הבדלים בין גרסאות בדף "יציאה מארץ ישראל"

יציאה מארץ ישראל (עריכה)

גרסה מ־01:27, 3 במאי 2016

נוספו 89 בתים , 01:27, 3 במאי 2016

←‏לצורך מה הותר לצאת?

יאיר וסרטיל

40

עריכות

@@ שורה 86: / שורה 86: @@
 === לצורך מה הותר לצאת? ===
-בגמרות שהובאו למעלה מצאנו כמה סיבות שלצרכן מותר לצאת מן הארץ: בשעת רעב אם עמדו סאתיים בסלע, לצורך לימוד תורה או נשיאת אשה, להציל ממונו מן הגויים, ולדעת '''הראב"ד''' יש מקור להתיר גם עבור הרווחה, כדעת חכמים שהלכה כמותם. מאידך, לגבי כיבוד הורים רבי יוחנן הסתפק ולבסוף צידד להקל. כפי שסייגו התוס' והרמב"ם המובאים לעיל, גם היתרים אלו לא נאמרו אלא ביוצא על מנת לחזור. מאידך, ראינו מחלוקת אם גם ביוצא על מנת לחזור לאלתר זקוקים להיתרים אלו או דווקא ביוצא על מנת להשתקע ולדור שם על דעת לחזור יותר מאוחר.
+בגמרות שהובאו למעלה מצאנו כמה סיבות שלצרכן מותר לצאת מן הארץ:
-לדעת '''השאילתות''' הותר גם לכל מצווה שהיא, ויוצא מדבריו שמותר אפילו לצורך כגון ראיית מלכי האומות כדי שאם יזכה אדם יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם, ואילו לדעת '''התוס'''' מצוות אלו נאמרו לרבותא אך לשאר מצוות אסור, וכך משמע גם מדברי הרמב"ם הנזכרים לעיל.
+* '''בשעת רעב''' אם עמדו סאתיים בסלע
-'''הרמב"ם''' הוסיף על דברי הגמרא בעבודה זרה שמותר גם לצורך סחורה, ונראה שלמד זאת מהגמרא במועד קטן כהסבר הראב"ד שמותר גם לפרנסה ואפילו להרווחה. צריך עיון מסברא כיצד מותר מצד אחד להרווחה ומאידך אפילו למצוות לא הותר מלבד נשיאת אשה ותלמוד תורה, וכי הרווחה עדיפה מקיום מצוות?! ונראה שגם הרווחה מעבר למזונותיו הבסיסיים של האדם נחשבים לקומה יחסית בסיסית של האדם, וסיוע לכך יש להביא מהדין שלמצוות עשה אדם לא חייב לבזבז ממון הרבה, ומדובר אף באדם שיש לו כדי פרנסתו. סיוע נוסף ליסוד זה יש להביא מהדין שכאשר עשיר שהיה רגיל לרכב על סוס ירד מנכסיו דואגים לו מן הצדקה אפילו לסוס לרכב עליו, ורואים מכך שאדם שהתרגל לרמת חיים גבוהה, זה הפך לצורך שנחשב ברמה מסויימת לרמה בסיסית עבורו, אף שהיא מעבר לצורך בפרנסה מצומצמת.
+* לצורך '''לימוד תורה'''
-'''השולחן ערוך''' (תקלא, ד) בהלכות חול המועד כתב לגבי המותרים לגלח "וכן הבא ממדינת הים בחול המועד... והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל. משמע מדבריו שדווקא אם יצא לדבר הרשות אסור לו לגלח, אך אם יצא לדבר מצווה כלשהו רשאי לגלח, ולכאורה משמע מכך שמותר לצאת לחו"ל לצורך כל מצווה וכדברי השאילתות, וכן דייק '''הרב שלמה דייכובסקי''' (תחומין כרך כ), וקצת תימה שלא פסק כרמב"ם ואפילו לא הביאו. ואין לומר שאף אם נהג באיסור התירו לו לגלח משום שיצא לדבר מצווה, כי סוף סוף היה אסור לו לנהוג כן ויצא שלא ברשות ואם כן לא מסתבר שנתיר לו בזכות זה לגלח. מדברי שבט הלוי נראה שהיישוב לכך הוא שהמגן אברהם עוסק ביציאה זמנית ובכך אכן מספיק צורך כלשהו.
+* לצורך '''נשיאת אשה'''
