הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ שעבר עליו הפסח"

<BR/>ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו.

<BR/>'''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.

<BR/>גם ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} סובר שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה.

<BR/>בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) לעומת זאת חילק בין הנאה לאכילה, וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שהיה אנוס על הביעור.

ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.