הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ שעבר עליו הפסח"

כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>.

<BR/>גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>.  

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.