הבדלים בין גרסאות בדף "הריסת בית כנסת"

== מקור האיסור ==  

בתורה יש ציווי שלא להרוס את ההיכל והמזבח, וכך כתוב במדרש (ספרי פרשת ראה סא'):  

נחלקו האחרונים איך ללמוד את דברי הרמב"ם הללו.

מדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה רואים שאין איסור גורף להרוס כל דבר מהר הבית אלא רק ההיכל ובין האולם ולמזבח, א"כ נוכל לדייק, וכך מדייק '''המנחת חינוך''' (מצווה תלז) שאין חיוב מלקות על מי שהורס בית כנסת (או משהו מבית הכנסת) שהרי אפילו על עזרת ישראל אין איסור, אז כל שכן בית כנסת שקדושתו קלה מקדושת המקדש שלא יהיה איסור תורה על זה. אלא זה איסור מדברי חכמים בלבד. וכך מדייק ברמב"ם ה'''חלקת יואב''' (או"ח סימן ד').  

<BR/>אמנם בספר המצוות נראה שהאיסור הוא מהתורה ולכאורה זו סתירה לדברי האחרונים הנ"ל. וכותב החלקת יואב שודאי שאין כוונת הרמב"ם בספר המצוות שהאיסור לנתוץ בית כנסת הוא מהתורה שהרי בדברי הרמב"ם הללו נכללים גם מחיקת ספרי הנבואה, וודאי שאין איסור תורה במחיקת ספרי הנביאים. אלא הרמב"ם מנה בכלל האיסור דברים שהם אסורים מהתורה ודברים שהם דרבנן במעין אסמכתא.

הגמרא מביאה נפק"מ בין הלישנות הללו ובזה יש מחלוקת בגירסא. לפי הגירסא שמביאים הראשונים, הנפקא מינה היא כאשר יש מקום אחר להתפלל בו, אז יש מחלוקת בין שתי הלישנות. (ממילא נבין שכאשר יש בית כנסת אחר, לכו"ע יהיה מותר), ולפי הגירסא הראשונית בגמרא הנפק"מ היא כאשר יש בית כנסת אחר, שאז תהיה מחלוקת האם מותר להרוס או לא. בהמשך הדברים נראה שהראשונים הסיקו מתוך כך גדרים שונים בהלכה.  

ממשיכה הגמרא במעשה:

תוספות מביא כמה הסברים:  

לתוספות יש כמה הסברים להיתר של האמוראים:

ההסבר הראשון והשני הם הסברים שלא מחדשים גדרי היתר אלא הם אוקימתא במקרה שם. ההסבר הרביעי מחדש מעט שלא חוששים לפשיעותא שלא יבנו כאשר יש זמן ארוך או כאשר יש מניעים אחרים לבנייתו. (ולקמן נדון בחידוש הזה). וההסבר השלישי מחדש גדר, שכיוון שיש בית כנסת אחר מותר להרוס את הבית כנסת הראשון וכל האיסור להרוס בית כנסת אחר הוא רק כאשר יש רק מקום אחר להתפלל בו, אבל כאשר יש בית כנסת אחר מותר.

נראה שתוספות יסכים לחידוש של הרשב"א והר"ן שאין חשש לפשיעות לעולם. וממילא החשש בפשיעות הוא שיתעכבו ולא יהיה להם בית כנסת בנתיים להתפלל בו, וכלשון הר"ן: "חיישינן לפשיעותא דמתרשלי מלבנותה קצת ובימים שבנתיים לא יהא להם בית כנסת קבוע להתפלל".  

