח ד' ע"ט, ואולי כוונת הכת"ס רק כלפי לפנ"ע דאורייתא.

בשער המלך (הל' אישות פ"ט הט"ז) כתב להוכיח שיש לפנ"ע בשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ומאכיל לאחר שמותר לו, (מהא דסוף נדרים, שהאומרת שהיא גרושה, מותרת לכהן, וכתב בשטמ"ק כ"י שאין איסור לפנ"ע כי זה בע"כ, ומשמע שבשאר מקרים יש לפנ"ע. ועי' מש"כ ע"ד בשו"ת פרי יצחק ב' ל"ח), ומדמה זאת גם לטבח שאמר שהשחיטה פסולה, שיהא לו איסור להאכיל לאחר משום לפנ"ע.  ואומר שיש ללמוד מזה לגבי אותם המחמירים מלהדליק הטוטי"ן (סיגר) בנר של חלב, שאסורים לתת לאחרים משום לפנ"ע. ומביא שיש אומרים ששויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אסור משום נדר, (עי' בזה בנובי"ת אה"ע סו"ס כ"ג, שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ק"א, ועי' קצוה"ח ל"ד ד', אמרי בינה עדות סי' ב', ותרומת הכרי סי' א'. וע"ע ש"ך יו"ד רמ"ב ס"ק נ"ח שאין איסור בטועה), ולפיהם פשוט שאין בזה לפנ"ע.  

ועי' בשו"ת אג"מ (אה"ע ד' ס"א ב') לגבי איסור מסייע, שאין את איסור זה כשהאוסר דבר מסויים נותנו למתיר, ומוציא זאת ממשכ"ש שאיסור מסייע הוא מדין תוכחה ואין תוכחה כשודאי לא ישמע וכשסובר שמותר הרי זה ודאי שלא ישמע. ובשם הגרש"ז אויערבאך שמעתי שהורה שאין למחמיר איסור לתת למיקל. (ויש לשים לב דמ"מ בשבת יהא למחמיר איסור להנות מהמלאכה מצד 'מעשה שבת').

והחזו"א הורה שהנוהג איסור בשנת שמיטה בפירות נכרי, אסור לקנותם ממי שלא נוהג כך משום שמכשילו באיסור סחורה בפירות שביעית. ותמהים ע"ז ועי' בספרים דרך אמונה וחוט השני מש"כ להסבירו, ועי' מנחת אשר ויקרא ל"ט ו' ושביעית סי' ז'.

(וב'''שו"ת פני יהושע''' ח"א יו"ד סי' ג' כתב לחדש, שאחר מתן תורה אין לפנ"ע דאורייתא בגוי מאחר דחשבינן להו 'אינן מצווים' בב"ק לח., ועי' ב'''אמרי בינה''' יו"ד טריפות סי' ז' שתמה עליו דמ"מ לא גרע מעצ"ר, ולפמש"כ לעיל יל"ע בזה. וב'''מנחת אשר''' ויקרא ל"ט ג' אומר, שממה שיש עונש בז' מצוות מוכח שאין זה מותר, וא"כ יהא לפנ"ע).

והנה, מהפמ"ג בפתיחה כוללת (ב' י"ד) מתעורר צד נוסף לעניין חיוב נשים בלאו דלפנ"ע, שהרי אין בלאו זה מלקות (בפשטות, ועי' לעיל אות ב'), וא"כ יתכן שאינן מחוייבות בכך. דהנה כתיב (במדבר ה' ו') 'איש או אשה כי יעשו' וגו', ורש"י בקידושין (לה.) כתב, שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה "ולאווין עונש מלקות", וכ"כ ביבמות (פד: ד"ה עונשין) - "לאו וכרת", ומשמע מכל הנ"ל שנשים פטורות מלאו שאין בו מעשה, אמנם מביא הפמ"ג שם שמהרמב"ם (עכו"ם י"ב ג') משמע לא כך. (ועי' בשד"ח ו' כ"ו י"א ד"ה ושם, שהביא בשם מהרימ"ט שנשים פטורות מלאו שאין בו"מ ושבשו"ת בית יצחק נחלק עליו וכו' ועוד ס"ל שם שלאו שבכללות שאני. ומ"מ יל"ד ממש"כ מהפמ"ג לעיל).

דעת הרא"ש (ברכות פ"ג סי' י"ג) שאשה אינה בדין ערבות, וכ"כ רבינו יונה שם בשם ר"י, ובדגמ"ר (או"ח רע"א) מסופק אם אנשים בכלל ערבות לנשים.  וכתב בשו"ת יד רמה (פוקס) יו"ד ק"א, שלפי הצד שמקור איסור מסייע הוא מדין ערבות, א"כ להנ"ל אין לאשה ובאשה את איסור זה.  וכדעת הרא"ש ור"י, כך גם ס"ל לצל"ח (ברכות כ'), ועי' ע"ז בשו"ת צי"א חט"ו ריש סי' ל"ב, וכתב שם שאף שאין דין ערבות יש דין תוכחה, (שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' קל"ב), וא"כ יל"ד לכאו' לגבי מסייע, אך בשד"ח ושעה"צ כתבו דמיירי באין יכול להוכיח, אך א"כ יל"ד גם על דין ערבות אם שייך. וע"ע בצי"א שם שיש אומרים שאשתו של אדם כן ערבה עליו כי בידה להוכיחו.

מבואר בגמ' שם ד'אלפני דפני' לא מפקדינן בגוי, ולכן מותר למכור דבר איסור לגוי שלא יעבור בזה עבירה אלא ימכור לגוי אחר. ואפילו כשוודאי ימכור לגוי שיעשה בזה עבירה אין איסור לישראל הראשון שמוכר לו, כ"כ ב'''שו"ת אג"מ''' (יו"ד א' ע"ב) מ'''שו"ע''' אה"ע סו"ס ה'. ועי' '''ש"ך''' סי' קל"ט.  וב'''שו"ת כת"ס''' (יו"ד פ"ג) כתב, שאם מוכר לשמש של עבודה זרה הרי זה 'לפני' ממש ולא 'לפני דלפני', כיוון שהכומר שלחו

וב'''שו"ת אגרות משה''' (יו"ד א' ע"ב) מצינו עוד כלל דומה, שדבר שעיקרו למעשה היתר, ככלי וכאולם לסעודת חתונה, מותר ואין מסייע"ע, ואולי אף לפנ"ע אין. (ולכאו' זה כ'''ריטב"א''' ע"ז סג. ד[[לפני עיוור לא תתן מכשול#כשיש ספק אם יעבור עבירה|לעיל]]). וב'''מהרש"ם''' (ב' קפ"ד) כתב שבלפנ"ע אסור ורק במסייע שרי, ועי' בספר '''פרי השדה''' (ג' צ"ז) ו'''נטע שורק''' (או"ח י"ט). וכדברים אלו כ"כ גם הגרשז"א בשו"ת מנח"ש (ל"ה ב'), ולכן התיר למכור בתים, ולתת אוכל לשאינו מברך, וליסע במוצ"ש עם שאינו מבדיל וכן לתת לו אוכל. ואומר שמש"כ בע"ז כב. שאסרו למכור שדה לכותי, אולי שאני כי עובר עבירה ממש בגוף השדה.  ועפ"י כלל זה מסביר את דברי הריטב"א שהובאו [[לפני עיוור לא תתן מכשול#כשרק גורם שיוסיף בעבירה, או כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר|לעיל]].   

וע"ע ב'''שו"ת בית יצחק''' (כ"ט ג') מה שהביא מ'''שו"ת פנ"י''' שמסתפק אם יש לפנ"ע בספק, ועי' במש"כ ע"ד בספר '''נפש חיה''' להגר"ר מרגליות (קס"ט סעיף ב').