-'''המגן אברהם''' (תקלא ס"ק ז) מרחיב מאוד את ההיתר וכותב שאפילו אם יוצא לראות פני חברו מותר ונקרא מצווה, ולכן אם חזר במועד מותר לו לגלח, וכן פסק '''המשנה ברורה''' (ס"ק יד). הוא למד זאת מדברי רבנו תם שהובאו ברמ"א (רמח, ד) לעניין היוצא בספינה תוך שלושה ימים הסמוכים לשבת, שמותר דווקא לצורך מצווה, ורבנו תם כתב שאף לצורך ראיית פני חברו נחשב מצווה, והרמ"א שם הביאו וכתב שאין למחות בנוהגים כן כי יש להם על מי שיסמכו. ובשולחן ערוך שם לא הובא כנראה משום שבבית יוסף כתב שמהרי"ף והרא"ש לא משמע כן, ואם כן מסתבר שגם לענייננו אוסר כי אינו מחשיב זאת למצווה.
+* '''להציל ממונו מן הגויים'''. לדעת '''הראב"ד''' יש מקור להתיר גם עבור '''הרווחה''', כדעת חכמים שהלכה כמותם. '''הרמב"ם''' הוסיף על דברי הגמרא בעבודה זרה שמותר גם לצורך '''סחורה''', ונראה שלמד זאת מהגמרא במועד קטן כהסבר הראב"ד שמותר גם לפרנסה ואפילו להרווחה. {{הערה|צריך עיון מסברא כיצד מותר מצד אחד להרווחה ומאידך אפילו למצוות לא הותר מלבד נשיאת אשה ותלמוד תורה, וכי הרווחה עדיפה מקיום מצוות?! ונראה שגם הרווחה מעבר למזונותיו הבסיסיים של האדם נחשבים לקומה יחסית בסיסית של האדם, וסיוע לכך יש להביא מהדין שלמצוות עשה אדם לא חייב לבזבז ממון הרבה, ומדובר אף באדם שיש לו כדי פרנסתו. סיוע נוסף ליסוד זה יש להביא מהדין שכאשר עשיר שהיה רגיל לרכב על סוס ירד מנכסיו דואגים לו מן הצדקה אפילו לסוס לרכב עליו, ורואים מכך שאדם שהתרגל לרמת חיים גבוהה, זה הפך לצורך שנחשב ברמה מסויימת לרמה בסיסית עבורו, אף שהיא מעבר לצורך בפרנסה מצומצמת.}}
-לגבי יציאה לצורך השתטחות על קברי צדיקים, '''השדי חמד''' (אות א, מערכת ארץ ישראל) דן בכך ומתיר משום שהיא מצווה רבה. '''הראי"ה קוק''' (משפט כהן סימן קמז) חלק על כך וכתב שכלל לא ברור שיש בכך מצווה אלא שיש בכך תועלת, ועוד, שאף לצורך לימוד תורה הותר רק במקרה שאין לו יכולת ללמוד באותה רמה בארץ ומשום שלא בכל רב אדם רואה סימן ברכה ולכן יתכן שדווקא שם יש לו רב שהוא רואה בו סימן ברכה, אבל לזכות השתטחות על קברי צדיקים מניין לחלק בין צדיק לצדיק, וכל שכן שהצדיקים שבארץ ישראל הלא המה הגבורים אשר מעולם שאין דוגמתם.
+* '''כיבוד הורים''' - רבי יוחנן הסתפק ולבסוף צידד להקל.
-לגבי יציאה לטיול, לכאורה מפורש הדבר שאסור, כפי שראינו בגמרא במועד קטן לפי פירוש '''הראב"ד''', וכפי שנפסק ב'''שולחן ערוך''' (תקלא, ד) שהיוצא מהארץ לטיול אסור לו לגלח במועד. אולם מצאנו אחרונים שהקלו בכך מכמה טעמים.
+::כפי שסייגו התוס' והרמב"ם המובאים לעיל, גם היתרים אלו לא נאמרו אלא ביוצא על מנת לחזור. מאידך, ראינו מחלוקת אם גם ביוצא על מנת לחזור לאלתר זקוקים להיתרים אלו או דווקא ביוצא על מנת להשתקע ולדור שם על דעת לחזור יותר מאוחר.
-'''המנחת אשר''', מתיר לאור הכרעתו כ'''מהרי"ט''' שיציאה זמנית מותרת, וכפי שכתבנו לדבריהם יש לדחוק שהגמרא והשולחן ערוך עוסקים דווקא ביצא לטיול ארוך, ולכאורה בשולחן ערוך היה אפשר ליישב שעוסק בטיול קצר ואכן אין איסור אך הואיל וזהו דבר הרשות אין היתר לגלח, אמנם באמת אין לומר כך שהרי מקורו מן הגמרא והראב"ד, ושם מפורש שיש איסור בדבר.
+* '''שאר המצוות''' - לדעת '''השאילתות''' הותר גם לכל מצווה שהיא, ויוצא מדבריו שמותר אפילו לצורך כגון ראיית מלכי האומות כדי שאם יזכה אדם יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם, ואילו לדעת '''התוס'''' מצוות אלו נאמרו לרבותא אך לשאר מצוות אסור, וכך משמע גם מדברי הרמב"ם הנזכרים לעיל.