נראה מדבריו שסברת מ"ד פשיעותא היא שלא נהרוס בית כנסת אחד גם כאשר יש בית כנסת אחר כי יש לנו חשש שלא יבנו אותו כלל. אומנם ראינו לעיל שהרשב"א דייק שהחשש הוא רק לזמן מועט ולא לעולם? צריך לתרץ, שכל דברי הרשב"א סמוכים על כך שהאמוראים סברו כמ"ד פשיעותא וממילא מוכח שהחשש בפשיעותא הוא זמני. אבל לדעת רבינו יונה נאמר שהוא סובר שהם חששו למ"ד צלויי, (כדעת הרא"ש המובא לקמן) וממילא לא שייך לדייק כדברי הרשב"א. ואם כך נחזור לסברא הפשוטה שהפשיעות היא לעולם. וכך נראה מדברי רש"י (ד"ה משום פשיעותא. וכך כתב התורת חיים (ב"ב ג, עמוד ד"ה מיהו).  שהחשש הוא לעולם.  

גם ברמב"ם משמע שהחשש הוא לעולם זה לשונו (בפרק יא הלכה יב מהלכות תפילה):

נראה מדבריו שהחשש הוא לעולם ואם כן יהיה אסור להרוס בית כנסת אחד הגם שיש בית כנסת אחר. (ובפשטות גם כן נראה שהוא למד שהאומראים סברו כמ"ד צלויי ) וכך כותב בדעתו הקרבן נתנאל (על הרא"ש במסכת מגילה, פרק רביעי אות פ') , ועוד אחרונים (התורת חיים ב"ב דף ג עמוד ב, והכתב סופר בש"ות או"ח יז').  

הרא"ש חולק על הראשונים הנ"ל וכותב שאותם אמוראים סוברים שהבעיה היא צלויי בלבד ולכן הם התירו. אם כך אפשר להבין את דבריו בשני אופנים:

'''הבנה א'.''' לדעת הרא"ש היא שלמ"ד פשיעותא יהיה אסור להרוס בית כנסת הגם שיש שני בתי כנסת אחר משום פשיעותא. ורק מחמת שהם סברו כמ"ד צלויי הם התירו. וכך כותב המהר"ם  בדעת הרא"ש. (ב"ב,  דף ג עמוד ב ד"ה ועוד מחמת- בסופו) ממילא הרא"ש מבין שהפשיעותא זה חשש שיפשעו לעולם, וממילא אין לנו להתיר להרוס גם כשיש בית כנסת אחר . כי למה נתיר להרוס לעולם בית כנסת אחד בגלל שיש אחר?! אומנם הביאור הלכה (סימן קנב', ד"ה שלא יבנו האחר) דחה ראיית המהר"ם ולמסקנתו אין להוכיח כמי סובר הרא"ש בעניין הזה .  

'''הבנה ב''''. הרא"ש מודה לחידוש שלמ"ד פשיעותא יהיה מותר להרוס כאשר יש בית כנסת אחר, כי הוא כותב שהאמוראים התירו להרוס כי היה מקום אחר להתפלל, (ולא היה שם בית כנסת ממש כי בית הכנסת של הקיץ לא נחשב בית כנסת בעת החורף), ממילא אפשר לומר שכאשר יהיה ממש בית כנסת אולי לכו"ע (גם למ"ד פשיעותא) יהיה מותר. וכך כותב הקרבן נתנאל  בדעת הרא"ש. אומנם לפי זה יוצא שהרא"ש לא חושש שהם יפשעו לעולם אלא כל החשש הוא שמא יתרשלו זמן מה, ורק בגלל שהחשש הוא כזה מותר להרוס אחד כאשר יש אחר (-שאם החשש הוא לעולם- מה יעזור שיש בית כנסת אחר?) ויש לשאול, מה המקור לכך שהרא"ש לא חושש שיפשעו לעולם? הרי מה שהרשב"א דייק שלא חוששים לעולם מכך שהאמוראים ההם התירו להרוס זה רק לשיטתו שאותם אמוראים סברו כמ"ד פשיעותא. אבל לדעת הרא"ש שסובר שהם סוברים כמ"ד צלויי, מניין לנו שלא חוששים לעולם?!  

