דגן כדי לתת טעם
הרמב"ם (ברכות ג ד-ו) אומר שאם יש בתערובת מחמשת המינים – הם עיקר. אך דברים אלו אמורים רק כשהוא חשוב אצלו ולא טפלה. ובאיזה מצבים הקמח טפל? כשבא לדבק התבשיל על ידו, ליתן ריח או לצבוע. אבל לתת טעם הופך אותו להיות חשוב – ואז המין דגן עיקר. מדברי הרמב"ם ניתן לומר שלרמב"ם מספיק שהמין דגן יהיה מרכיב של אוכל בתערובת.
ספר הפרדס סובר בדומה למאירי, שלהטעימו זה נכלל בלדבק שאמרנו בגמרא (ברכות לט א).
לסיכום הדברים, ניתן לראות שמצד אחד יש את המאירי והפרדס שסוברים שהוספת טעם זה לא מספיק אלא צריך שמין הדגן יהיה מרכיב משמעותי בתערובת על מנת שיהיה עיקר. ולעומתם הרמב"ם, רשב"א, תוספות ר"י החסיד, רשב"ץ וריטב"א סוברים שמתן טעם מספיק על מנת שמין הדגן ייחשב עיקר בתערובת.
יש לציין שהעניין הוא מטרת האדם כשהוא שם את הדגן – אם הוא שם מין דגן על מנת לדבק והוא נותן טעם זה עדיין נחשב 'לדיבוקי'.
פסיקת הלכה
הטור (אורח חיים רח) לא מזכיר שיעור מינימלי של מין דגן שצריך להיות בתערובת על מנת שברכת התבשיל תהיה 'מזונות', ופוסק שבמקרה של תבשיל שיש בו מחמשת המינים, גם אם רובו לא מחמשת המינים – המין דגן עיקר ועליו נברך. אבל אם לא נתנו מהם בתבשיל אלא להקפותו ולדבקו - בטלין בתבשיל.
הבית יוסף (שם) מעתיק את הרשב"א שגם אם מין הדגן רק נתן טעם מברכין עליו, ורק ובלדבק נאבדת ברכתו. ואז מעתיק גם את הרמב"ם ואומר שמברכים על הדגן מדין עיקר וטפל וזו הסיבה. מעתיק את בעל האשכול שמין דגן תמיד עיקר, לא משנה באיזו כמות, גם לעניין ברכה ראשונה וגם לאחרונה. ואח"כ מסייג בעזרת הרבינו יונה שלברכה אחרונה יש צורך של שיעור כזית כדי אכילת פרס.
השולחן ערוך (שם) משתמש בלשון דומה לטור. ניתן לדייק כמו שדייקנו בטור שלהכניס דגן לשם טעם – נחשב עיקר. מעתיק את אבודרהם לעיל – גם אם אין כזית כדי אכילת פרס לברכה ראשונה אין שינוי.
הגר"א על השו"ע (רח ב) פוסק כרשב"א. מספיק שנותן טעם.
המשנה ברורה (ס"ק ז,ח) פוסק גם כן כרשב"א. מספיק שנותן טעם.
ספק ברכות להקל: ניתן לראות שדעת מרן ברורה, למרות זאת – יש לנו כלל של ספק ברכות להקל נגד מרן. לברך ברכה לבטלה יכול להיות איסור דאורייתא, לכן אם יש ספק מה מברכים ויש ברכה שבטוח מועילה, מתוך ספק ברכות להקל – אולי עדיף לברך עליה. לענייננו, אולי צריך לחשוש לדעת המאירי והפרדס שסוברים אחרת מהשאר.
בהלכה ברורה (רח, בירור הלכה אות ב), הרב דוד יוסף מראה את מחלוקת הרא"ה, ריטב"א – אבודרהם שהצגנו לעניין כזית לברכה ראשונה, וכותב שיש הוה אמינא לחשוש לשיטתם משום ספק ברכות להקל, אולם אחרי עיון בסוגיה יש להורות למעשה כדעת השולחן ערוך, ואין מה לומר בזה סב"ל. א) בגלל שבברכת מזונות על כל דבר יוצא בדיעבד, (חוץ ממלח ומים). וכן מהראשונים, שולחן ערוך ואחרונים נפסק לברך מזונות לכתחילה. ב) משום שמבואר ברמב"ם שדין זה הוא משום עיקר וטפל, ולכן יוצא שאם מברך מזונות לא מברך ברכה לבטלה גם אם נאמר שהדגן טפל - שכן יש שם מזונות! ועדיין, אין צריך לחזור ולברך על העיקר כי יש לסמוך על הראשונים.
