9,780
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "טוען וחוזר וטוען"
אין תקציר עריכה
| (3 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{מקורות||בבא בתרא לא א||טוען ונטען ז ח|חושן משפט פ א}} | {{מקורות||בבא בתרא לא א||טוען ונטען ז ח; טו ו|חושן משפט פ א; קמו כד}} | ||
חזרה מטענות שנטענו בפני בית הדין והחלפתם בטענות אחרות. | חזרה מטענות שנטענו בפני בית הדין והחלפתם בטענות אחרות. | ||
== הצגת הסוגיה == | == הצגת הסוגיה == | ||
בגמרא בבא בתרא [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=31&format=pdf (דף לא ע"א)] מסופר על שני בעלי דינים שכל אחד טען שהשדה של אבותיו, אחד מהם הביא עדים שהייתה של אבותיו והשני הביא עדים שאכלה שנות חזקה. רבה רצה לפסוק שהמחזיק נאמן במיגו שיכול היה לטעון שקנאה מהראשון, אך אביי אמר לו שכיון שלמערער יש עדים, אין המחזיק נאמן, מכיוון ש[[מה לי לשקר במקום עדים]] לא אמרינן. לאחר מכן חזר השני וטען שאכן לא הייתה של אבותיו אלא קנאה מהראשון ומה שטען שהייתה של אבותיו כוונתו הייתה שהיה סומך ומובטח בה כאילו הייתה של אבותיו | בגמרא בבא בתרא [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=31&format=pdf (דף לא ע"א)] מסופר על שני בעלי דינים שכל אחד טען שהשדה של אבותיו, אחד מהם הביא עדים שהייתה של אבותיו והשני הביא עדים שאכלה שנות חזקה. רבה רצה לפסוק שהמחזיק נאמן במיגו שיכול היה לטעון שקנאה מהראשון, אך אביי אמר לו שכיון שלמערער יש עדים, אין המחזיק נאמן, מכיוון ש[[מה לי לשקר במקום עדים]] לא אמרינן. <BR/> | ||
לאחר מכן חזר השני וטען שאכן לא הייתה של אבותיו אלא קנאה מהראשון, ומה שטען שהייתה של אבותיו כוונתו הייתה שהיה סומך ומובטח בה כאילו הייתה של אבותיו, ונחלקו האמוראים בדבר אם נאמן לחזור מטענתו הראשונה ולטעון טענה אחר. לדעת עולא יכול לטעון ולחזור ולטעון ולדעת נהרדעי אינו יכול לחזור ולטעון. | |||
<BR/>עוד מבואר בגמרא שגם עולא מודה שאם מתחילה בטענה הראשונה היה טוען בפירוש שהיא של אבותיו ולא של אבות הראשון, שוב לא היה נאמן לחזור ולטעון שכוונתו היתה שסמוך עליה כאילו הייתה של אבותיו. וכן מודה עולא שיכול לטעון ולחזור ולטעון דווקא כל זמן שהוא עומד בבית דין, אבל אם יצא מבית הדין וחזר שוב אינו יכול לחזור ולטעון שמא למדוהו לטעון. | |||
<BR/>עוד מבואר בגמרא שגם מהרדעי מודים שאם היה חוזר וטוען בטענתו השנייה שאבותיו קנו מאבות הראשון היה נאמן. | |||
לבסוף מובאים דברי אמימר שאף שהוא נהרדעי, סובר הוא כעולא שטוען וחוזר וטוען, וכן פסקו להלכה כל הראשונים וכן הוא ב'''שלחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9726&st=&pgnum=40&hilite= (חושן משפט פ א)]. | |||