להלכה נוקטים הראשונים והאחרונים כמ"ד פשיעותא. (אומנם  בשו"ת מהרש"ם חלק ה סימן א', הביא בשם האור זרוע הגדול בהלכות בית כנסת, סי' שפה, שפסק כמ"ד צלויי) וראינו שנחלקו הראשונים מה החשש בפשיעותא, האם הוא לעולם או לזמן מסוים. הראשונים הוכיחו את דבריהם מהגמרא ומהגרסאות בה. אומנם מה הסברא האם לחשוש לפשיעות לעולם או לא?

'''נפק"מ במחלוקת הראשונים''', מה יהיה הדין בבית כנסת ישן שלא מתפללים בו כבר. לרבינו יונה ולרמב"ם נאמר שעדיין אסור להרוס אותו כל עוד לא יבנו אחר שהרי קדושתן גם כשהם שוממים. ועדיין יש לחשוש שלא יבנו את הכותל הזה. ואילו לתוס' הר"ן ולרשב"א יהיה מותר כיוון שפה כבר אין חשש שיתעכבו ולא יהיה מקום להתפלל בו בנתיים כיוון שגם ככה הם לא מתפללים שם.  

הרמב"ם בהלכות תפילה (יא, יב). מחדש הלכה שלכאורה אין לה מקור:  

"אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה, שמא יארע להם אונס ולא יבנו, אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואחר כך סותר הישן".

ולכאורה מניין לרמב"ם שדין זה נכון גם בכותל אחד? החתם סופר בב"ב ג עמוד ב ד"ה מרימר מבאר שסתימת הכסף משנה על הרמב"ם הזהנובעת מחמת שלא מצא מקור לדברי הרמב"ם . אם נתבונן במשפט לפני כן בדברי הרמב"ם יהיה ברור מאיפה הרמב"ם למד את זה. כמו שאמרנו לעיל, לדעת הרמב"ם החשש הוא לעולם, וכמו שהסברנו החשש של פשיעותא הוא שמא ימצא שעברו על לא תעשון כן לה' אלוקיכם. וא"כ דין זה נכון אף בכותל אחד של בית כנסת שהרי האיסור הראשוני של 'לא תעשון כן' נאמר גם על אבן אחת מהמזבח והמקדש !  

השו"ע (או"ח קנב סעיף א') פוסק כמ"ד פשיעותא:

"אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר אלא בונים האחר תחלה ואחר כך סותרים הישן (ואפילו לא רצו לסתור רק מחיצה אחת להרחיבו נמי דינא הכי)".  

כאשר השו"ע מבאר מה טעם האיסור, הוא מצטט את לשון הרמב"ם, ולפי מה שאמרנו בדעת הרמב"ם, שאם החשש הוא לעולם יהיה אסור להרוס הגם שיש בית כנסת אחר, נאמר שזה גם כן דעת השו"ע. אומנם מצינו שנחלקו בדבר נושאי הכלים של השו"ע, הט"ז והמג"א.

אומנם כמו שכבר שבפשטות נראה שהרמב"ם אוסר שהרי החשש בפשיעותא הוא לעולם,  וכן משמע בדברי הטור (שכתב "שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחרת"), א"כ יש הבדל גדול בין אם יש בית כנסת אחר ובין אם יבנו קודם תחליף לזה, שהרי זה שיש בית כנסת אחר לא יתיר לך להרוס את השני! לעומת מקרה בו תבנה קודם בית כנסת אחר במקומו ויותר לא שייך שתפשע בו. וכך כותב רבינו יונה שהבאנו לעיל. וא"כ ראייתו של הט"ז לא מוכרחת. וגם על דברים אלו כותב הכתב סופר (שם) שדבריו מתמיהים שהוא מדמה דברים שאינם שווים זה לזה מהטעם שכתבנו.  

ואם ככה יוצא דבר מחודש, שהט"ז עצמו סמך את דבריו גם על הרמב"ם והטור- וממילא גם על השו"ע שציטט את דבריהם. ואילו לפי מה שאמרנו אנחנו (והסתמכנו על הכתב סופר) אין לט"ז מקור בדברי הרמב"ם וממילא השו"ע גם הוא לא מקבל את ההיתר של הט"ז.

הגמרא בבבא בתרא שם ממשיכה ואומרת:  

"ולא אמרן אלא דלא חזי בה תיוהא, אבל חזי בה תיוהא - סתרי ובני"

הגמרא אומרת שכאשר יש תיהוא בבית הכנסת מותר להרוס אותו מיד. וצריך להבין מה הכוונה בהיתר. מה זה בדיוק תיהוא ומה טעם ההיתר.

ברש"י (ד"ה אלא) משמע שתיהוא זה כאשר בית הכנסת מזומן ליפול . וכך כותב הר"ן (מגילה דף ח,א מדפי הרי"ף ד"ה אלא) שטעם ההיתר להרוס בתיהוא הוא משום סכנה. וכך כותב בשו"ת יכין ובועז (חלק א, קלב') כתב שהטעם הוא משום סכנה.  

אומנם בתוס' כתוב בתירוץ הראשון, שכאשר יש קור וחום בבית הכנסת זה נחשב כמו תיהוא. תוס' מחדש כאן גדר. שתיהוא זה לא רק כאשר יש סכנה בבית הכנסת (וזה התירוץ השני שלו) אלא גם כאשר א"א להשתמש בבית כנסת, גם זה נחשב תיהוא ומותר להרוס אותו. וטעם הדבר כותב החתם סופר (שו"ת או"ח סימן לב), שכיוון שגם ככה לא משתמשים בבית הכנסת, יותר לא שייך לגזור משום פשיעותא.  

ואפשר לתת נפק"מ, מה הדין כאשר יש בית כנסת שאין בו מספיק מקום ורוצים להרחיב אותו, האם יהיה מותר משום תיהוא או לא? לרש"י יהיה אסור שהרי אין סכנה בבניין. וכך נראה ברמב"ם (הלכות תפילה פרק יא הלכה יג). שם כתב-  שחרבו יסדותיו או מטו ליפול.וכך הביא בדרכי משה  בשם רבינו ירוחם(קנב, א). ולתוס' יהיה מותר וכך משמע גם ברא"ש (בבא בתרא, פרק א, סימן ד').  

וגם כאשר יש תיהוא והותר להרוס את בית הכנסת, רואים בגמרא שם מסופר שהיה תיהוא בבית הכנסת של מתא מחסיא והרסו אותו והכניס רב אשי את מיטתו לבית הכנסת כדי שימהרו בבנייתו. וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע  שצריכים להשתדל כמה שאפשר לבנות מהר את בית הכנסת שמא יתעכבו ויאנסו.

כמו שראינו לעיל, תוס' כתבו בתירוץ הרביעי שאם יש קור וחום, מותר להרוס ולא חוששים לפשיעותא. כלומר, כאשר יש מניע חיצוני שידחוף את הציבור לבנות את בית הכנסת- אין לנו לאסור את ההריסה שמא יפשעו. וכמוהו מבאר גם היד רמ"ה (בבא בתרא, אות לג) את ההיתר של מרימר ומר זוטרא. כלומר הגם שאנחנו חוששים לפשיעותא, כאשר יש לנו מקום לסמוך עליו שלא יפשעו- מותר להרוס.

החתם סופר  מבאר (על הגמרא בבבא בתרא, ד"ה איכא בנייהו), שכאשר יש שתי בתי כנסת יש לנו חשש שיפשעו לעולם, אבל כאשר יש רק בית כנסת אחד, לא נחשדו ישראל שלא יבנו אותו לעולם. לכן כאשר הורסים את בית הכנסת של הקיץ בחורף, לא נחשדו ישראל שלא יבנו אותו לעולם שהרי לא יהיה  להם בית כנסת לקיץ, אלא כל החשש הוא שיתעכבו, וממילא כאשר יש זמן ארוך לדבר-  מחדש תוס' שמותר להרוס.

[[קטגוריה:בית כנסת]]