ויל"ד בגדר המצב המאפשר תליה, וב'''ריטב"א''' הנ"ל כתב שכשיש 'רגליים לדבר' שיעשה איסור, אסור, ומדר'. וב'''שו"ת מחנה חיים''' (שם סי' מ"ז) כתב שאם יש רוב שלא יעבור, או אפי' מחצה, תלינן לקולא. וב'''תוס' אנשי שם''' עמס' שביעית (ה' ז') כתב, שתולים בהיתר רק כשהצדדים שקולים. ולכאו' מהריטב"א הנ"ל משמע לא כדבריהם. וב'''מג"א''' (שמ"ז סק"ד) כתב שאם יש לתלות בהיתר אז מותר, אך דווקא בדבר המצוי, ואל"ה אסור אא"כ איכא משום דרכי שלום. וזה כדברי ר"ת דלעיל. (ועי' בלשון הריטב"א בע"ז ו: ואולי אפשר ללמוד שלגבי חד עברא אסור רק כשתובע בפי' לאיסור. ולשון הריטב"א שם לגבי דאו' ודרבנן קצת תמוה). וע"ע ב'''שו"ת אג"מ''' (או"ח ח"ג סו"ס ל"ה) שכתב שאם המקבל התנה והבטיח שלא יעשה איסור, אפשר שלא עבר בלפנ"ע יותר כי החזיקוהו שלא יעבור על תנאו.

וב'''גמ'''' בנדרים (ס"ב) מו"ק (י"ז) וקידושין (ל"ב), רואים לכאורה שיש לפנ"ע בספק יעבור. וב'''שו"ת מחנ"ח''' שם תי' דמיירי באיסור דר' (וכנראה שיש רגל"ד), וכ"כ ב'''יד מלאכי''' (שס"א). וב'''שו"ת בנין ציון''' לערל"נ (סי' ט"ו) חולק ע"ז, כי ס"ל שלפני שעת עבירה אין אפי' איסור דר', ומתרץ שאולי מיירי שלא יכלו לקנות במקום אחר. ע"ש.  וב'''חפץ חיים''' (הל' לשה"ר ריש כלל ט' בהגהה) כתב, שבגמ' הנ"ל "הדבר קרוב לודאי שיחטא על ידו" ולכן כתוב שעובר בלפנ"ע, (ולא כב'אל יספר טובתו של חברו שמא יבוא לידי גנותו' שאין שם לפנ"ע כיוון שאי"ז קרוב כ"כ שיחטא).  וב'''שו"ת יחוה דעת''' (ח"ג, בהערה בסו"ס ס"ז), כתב לגבי הגמ' בנדרים שכתוב שצריך רוב לקולא כדי לתלות בהיתר, ששאני שם שיש בעובדי האש רוב שקונים עצים לע"ז ולכן צריך רוב אחר לקולא, (ומביא שכ"כ הגרי"א ספקטור ב'''שו"ת עין יצחק''' או"ח י"ג, ועי' ב'''קרן אורה''' על הגמ' שם).   

ב'''גליון רעק"א''' על שו"ע יו"ד (קפ"א ו'), כתב שאולי כו"ע מודים שאין לאשה איסור לפנ"ע בהקפת איש, (אם כי לחד מ"ד עוברת משום מקיף), כי מצילתו מאיסור מקיף לו היה מקיף את עצמו (שהיה עובר משום מקיף וניקף).  וב'''שד"ח''' (כללים ו' כ"ו י"א) משיג ע"ד (ע"ש בד"ה ולפי וד"ה וכן, ועל"ק אות כ'), ועי' במה שביאר ב'''שו"ת צי"א''' (חט"ו סי' י"ט) דמיירי דווקא באשה שאין לדין ערבות.

ובספר החינוך כתב בסוף המצוה, שמשיא עצה רעה 'לדעת', עבר על האיסור, ולא לוקה כי אין בו מעשה. והנה, ממש"כ 'לדעת', משמע שכל האיסור הוא רק אז, ועי' ברחבי ספר החינוך, שכתב 'מזיד' בסוף המצוה (בקטע המתחיל 'ונוהגת מצוה זו') רק אם יש עונש, שאז צ"ל זאת כי זה תנאי בשביל הענישה, משא"כ כשאין עונש לא כתב כן (עי' לדוגמא במצוות רכ"ד עד רל"א), וא"כ פה שאין מלקות לכאורה כתב כך כדי לומר שבשוגג אין כלל איסור, וכשערי דעה.  