נראה לומר להלכה שיש לברך 'מזונות' על תבשיל שיש בו מין דגן שנותן טעם, גם אם הוא מועט, וגם אם פחות מכזית. לעומת זאת, אם מין הדגן בא על מנת לדבק, ליתן ריח או לצבוע נחשב 'לדיבוקי' ואין לברך על מין הדגן בתערובת.
טעם החשיבות של חמשת מיני דגן
כתב הטור (אורח חיים רח) שהטעם שמתוך חשיבותם של ז' המינים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל, קבעו להם ברכה בפני עצמם, ואף חמשת מיני דגן חשובים הם, שהכוסמין הם מין חיטים, ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים. ועוד יש להם מעלה, שעליהם יחיה האדם, ואם עשה מהם פת מברך המוציא, לכן אף בתבשיל קובעים הם ברכה לעצמם.
ובלבוש (רח א) כתב שיש מעלה למינים אלו יותר משאר פירות ז' המינים, לפי שעליהם יחיה האדם ביותר.
מקורות מצוטטים
פסקי רי"ד מסכת ברכות דף לו עמוד ב
חביץ קדרא וכן דייסא. פי' מין מאכל קפוי עשוי בקדירה, ובגמר' מפרש לה קמחא ודבשא ומישחא וקרו לה אברושא. ולשון חביץ, כמו המחבץ, שמקפיא את החלב. וכן דייסא. שלחטין כתושות ומקולפות. פי' שהיא בלי תערובת דבש. רב יהוד' אמ' שהכל ורב כהנא אמ' בורא מיני מזונות, בדייסא גרידא. פי' שהיא בלי תערובת דבש. דכול' עלמ' בורא מיני מזונות. פי' ודווק' דייסא דמיתברא באסיתא מברכין עליה בורא מיני מזונות, אבל חיטין שלוקות שלא נתבקעו מברך עליהן בורא פרי האדמה. אבל אם בישלן הרבה, עד שנתבקעו ונדבקו זה בזה כעין עיסה, אף על גב דלא עבדינהו במכתשת, כדייס' דמו, ומברך עליהן בורא מיני מזונות. כי פליגי בדייסא כעין חביץ קידרא. פי' חיטי דמיתברי באסיתא ויהבי ביה דובשא ועביד ליה בקדרא. רב יהוד' אמ' שהכל דובשא עיקר, רב כהנא אמ' בורא מיני מזונות סמידא עיקר. אמ' רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך, דרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בור' מיני מזונות. פי' דווק' היכא בטל הדבש בחמשת המינין דחשיבי. אבל אורז ודוחן שבישלן עם הדבש, דובשא עיקר, ומברכין עליהן שהכל. וחמשת המינין נמי דווק' כשחשיבי ומברך עליהן בורא מיני מזונות בטל הדבש אצלן, אבל אם בישל חיטין שלימות עם הדבש, שלא נתבקעו, שהיה ראוי לברך עליהן בורא פרי האדמ', דובשא עיקר, ולא בטל אצלן ומברך עליהן שהכל. ואם שלק חיטין לבדן ואחר כך נתן לתוכן חלב או יין מבושל או דבש, ודאי שהן בטלין אצלן, ומברך עליהן בורא פרי האדמ'. ואינו צריך לברך על החלב או על הדבש או על היין מבושל, שכיון שלא בישלן עמהן, אלא נתנן אחרי כן נתנן לתוכן החיטין שהן אוכל הן עיקר, ואלה שנותן לתוכן הוא נותן כדי להטעימן ובטלין אצלו והן עיקר ואלה טפילה, ומברך על העיקר ופוטר על הטפילה. וזה דומה למי ששרה פיתו ביין ואכלה, שמברך עליה המוצי' ופוטר ביין הנבלע, מפני שנעשה היין טפל לפת, וכן החיטין אצל הדבש, אלא כשביטלן עמהן. והמבשל חיטין עם השמן אף על פי שלא נתבקעו, דלא חשיבי לברוכי עליהו בורא מיני מזונו' אלא בורא פרי האדמה לא בטלו החיטין אצל השמן, שלא ישימו בהן השמן אלא כדי להטעימן ובטל השמן אצלן, שאינו מרבה בהן השמן כמו שמרבה הדבש, והוה ליה כשמן הניתן לתוך אנגרון, שכל זמן שלא היה חושש בגרונו ונתנו שם כדי להטעימו בטל השמן אצל האנגרון, אבל אם היה חושש בגרונו ומשים שם הרבה אז הוי שמן עיקר.
בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף לז עמוד א
כל תבשיל שהוא מחמשת מינים אם תבשיל זה הוא ששלק חטים או אחד מחמשת המינים ולא נתבקעו מברך ב"פ האדמה ולבסוף בורא נפשות וכן בחרוכים ומה שאמרו הכוסס את החטה מברך ב"פ האדמה פירושה בחרוכין או שבישלן מעט ולא נתבקעו אבל נתבקעו מברך בורא מיני מזונות וברכה מעין ג' וכן אם חלקן בעוד שהן חיין הן אחת לשתים והוא הנקרא חילקא הן אחת לשלש והוא הנקרא טרגיס הן אחת לארבע והוא הנקרא זריד הן אחת לחמש והוא הנקרא ערסן מברך מיני מזונות ומעין ג' בבשולן וכן בכל תבשיל הנעשה מקמחן מברך בורא מיני מזונות וברכה מעין ג' ולחם האפוי מהן מברך המוציא וג' ברכות בשלו אחר שנאפה ועשה מפרוסותיו תבשיל אם הפרוסות קיימות ר"ל שיש בהן כזית הואיל ויש כאן תורת לחם שהם פרוסות קיימות אפילו נתבשלו בכלי ראשון מברך בו המוציא וג' ברכות ואם אין פרוסות קיימות ואין בהן צורת לחם כגון שבללן יפה ובקדרה וכיוצא בה ר"ל כלי ראשון מברך מיני מזונות ומעין ג' ואם יש להם צורת לחם כגון שלא נתבשלו כל כך או שבשלן בקערה וכיוצא בה ר"ל כלי שני במים רותחים ששפך עליהם שאינו מבשל אף בפירורים פחות מכזית מברך המוציא וג' ברכות שמאחר שאין כלי שני מבשל לא נפקעה ממנו תורת לחם ולדעת גדולי הרבנים כל שאין בהם כזית והם מתבשלים בקדרה אף על פי שיש בהם תורת לחם כגון שלא נתבשלו כל כך אין בהם אלא מיני מזונות ואם כסס חטים או שעורים חיים או קליות כבר ביארנו דינם למעלה:
כל תבשיל מאלו הנזכרים שהם בדין בורא מיני מזונות אם עירב בו דברים אחרים כגון דבש ושמן ותבלין אף על פי שהכניס בו מהן הרבה הואיל ויש בו מחמשת המינים ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים אף על פי שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו המין והוא שאמרו סמידא עיקר ר"ל הקמח וזהו שקראו בכאן חביץ קדרה שהוא מאכל של קמח בדבש ושמן ותבלין ודייסא היא של חטים ומתבשלים עד שמתפקעין ומתעבים הן מחטה שאינה חלוקה הן שהיא חלוקה או כתושה והיא הקרויה כאן דייסא כעין חביץ קדרה ר"ל שנתעבית ושיש בה דבש ושמן ותבלין ולשון חביץ הוא מלשון מחבצין את החלב שהוא מתעבה אחר שנתחבץ אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה למתק את הטעם או לעבות התבשיל כדרך שעושים בתבשיל של גריסין אין הקמח עיקר ואין הולכין אחריו והוא שאמרו בפרק זה בתבשילא דליפתא דאפשא לה קמחא ואמרו עליה מברך ב"פ האדמה וריהטא דמחוזא הנזכר בסוף סוגיא זו הוא הוא חביץ קדרה אלא שבמחוזא היו מכניסים בה דבש הרבה והיו סבורים מתוך כך לברך עליה שהכל ובחקלאה ר"ל העשויה בכפרים במ"מ ואינו כן אלא שניהם במ"מ כדרך שכתבנו וכן הדין בקמח של חמשת המינים שנתערב בהם קמח משאר מינים ועשאן פת מברך המוציא וג' ברכות וכן כתבוה גאוני הראשונים: