338
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ שעבר עליו הפסח"
מ
שוחזר מעריכות של מגזין יהלום1 (שיחה) לעריכה האחרונה של א.א
מ (שוחזר מעריכות של מגזין יהלום1 (שיחה) לעריכה האחרונה של א.א) תגית: שחזור |
|||
| (9 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ | {{להשלים|כל הסוגיה=כן}} | ||
{{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}} | {{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}} | ||
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה. | חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה. | ||
| שורה 110: | שורה 110: | ||
<BR/>כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו. | <BR/>כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו. | ||
לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא | לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה. | ||
=== שלחן ערוך ואחרונים === | === שלחן ערוך ואחרונים === | ||
'''שלחן ערוך''' | '''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל. | ||
לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור. | לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור. | ||
ב'''חק יעקב''' כתב | ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן. | ||
<BR/>כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר. | <BR/>כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר. | ||
לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל. | לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל. | ||
<BR/>גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>. | <BR/>גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>. | ||
ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה. | |||
== ספק חמץ שעבר עליו הפסח == | == ספק חמץ שעבר עליו הפסח == | ||
| שורה 129: | שורה 131: | ||
ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה. | ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה. | ||
<BR/>כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל | <BR/>כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}} | ||
<BR/>עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר. | <BR/>עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר. | ||
<BR/>גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא. | <BR/>גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא. | ||
<BR/>אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. | <BR/>אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי. | ||
<BR/>ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע. | |||
== חמץ של הפקר == | == חמץ של הפקר == | ||