ובשערי תשובה לר' יונה (ג' נ"ב) משמע שיש לפנ"ע גם בשוגג, כי כתב שם שבכלל לפנ"ע הוא שלא יהא נמהר להורות... ושגגת תלמוד... ותלמיד שלא הגיע להוראה... עיי"ש, ומלשונות אלו משמע שהורה דין לא נכון בטעות.  אך יש שאמרו דשאני פה דחשיב כמזיד, וכלשון המשנה 'ששגגת תלמוד עולה זדון', וזה משום דהו"ל ללמוד. (ועי' כעי"ז בהג' הגרי"פ ח"ג דף ר"ז ד"ה ומיהו, שאונס מחמת שלא למד אי"ז אונס. ואם כי שם חשיב כשוגג, דיין שאני וחשיב כמזיד, עי' אבות ד' י"ב ובפיהמ"ש לריו"נ שם. וע"ע כעי"ז במשנ"ב סי' ר"ו ס"ק ד' שלא אומרים במי שלא למד ש'על כולם אם אמר שהכל וכו' יצא').

ובהגהות 'מעשה חשב' על שער המלך (אישות פ"ט הט"ז אות רע"א), כתב כעי"ז לגבי אנוס (אם כי יש אומרים שכל אנוס הוא 'אינו מחוייב', ואף בשאר איסורין, עי' אתוון דאורייתא (י"ג), קובץ הערות (מ"ח י"ד), שו"ת חלקת יואב בסוף (אות י"ג), קהילות יעקב (ב"ב סי' י'), שו"ע (או"ח תקפ"ט ב'), רעק"א (שו"ע או"ח רע"א), שו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד קס"א ד"ה ולכן אנ"א), ועי' בלשון ר"י בתוד"ה שנאמר (ב"ב יג.) שמשמע שכלל לא חייב, ובשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' ל"ז) הביא כך מירושלמי קידושין פ"א ה"ז (כ:) ופאה פ"א ה"א דהוי 'אינו חייב').

(ועי' עוד כעי"ז (להיפך) לגבי 'מכנה שם לחברו' בב"מ נח: שכתוב שם "אע"ג דדשו בשמיה", וביאר רש"י ש'הוא לגנותו נתכוון', וכן לעניין לשון הרע כ"כ בחפץ חיים הל' לשה"ר כלל ד' סו"ס י"א ובבמ"ח שם).

וב'''שד"ח''' (שם) מביא שיש שהוכיח מ'''הגמ'''' מו"ק ה' שיש איסור בשוא"ת ואמר שאולי זה מח' אמוראים שם, והשד"ח חולק משום דהוי ח"ע, ועוד תמה עמש"כ שזה מחלוקת, שתוס' שם אומר שלא אומרים בסתמא שאמוראים נחלקו אם לא מצינו כן בפירוש. וע"ע במה שכתב ע"ז בספר '''נפש חיה''' (מרגליות, קס"ט ב'). ובשד"ח מוכיח עוד מדברי ה'''שיטה לנ"ל''' (קידושין י"ח) שאין איסור בשוא"ת.  וע"ע בספר '''דברות משה''' (שבת סי' ב' ענף ו') שאומר שאין, ובספר ה'''מקנה''' (לא: ד"ה עוד) שאומר שיש.{{הערה|ה'''מהרי"ל דיסקין''' (בקו"א סי' קמ"ד), מקשה על שיטת ה'''רא"ש''' שבכל עבירה יש רשות לאדם ליהרג ולא לעבור, שהרי מכשיל הוא בכך את הגוי ברציחה וא"כ יהא אסור מצד לפנ"ע. ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל"ח ו') כתב שאם נאמר שאין לפנ"ע בשוא"ת, א"ש, ועוד כתב שם, שפשוט שאין הישראל צריך לוותר על זכותו כדי לא להכשיל את הגוי. ולכאו' עוד יל"ד דהרי זה כחד עברא כי יכול תמיד להורגו, וא"כ הנידון רק כלפי איסור דרבנן של מסייע"ע, ועי' [[לפני עיוור לא תתן מכשול#"לפני עיוור" ו"מסייע ידי עוברי עבירה" בגוי|לעיל]] אם שייך בגוי.}}

:וב'''שו"ת בית אפרים''' (יו"ד נ"ד) כתב, שהנשבע לבטל את המצוה עובר משום לפנ"ע, שהכשיל את עצמו. ומקשה מאו"ח סי' רמ"ח גבי נסיעה בספינה קודם שבת, שלכאורה כל מכניס עצמו לאונס יהא אסור מצד לפנ"ע ולמה שם מקילים בנכנס קודם ג' ימים משבת, ומתרץ שאולי פיקו"נ דשבת שאני דהוי כהותרה. (ועי' '''אג"מ''' או"ח ח"ד סי' ע"ט. עוד יל"ע דהרי מכניס עצמו לאונס הוי מחלוקת רמב"ן ורשב"א לגבי מילה בשבת).

:ב'''תוס'''' ד"ה מצת, בגיטין י., משמע שיש, ועי' '''שד"ח''' ו' כ"ו כ"ו בשם ספר למודי ה' (לימוד ז').

ועוי"ל, עפי"ד ה'''ריטב"א''' בחולין ק"ו (הובא ב'''שע"ת''' או"ח קנ"ח סק"א, ועי' '''שד"ח''' מע' ברכות א' כ"ט, '''בן איש חי''' שמיני אות א', ובספר '''וזאת הברכה''' פ"ב הע' 3) שאומר שאם נט"י ובירך ואח"כ נמלך לא לאכול לחם, אי"ז ברכה לבטלה כיוון שכשנטל ידיו חשב שיאכל והיה חייב אז בנטילה. ואפ"ל שכל דברי הריטב"א דווקא בחיוב נט"י, דס"ל שחיוב זה חל על האדם ברגע שמתכנן לאכול, וחיוב זה נובע מהמצב בו הוא שרוי - שמתכנן לאכול לחם, ואף אם אח"כ המצב ישתנה - שלא יאכל, מ"מ החיוב היה עליו כשנטל, וממילא ברכתו אז לא היתה לבטלה.  ולפי"ז, אם בירך 'המוציא' ונמלך לא לאכול, בירר למפרע שברכתו היתה לבטלה כיוון שבסוף לא אכל, ואי"ז כמ"ש הריטב"א בנט"י. כלומר: י"ל שהריטב"א לא דיבר בברכות הנהנין ורק בחיוב הספציפי של נט"י לרוצה לאכול אז שייכים דבריו{{הערה|לגופו של עניין: בשם ה'''חזו"א''' אומרים שהוכיח כריטב"א ממה שחז"ל הפקיעו לפעמים קידושין, ולכאורה הם מבררים שכל הברכות היו לבטלה, אלא ע"כ כריטב"א. ושמע מינה, דדברי הריטב"א הם גם בברכות ולא כמ"ש.  אמנם ב'''שו"ת חוו"י''' (סי' ק"ל) כתב שהפי' של 'תרומה ליכא מצוה לאתשולי עלה', הוא ש'יש עבירה', כי עי"ז שנשאל מברר למפרע שברכותיו היו לבטלה. ואם נרצה לומר דלא פליג על הריטב"א, צ"ל כמו שחילקנו לעיל בין ברכה לנט"י.  אמנם ב'''שו"ת עמודי אש''' (ב' ל"ג) משמע ג"כ כדלעיל בשם החזו"א, דפסק כריטב"א לגבי ברכת המצוות.  וניתן לחלק בין ברכת המצוות לברכת הנהנין, שכמו שב'יצא מוציא' זה דווקא בברכהמ"צ ולא בברכה"נ, וזה משום שחיוב הברכה חל משום המצוה וכל המצווה חייב בברכה, משא"כ ברכה"נ זה חיוב אישי רק על הנהנה, וכמו שאומרים שאחר שלא נהנה לא חייב בברכה ולכן לא יכול להוציא, כך גם המברך, לו יתברר בסוף שלא נהנה, א"כ לא חל עליו חיוב הברכה והוי ברכה לבטלה גם לריטב"א וכמ"ש לעיל. אם כי יל"ד אם ברכת הפרשת תרומה הויא ברכה"נ, כי הלא החוו"י כתב על ברכת התרומה דהויא ברכה לבטלה. וראו ב'''מג"א''' (או"ח סי' ח' סק"ב) לעניין חלה ובמש"כ ע"ד ב'''בהגר"א''' שם. (וראו '''שו"ת חת"ס''' יו"ד רנ"ג וש"כ, '''רש"ש''' בנדרים נט., ו'''ספר החיים''' לגר"ש קלוגר סי' ת"כ, שכתבו שהנשאל על תרומה לא הויא ברכתו לבטלה, ולא כחוו"י הנ"ל, אך הם חולקים מצד שאין זה נקרא שהמצוה בטלה לגמרי למפרע. ומ"מ א"כ גם על ראיית החזו"א י"ל כן). ועוד יל"ד אם ברכת נישואין שהחזו"א מיירי בה הויא ברכהמ"צ או הנהנין, ועי' גבי ברכת אירוסין ב'''שו"ת הרא"ש''' כלל כ"ו, '''רמב"ם''' אישות ג' כ"ג, ו'''רא"ש''' פ"ק דכתובות סי' י"ב, וע"ע במח' ה'''נובי"ת''' אה"ע א' עם ה'''תבואות שור''' יו"ד א' נ"ט, עי' ב'''רעק"א על שו"ע''' יו"ד א' ט"ז ואה"ע ל"ד ב', אך שם הנידון אם זה ברכת השבח או המצוות.  ומ"מ, דברינו למעלה הם לו נסיק שיש שינוי בין נט"י לשאר דברים, וכך גם משמע מהריטב"א שחיוב נט"י שונה, ושאפי' לגבי ברכת נט"י לא נגיד שאם בירך קודם נטילה ונמלך אין זה ברכה לבטלה, (והטעם שאי"ז לבטלה כי מ"מ קיים את מצות הנטילה).  וע"ע ב'''ספר המנהיג''' (אירוסין ונישואין ק"י, ומילה קכ"ג) שמברך ברכת אירוסין ומילה אחר מעשה, כי שמא יחזור בו ויהא ברכה לבטלה. ועי' ב'''בהגר"א''' או"ח ח' (בטעם ב'). אמנם המהרש"ק ב'''שו"ת טוב טעם ודעת''' תניינא סי' צ"ח כתב, שברכת אירוסין היא לפני קידושין, כי אף אם יחזור בו אי"ז לבטלה כי תקנו על שעת קידושין. (ויעויין ב'''דעת קדושים''' (ל"ט ט') שתפילין שהתברר שהיו פסולות אי"ז ברכה לבטלה עד כעת, וכמו 'ברך ה' חילו' וגו' בקידושין סו:, ועי' '''שו"ת פרי השדה''' ג' קי"ז, ו'''שו"ת יביע אומר''' ח"ז או"ח סי ה', ו'''שו"ת משנה הלכות''' ח"ה סי' י"א).}}.