-'''שבט הלוי''', כאמור, נקט אף הוא בדרך הדומה לדבריהם אלא שהוא כתב שאף לזמן מועט אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל "בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול על פי סברא לא נקרא צורך, ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב"ה יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה". המנחת אשר כתב שקשה לסמוך על סברא זו כי בעוונותינו שרבו רוב האנשים אף בעומדם אצל נפלאות הבורא לא ישימו אל לבם אלא את תענוג החזיון ולא אהבת ה'. ועוד, שלפי זה לא נתיר אלא לאותו שעבר וראה בארץ לארכה ולרחבה בכל פלאי ארץ ישראל ונפלאותיה ומבקש הוא לראות ולידע מה שלא ראה עד עתה.
-'''הרב שלמה דייכובסקי''' (תחומין כרך כ) התיר גם הוא על סמך המגן אברהם, וכדברי שבט הלוי שמספיק צורך כלשהו, אך נראה שטעמו שונה לפי מה שנתבאר, כי לפי שבט הלוי הטעם הוא שעיקר האיסור לא נאמר ביציאה זמנית, ואילו לפי הגר"ש דייכובסקי נראה שההיתר הוא מטעם שאנו פוסקים כדעת השאילתות. לפי זה יש מקום להתיר גם מסע ממושך אם יש בו צורך חשוב כלשהו. עוד התיר במקרה שהטיול נועד לנופש לצורך הרווחת הנפש, משום שאפילו הרווחת ממון הותרה ואם כן לא גרע הרווחת הנפש.
-לפי האמור למעלה, מדברי '''השדי חמד''' ו'''הראי"ה קוק''' משמע שהאיסור נאמר אפילו ביציאה זמנית, ולפי זה אין לקבל את היתר שבט הלוי והמנחת אשר, אולם יתכן מאוד שבמקום שיש צורך אמיתי במנוחת הנפש ואין דרך להשיגה בארץ ישראל, יהא מותר גם לדעתם, מהטעם הנזכר שלא גרע הרווחת הנפש מהרווחת ממון.
+::'''השולחן ערוך''' (תקלא, ד) בהלכות חול המועד כתב לגבי המותרים לגלח "וכן הבא ממדינת הים בחול המועד... והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל. משמע מדבריו שדווקא אם יצא לדבר הרשות אסור לו לגלח, אך אם יצא לדבר מצווה כלשהו רשאי לגלח, ולכאורה משמע מכך שמותר לצאת לחו"ל לצורך כל מצווה וכדברי השאילתות, וכן דייק '''הרב שלמה דייכובסקי''' (תחומין כרך כ), וקצת תימה שלא פסק כרמב"ם ואפילו לא הביאו. ואין לומר שאף אם נהג באיסור התירו לו לגלח משום שיצא לדבר מצווה, כי סוף סוף היה אסור לו לנהוג כן ויצא שלא ברשות ואם כן לא מסתבר שנתיר לו בזכות זה לגלח. מדברי שבט הלוי נראה שהיישוב לכך הוא שהמגן אברהם עוסק ביציאה זמנית ובכך אכן מספיק צורך כלשהו.
+::'''המגן אברהם''' (תקלא ס"ק ז) מרחיב מאוד את ההיתר וכותב שאפילו אם יוצא לראות פני חברו מותר ונקרא מצווה, ולכן אם חזר במועד מותר לו לגלח, וכן פסק '''המשנה ברורה''' (ס"ק יד). הוא למד זאת מדברי רבנו תם שהובאו ברמ"א (רמח, ד) לעניין היוצא בספינה תוך שלושה ימים הסמוכים לשבת, שמותר דווקא לצורך מצווה, ורבנו תם כתב שאף לצורך ראיית פני חברו נחשב מצווה, והרמ"א שם הביאו וכתב שאין למחות בנוהגים כן כי יש להם על מי שיסמכו. ובשולחן ערוך שם לא הובא כנראה משום שבבית יוסף כתב שמהרי"ף והרא"ש לא משמע כן, ואם כן מסתבר שגם לענייננו אוסר כי אינו מחשיב זאת למצווה.
