9,780
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ שעבר עליו הפסח"
←שיטות הראשונים
| שורה 90: | שורה 90: | ||
<BR/>'''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר. | <BR/>'''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר. | ||
<BR/>גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה. | <BR/>גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה. | ||
ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'. | לגבי הפקר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח. | ||
בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור. | |||
<BR/>ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'. | |||
ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה. | ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה. | ||