ולפי"ז, יתכן לומר שהנותן אוכל למי שלא יטול, וב'''ביאור הלכה''' הנ"ל במקור א' כתב שזה דווקא שרוצה לאכול לאלתר, יש איסור לפנ"ע כיוון שיש על המקבל כבר עכשיו חיוב של נט"י, משא"כ אם לא יברך, אי"ז חיוב שיש עליו אלא שאחרי שאכל בלא ברכה מתברר שהוא במצב אסור כי הוא אחרי אכילה ללא שהיתה לפניה ברכה. (וחיוב האדם הוא 'לא להכניס עצמו לאונס' - למצב של 'אכול' בלי ברכה). ולשון הב"ח לגבי ברכה: "בשעה שנותנו לו אינו עובר, ואם אח"כ לא יברך מה עלינו לעשות", משמע כנ"ל. (וב'''באה"ט''' שבשו"ע מהדורת פריעדמאן של מכון י-ם, יש תוספת ש'שאר דברים' דינם כמו אי ברכה. וזה כנ"ל). וחילוק זה מבוסס גם על מש"כ לעיל לחלק בין מכשיל בשעת העבירה או לפניה. ועי' ב'''שו"ת מהרש"ם''' (ב' צ"ג) שביאר בב"ח שמותר כיון שאין הנתינה בשעת עבירה.

ולגבי מכירה, יש שכתבו דשאני מסתם נתינה, כ"כ ב'''שו"ת מהרש"ג''' (ב' ק') וציין גם ל'''שו"ת מהרש"ם''', ועי' ב'''נצי"ב''' (ל"ב) לעיל לגבי מכשיל לפני שעת העבירה, וכ"כ גם ב'''חוו"י''' (קפ"ה) בתור צירוף להקל משום שמכירה שאני, ואומר שלכן נהגו להקל בכמה דברים במכירה לגוי. ובספר '''מאמר מרדכי''' (על שו"ע או"ח קס"ט), כתב שבזמננו אין נוהגים ליזהר באיסורי הנתינה הללו, וסיים שה' הטוב יכפר. ובספר '''תורת חסד''' (או"ח ה') מאריך בטעם ההיתר למכור בחנות לשאינם מברכים, וכותב שאי"ז 'דבר אסור' ושלא נותן בידיים ושהוי חד עברא וכו', וכ"כ בטעם ההיתר גם ב'''שו"ת מהרש"ם''' (או"ח ח"ו סי' י"ז) בקצרה, וב'''שו"ת בית ישראל''' (או"ח כ"ח). וב'''פת"ש''' (יו"ד קי"ז ס"ק ס"ה) מקל במוכר איסור דרבנן, וע"ע ב'''שו"ת צי"א''' (חלק כ"ב סי' ג').  (אמנם ב'''תוס'''' גיטין סא. משמע לא כך, אך ב'''רמב"ן''' ע"ז טו: ו'''רשב"א ריטב"א ור"ן''' שם מחלקים בין מכר לשאלה, ומ"מ זה היתר רק כשאפשר לתלות בהיתר. ועיי"ש בכ"ז).

:ב'''שו"ת מנחת פתים''' לגר"מ אריק (יו"ד קנ"א) מתיר, ואומר שאפי' בסתם יינם נהגו להקל. ועי' '''שו"ת חלקת יעקב''' (א' ע"ז), ו'''שו"ת צי"א''' (ח"ח י"ח, וחכ"ב ג'). וב'''שו"ת חתם סופר''' (יו"ד ק"כ) כתב שאין להחמיר בזה כ"כ כי אי"ז משום חתנות אלא משום קנס, (וע"ע '''בית ישראל''' או"ח ס"א, '''חלקת יעקב''' א' ע"ז, ו'''שארית ישראל''' אה"ע ז').

:עי' ב'''שו"ת צי"א''' (ט"ו ל"ט, כ"א י"ד) שאוסר את העישון ואת הסיוע לו, (ועי' ב'''שו"ת אג"מ''' יו"ד ב' מ"ט, אך כיום ידוע אחרת וכו', עי' '''שו"ת צי"א''' חט"ו ו'''שו"ת שבט הלוי''' י' רצ"ה), וע"ע '''שו"ת עמודי אור''' (כ"ט), '''שו"ת תשובות והנהגות''' (ג' שנ"ד), '''שו"ת יחוה דעת''' (עמ' קפ"א בהערות), ו'''לקוטי אמרים''' לחפץ חיים (פי"ג). וע"ע ב'''קובץ 'מבקשי תורה'''' חשון תשנ"ט (עמ' קע"ד) במה שכתב בשם הגרי"ש אלישיב, ושוב יל"ד כיום.

:ב'''שו"ת מנח"ש''' (קמא ל"ה ב') מתיר, הובא לעיל, ועי' ב'''שו"ת צי"א''' (חי"א סי' ל"ד) היתר מטעם אחר, וע"ע שם בחי"ב (סי' ל"ח). וכתב שם גם את סברת הגרשז"א, וכ"כ בספר '''תורת חסד''' (או"ח ה') שהובא לעיל.

:'''חוות יאיר''' (קפ"ה), '''מהרש"ם''' (ב' קפ"ג), '''כת"ס''' (יו"ד ע"ז), '''אג"מ''' (יו"ד א' ע"ב ואו"ח ב' ס"ו ופ'), '''שרידי אש''' (ב' י"ט), '''מנחת שלמה''' (ל"ה).  ועיין '''שו"ת צי"א''' (חי"ג סי' ל"ט) שאסור להשכיר חנות שתיפתח בשבת, ע"ש ובמה שכתב מ'''שו"ת ערוגת הבושם''' (או"ח נ"ד) שאסור מדין 'הרחק משכן רע'. ועי' ב'''שו"ת מטה לוי''' (ח"ב סי' י"ח) שכתב שאם יש לו חלק בבעלות חנות המחללת שבת, יסיר שמו ממנה, אך את הכסף שיש לו שם א"צ ליטול אם יכולים להתקיים גם בלעדיו, ואם תאמר שצריך אז כל עבריין יעשה כך לשותפו. ע"ש.