+* לצורך '''השתטחות על קברי צדיקים''' - '''השדי חמד''' (אות א, מערכת ארץ ישראל) דן בכך ומתיר משום שהיא מצווה רבה. '''הראי"ה קוק''' (משפט כהן סימן קמז) חלק על כך וכתב שכלל לא ברור שיש בכך מצווה אלא שיש בכך תועלת, ועוד, שאף לצורך לימוד תורה הותר רק במקרה שאין לו יכולת ללמוד באותה רמה בארץ ומשום שלא בכל רב אדם רואה סימן ברכה ולכן יתכן שדווקא שם יש לו רב שהוא רואה בו סימן ברכה, אבל לזכות השתטחות על קברי צדיקים מניין לחלק בין צדיק לצדיק, וכל שכן שהצדיקים שבארץ ישראל הלא המה הגבורים אשר מעולם שאין דוגמתם.
+* '''יציאה לטיול''' - לכאורה מפורש הדבר שאסור, כפי שראינו בגמרא במועד קטן לפי פירוש '''הראב"ד''', וכפי שנפסק ב'''שולחן ערוך''' (תקלא, ד) שהיוצא מהארץ לטיול אסור לו לגלח במועד. אולם מצאנו אחרונים שהקלו בכך מכמה טעמים.
+::'''המנחת אשר''', מתיר לאור הכרעתו כ'''מהרי"ט''' שיציאה זמנית מותרת, וכפי שכתבנו לדבריהם יש לדחוק שהגמרא והשולחן ערוך עוסקים דווקא ביצא לטיול ארוך, ולכאורה בשולחן ערוך היה אפשר ליישב שעוסק בטיול קצר ואכן אין איסור אך הואיל וזהו דבר הרשות אין היתר לגלח, אמנם באמת אין לומר כך שהרי מקורו מן הגמרא והראב"ד, ושם מפורש שיש איסור בדבר.
+::'''שבט הלוי''', כאמור, נקט אף הוא בדרך הדומה לדבריהם אלא שהוא כתב שאף לזמן מועט אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל "בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול על פי סברא לא נקרא צורך, ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב"ה יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה". המנחת אשר כתב שקשה לסמוך על סברא זו כי בעוונותינו שרבו רוב האנשים אף בעומדם אצל נפלאות הבורא לא ישימו אל לבם אלא את תענוג החזיון ולא אהבת ה'. ועוד, שלפי זה לא נתיר אלא לאותו שעבר וראה בארץ לארכה ולרחבה בכל פלאי ארץ ישראל ונפלאותיה ומבקש הוא לראות ולידע מה שלא ראה עד עתה.
+::'''הרב שלמה דייכובסקי''' (תחומין כרך כ) התיר גם הוא על סמך המגן אברהם, וכדברי שבט הלוי שמספיק צורך כלשהו, אך נראה שטעמו שונה לפי מה שנתבאר, כי לפי שבט הלוי הטעם הוא שעיקר האיסור לא נאמר ביציאה זמנית, ואילו לפי הגר"ש דייכובסקי נראה שההיתר הוא מטעם שאנו פוסקים כדעת השאילתות. לפי זה יש מקום להתיר גם מסע ממושך אם יש בו צורך חשוב כלשהו. עוד התיר במקרה שהטיול נועד לנופש לצורך הרווחת הנפש, משום שאפילו הרווחת ממון הותרה ואם כן לא גרע הרווחת הנפש.
+::לפי האמור למעלה, מדברי '''השדי חמד''' ו'''הראי"ה קוק''' משמע שהאיסור נאמר אפילו ביציאה זמנית, ולפי זה אין לקבל את היתר שבט הלוי והמנחת אשר, אולם יתכן מאוד שבמקום שיש צורך אמיתי במנוחת הנפש ואין דרך להשיגה בארץ ישראל, יהא מותר גם לדעתם, מהטעם הנזכר שלא גרע הרווחת הנפש מהרווחת ממון.
 כפי שפתחנו, מעבר לשאלה ההלכתית, יש לזכור ולהפנים את המעלה הגדולה של הישארות בארץ ואי היציאה ממנה, ולבדוק האמנם נצרך וכדאי לצאת אף במקרה שהדבר מותר.
 [[Category:ארץ ישראל]] [[Category:מועד קטן יד א]] [[Category:כתובות קיא א]] [[Category:גיטין עו ב]] [[Category:קידושין לא ב]] [[Category:בבא בתרא צא א]] [[Category:עבודה זרה יג א]] [[Category:מלכים פרק ה]] [[Category:אורח חיים סימן תקלא]]