'''הר"י מיגש''' (מובא בטור [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40383&st=&pgnum=296&hilite= חו"מ סימן פ]) וכן '''הרמב"ם''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14279&st=&pgnum=189 (טוען ונטען ז, ח)] כותבים שהמחלוקת והחילוקים בסוגייתנו הם דווקא אם נאמן לאחר שבאו עדים וסתרו את טענתו הראשונה אך לפני שבאו נאמן לדעת כולם אפילו אם סותר לגמרי טענתו הראשונה, וכן נפסק ב'''שולחן ערוך''' (חו"מ פ, א). בחלק זה, הזכאות לחזור מפטור לפטור, נעסוק בהמשך, אך קודם נעסוק באי הזכאות לחזור לאחר שבאו עדים וסתרו טענתו הראשונה, כלומר מחיוב לפטור. | '''הר"י מיגש''' (מובא בטור [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40383&st=&pgnum=296&hilite= חו"מ סימן פ]) וכן '''הרמב"ם''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14279&st=&pgnum=189 (טוען ונטען ז, ח)] כותבים שהמחלוקת והחילוקים בסוגייתנו הם דווקא אם נאמן לאחר שבאו עדים וסתרו את טענתו הראשונה אך לפני שבאו נאמן לדעת כולם אפילו אם סותר לגמרי טענתו הראשונה, וכן נפסק ב'''שולחן ערוך''' (חו"מ פ, א). בחלק זה, הזכאות לחזור מפטור לפטור, נעסוק בהמשך, אך קודם נעסוק באי הזכאות לחזור לאחר שבאו עדים וסתרו טענתו הראשונה, כלומר מחיוב לפטור. | ||
| שורה 98: | שורה 103: | ||
'''הקובץ שיעורים''' (אות קיב) דוחה הוכחתו ומתרץ שבאמת אדם נאמן במיגו לעולם, הואיל וסוף סוף בשעה שבחר בטענה זו הוכח שהוא דובר אמת, ועדים שיבואו אחר כך לא יבטלו את המיגו (צריך לומר שאומר כן בדעת ר"י מיג"ש והרמב"ם שנפסקו להלכה אך לא בדעת הרמ"ה), ואין להביא ראיה ממודה בשטר שכתבו, משום ששם יש לומר כדברי '''הרמב"ן''' שמיגו אינו מועיל משום שהוא כנגד חזקת "שטרך בידי מאי בעי" ויסוד הנאמנות שם הוא מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ויסוד זה אינו בנוי על מיגו אלא זהו דין בפני עצמו שהואיל ואנו חיים מפיו איננו יכולים לאסור יותר ממה שהוא עצמו אסר. לגבי דין הפה שאסר אכן הנאמנות קיימת רק כל עוד לא באו עדים והכחישו את הטענה שיכול היה לטעון, שהרי לאחר שבאים עדים שוב איננו חיים מפיו, ולכן שם נאמן רק כל עוד לא באו עדים וקיימו את השטר. | '''הקובץ שיעורים''' (אות קיב) דוחה הוכחתו ומתרץ שבאמת אדם נאמן במיגו לעולם, הואיל וסוף סוף בשעה שבחר בטענה זו הוכח שהוא דובר אמת, ועדים שיבואו אחר כך לא יבטלו את המיגו (צריך לומר שאומר כן בדעת ר"י מיג"ש והרמב"ם שנפסקו להלכה אך לא בדעת הרמ"ה), ואין להביא ראיה ממודה בשטר שכתבו, משום ששם יש לומר כדברי '''הרמב"ן''' שמיגו אינו מועיל משום שהוא כנגד חזקת "שטרך בידי מאי בעי" ויסוד הנאמנות שם הוא מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ויסוד זה אינו בנוי על מיגו אלא זהו דין בפני עצמו שהואיל ואנו חיים מפיו איננו יכולים לאסור יותר ממה שהוא עצמו אסר. לגבי דין הפה שאסר אכן הנאמנות קיימת רק כל עוד לא באו עדים והכחישו את הטענה שיכול היה לטעון, שהרי לאחר שבאים עדים שוב איננו חיים מפיו, ולכן שם נאמן רק כל עוד לא באו עדים וקיימו את השטר. | ||
[[ | [[קטגוריה:טוען ונטען]] | ||
[[Category:בבא בתרא לא.]] | [[Category:בבא בתרא לא.]] | ||
[[Category:טוען ונטען פרק ז]] | [[Category:טוען ונטען פרק ז]] | ||
[[Category:חושן משפט סימן פ]] | [[Category:חושן משפט סימן פ]] | ||