הבדלים בין גרסאות בדף "טיוטה:ברכה על תבשיל שיש בו מין דגן"

ה'''רא"ש''' (ו ז) הגדיר שכל תבשיל שנותנים בו הקמח 'להקפות המאכל ולדבקו', לא חשיב עיקר, כדמוכח לגבי תבשילא דסלקא.

מה'''ריטב"א''' (שם) יוצא שרוב זה עיקר ולמרות זאת יברכו על המין דגן המועט ולא על הדבש. ואז הוא אומר "מה שאין כן בשבעת המינים" ויש לשאול, מה הקשר?! למה הוא הזכיר פה שבעת המינים? והתשובה היא שהייתה לו הוא אמינא שזה יהיה כך גם בשבעת המינים משום שהם חשובים, מכאן שהוא סובר שחמשת מיני דגן מברכים עליהם גם אם הם מעט משום חשיבותם.

'''דברי המאורות''' (ברכות לט א) אומר שבמקרה המדובר שם הקמח אינו עיקר התבשיל משום שהוא בא רק לדבק שכן עיקר התבשיל נעשה בלא קמח. מכאן שלא צריך את הקמח בשביל התבשיל עצמו – הקמח בא לתת צורה למה שאני כן רוצה באמת בתבשיל. מכאן שכל זמן שהקמח יהיה מעיקר התבשיל - הוא העיקר.

לסיכום הדברים, בגדול ניתן לומר שמין דגן עיקר כל זמן שאני רוצה אותו כמאכל. לעומת זאת, כשאני רוצה אותו כמכשיר מאכל אחר או כמדבק – הוא נהיה טפל. רק המאירי סובר אחרת ודורש שהתבשיל יקרא על שם מין הדגן.

כל תבשיל שהוא מחמשת מינים אם תבשיל זה הוא ששלק חטים או אחד מחמשת המינים ולא נתבקעו מברך ב"פ האדמה ולבסוף בורא נפשות וכן בחרוכים ומה שאמרו הכוסס את החטה מברך ב"פ האדמה פירושה בחרוכין או שבישלן מעט ולא נתבקעו אבל נתבקעו מברך בורא מיני מזונות וברכה מעין ג' וכן אם חלקן בעוד שהן חיין הן אחת לשתים והוא הנקרא חילקא הן אחת לשלש והוא הנקרא טרגיס הן אחת לארבע והוא הנקרא זריד הן אחת לחמש והוא הנקרא ערסן מברך מיני מזונות ומעין ג' בבשולן וכן בכל תבשיל הנעשה מקמחן מברך בורא מיני מזונות וברכה מעין ג' ולחם האפוי מהן מברך המוציא וג' ברכות בשלו אחר שנאפה ועשה מפרוסותיו תבשיל אם הפרוסות קיימות ר"ל שיש בהן כזית הואיל ויש כאן תורת לחם שהם פרוסות קיימות אפילו נתבשלו בכלי ראשון מברך בו המוציא וג' ברכות ואם אין פרוסות קיימות ואין בהן צורת לחם כגון שבללן יפה ובקדרה וכיוצא בה ר"ל כלי ראשון מברך מיני מזונות ומעין ג' ואם יש להם צורת לחם כגון שלא נתבשלו כל כך או שבשלן בקערה וכיוצא בה ר"ל כלי שני במים רותחים ששפך עליהם שאינו מבשל אף בפירורים פחות מכזית מברך המוציא וג' ברכות שמאחר שאין כלי שני מבשל לא נפקעה ממנו תורת לחם ולדעת גדולי הרבנים כל שאין בהם כזית והם מתבשלים בקדרה אף על פי שיש בהם תורת לחם כגון שלא נתבשלו כל כך אין בהם אלא מיני מזונות ואם כסס חטים או שעורים חיים או קליות כבר ביארנו דינם למעלה:

כל תבשיל מאלו הנזכרים שהם בדין בורא מיני מזונות אם עירב בו דברים אחרים כגון דבש ושמן ותבלין אף על פי שהכניס בו מהן הרבה הואיל ויש בו מחמשת המינים ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים אף על פי שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו המין והוא שאמרו סמידא עיקר ר"ל הקמח וזהו שקראו בכאן חביץ קדרה שהוא מאכל של קמח בדבש ושמן ותבלין ודייסא היא של חטים ומתבשלים עד שמתפקעין ומתעבים הן מחטה שאינה חלוקה הן שהיא חלוקה או כתושה והיא הקרויה כאן דייסא כעין חביץ קדרה ר"ל שנתעבית ושיש בה דבש ושמן ותבלין ולשון חביץ הוא מלשון מחבצין את החלב שהוא מתעבה אחר שנתחבץ אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה למתק את הטעם או לעבות התבשיל כדרך שעושים בתבשיל של גריסין אין הקמח עיקר ואין הולכין אחריו והוא שאמרו בפרק זה בתבשילא דליפתא דאפשא לה קמחא ואמרו עליה מברך ב"פ האדמה וריהטא דמחוזא הנזכר בסוף סוגיא זו הוא הוא חביץ קדרה אלא שבמחוזא היו מכניסים בה דבש הרבה והיו סבורים מתוך כך לברך עליה שהכל ובחקלאה ר"ל העשויה בכפרים במ"מ ואינו כן אלא שניהם במ"מ כדרך שכתבנו וכן הדין בקמח של חמשת המינים שנתערב בהם קמח משאר מינים ועשאן פת מברך המוציא וג' ברכות וכן כתבוה גאוני הראשונים: