הבדלים בין גרסאות בדף "הנכנס ומצא ציבור מתפללים"

בגמרא (ברכות כא ב) נחלקו בדין מי שהגיע לתפילה כשהציבור כבר באמצע עמידה. לדעת רב הונא, יוכל להתחיל להתפלל רק אם יסיים את תפילתו לפני שהחזן יגיע בחזרת הש"ץ למודים, ולדעת ר' יהושע בן לוי, יתחיל להתפלל רק אם יסיים לפני שהחזן יגיע לקדושה. ובארה שם הגמ' שנחלקו בשאלה האם יחיד יכול לומר קדושה לבדו: רב הונא סובר שהיחיד אומר קדושה, וריב"ל סובר שאינו אומר קדושה. ומבואר שם בגמ', שדעת רב אדא בר אהבה כדעת ריב"ל (אמנם '''ברי"ף''' גורס "רב יצחק", ושרב אדא בר אהבה רק נתן מקור לדבריו).  

מדברי הגמרא, שרב אדא בר אהבה מסכים להלכה לריב"ל, משמע שהלכה כמותו. ואכן '''רבנו יונה''' (כא ב מדפי הרי"ף ד"ה "במאי") '''והרמב"ם''' (היד החזקה י טז) פסקו כדעת ריב"ל, שיחיד אינו אומר קדושה, ולכן אם הגיע באיחור למניין, לא יוכל להתחיל אם לא יספיק לומר קדושה עם הציבור. וכתב '''הב"י''' (או"ח קט א), שכן דעת הראשונים. וביאר '''הגר"א''', שהלכה כריב"ל, כיוון שהלכה כמותו נגד ר' יוחנן, וכל שכן נגד רב, וכל שכן נגד רב הונא. וכן כתב '''הב"ח''' (קט א), שהלכה כריב"ל. וכתב '''הב"ח''' (קט ב), שהוא הדין למצב שהגיע קודם קדושה, ואם יתחיל לא יספיק להגיע עם החזן לקדושה, לא יוכל להתחיל להתפלל קודם קדושה.  

וכן כתבו '''הטור והשולחן ערוך''' (קט א), שמי שאיחר לתפילה, לא יתחיל אם לא יספיק לסיים קודם שיגיע הש"ץ לקדושה (אמנם כתבו שיש לחשוש גם למודים, והטעם לכך מבואר להלן).  

כאמור, דעת רב הונא, שלא יתחיל להתפלל אם לא יספיק לסיים את תפילתו לפני שיגיע החזן למודים.

אמנם דעת '''האור זרוע''' (א צז), שהטעם שלא יתחיל להתפלל אם לא יספיק למודים הוא, שצריך לומר עם הציבור מודים דרבנן, ולכן גם אם יגיע עם הש"ץ למודים, אסור לו להתחיל, כיוון שלא יוכל לומר מודים דרבנן. וכן נראים דברי '''רבנו יונה''' (בדפי הרי"ף כא ב ד"ה "במאי"), שלדעת רב הונא צריך לומר מודים דרבנן עם הציבור. וכן כתב '''במעדני יו"ט''' (ג יח ע).

'''המהר"י אבוהב''' (הובא בב"י קיג א) הקשה על הטעם שכתבו הראשונים לכך שלא יוכל להתחיל להתפלל אם לא יספיק למודים, שזה משום שעליו לכרוע עם הציבור (כאמור, כן כתבו התוס' והרא"ש, וגם האחרונים נקטו טעם זה): מדוע לא יוכל להתחיל להתפלל לפני מודים, ויכרע כשהחזן יגיע למודים כשיהיה באמצע ברכה?  

'''ובעטרת זקנים''' כתב בשם '''מוהר"ר יהושע''' ר"מ דק"ק קראק, ששחייה של מודים היא שחייה של מצווה, ולכן בשחייה של רשות כשנמצא באמצע תפילה, לא יפטור לכתחילה שחייה של מצווה. ורק אם נמצא גם הוא במודים או בברכה ששוחים בה, הוי שחייה של מצווה ויוצא בזה.  

דעת ריב"ל היא, כאמור, שיחיד שאיחר למניין לא יוכל להתחיל להתפלל אם לא יספיק לקדושה, וזה משום שאין היחיד אומר קדושה, ולכן צריך לענות לקדושה של החזן. וכתב '''הרא"ש''' (ג יח), שאם יוכל להתחיל ולהספיק לקדושה, יוכל לנהוג כן, ויאמר עם הש"ץ את הקדושה מילה במילה. וכתב '''הלחם חמודות''', שמקורו בדברי '''רב האי גאון''' שהובאו ברי"ף, שהמנהג שאם נכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים, ימתין לתחילת חזרת הש"ץ, ויאמר עם הציבור מילה במילה עד שיענה קדושה, שמה שאמרו שצריך להתחיל ולגמור קודם שיגיע החזן לקדושה, זה רק כשמתחיל לפני החזן, אבל אם מתחיל איתו- מותר.  

'''בטור''' '''ובשו"ע''' (קט א) נקטו כדעה שריב"ל מסכים עם רב הונא לעניין מודים, שכן כתבו שיחיד שהגיע אחר קדושה, לא יתחיל אם לא יסיים עד מודים. וכן הסכימו '''הב"ח''' (קט א), '''המ"א''' (קט ב), '''המשנ"ב''' (קט ג) ורוב האחרונים. אולם '''בערוה"ש''' (קט ד) תמה על הטור והשו"ע, שלא הביאו את דעת הרמב"ם, ונקט למעשה שאין דין מודים כקדושה, ושנראה לו שכן המנהג גם עתה, שלא חוששים למודים. וכתב עוד, שממה שכתבו התוס' והרא"ש שר"ת כרע בלא אמירה כלל כשהיה באמצע תפילתו, והחזן הגיע למודים, משמע שר"ת סובר כרמב"ם, שאין לחשוש למודים, שאם לא כן, כיצד התחיל בתפילה. וגם בספר '''יוקח נא''' (קט ד) כתב לתמוה על השו"ע שלא הזכיר דינו של הרמב"ם שלא חושש למודים. והסיק, שאם רוצה להתחיל אחר קדושה ומסתפק אם יספיק למודים, יתחיל להתפלל, שאף לסוברים שיש לחוש למודים, מ"מ במקום ספק יכול להתחיל.   

עוד נאמר בגמרא (ברכות כא ב), שבין לדעת ריב"ל ובין לדעת רב הונא, אם נמצא באמצע תפילה, לא מפסיק בדיבור כדי לענות לקדושה. ושאלו שם בגמ' האם ניתן להפסיק לענות ל"יהא שמו הגדול מבורך" (יהא שמיה רבה מברך). ואמר רב דימי שאמרו תלמידי ר' יוחנן בשמו שמפסיק, אך אין הלכה כך.  

והוסיף '''המ"א''', שלא יענה אמן אם סיים תפילתו רגע לפני שצריך לענות יהא שמיה רבה, כיוון שהוי אמן יתומה, שלא נתכוון על מה יענה (שהרי שלא שמע את הקטעים שלפני יהא שמיה רבה). והביא דבריו '''במשנ"ב''' (קט ד), אך כתב בשם '''הפמ"ג''' (שפ"ד קט ב), שאם נותן ליבו ויודע על מה עונה, רשאי. '''ובערוה"ש''' (קט ט) כתב שהמנהג פשוט לענות גם אמן, שקאי גם על להבא. וכתב '''בכה"ח''' (קט ה) בשם '''הלבושי שרד''', שלדעת המ"א, יוכל להתחיל להתפלל רק אם יסיים כך שיוכל לענות גם אמן שקודם יש"ר, והיינו שמכוון דעתו. ועוד כתב בכה"ח (קט ג), שאם הציבור כבר עונים קדושה או איש"ר, כל שלא השלימו, מותר לענות עמהם.  

'''בירושלמי''' (ברכות פרק תפילת השחר ה"ו) נאמר, שאם לא התפלל מוסף, והגיע כשהציבור כבר באמצע התפילה, יוכל להתחיל להתפלל רק אם יספיק לענות אמן. ונחלקו שם אמוראים על איזה אמן מדובר: אמן של האל הקדוש או של שומע תפילה. והסיקה הגמ' שאין מחלוקת, אלא ביום חול צריך להספיק אמן של שומע תפילה, ובשבת יספיק אמן של האל הקדוש.  

ואם יספיק להתחיל אחרי שענה אמן על ברכת האל הקדוש, ולהגיע בתפילתו בברכת שומע תפילה עם הש"ץ בשווה, כתב '''המשנ"ב''' (קט ז), שיוכל לעשות כן.  

כתב '''המ"א''' (קט ג), שנראה שגם לעניין עניית ברכו, אם לא יספיק לסיים לפני שיענה, לא יתחיל להתפלל, כיוון שאין היחיד אומר ברכו. והביאו להלכה '''במשנ"ב''' (קט ה). וכתב '''הפמ"ג''' (א"א קט ג ומשב"ז קט א), שברכו עדיף מאמן של שומע תפילה והאל הקדוש. '''ובבירור הלכה''' כתב שדעת '''המאירי''' (כא ב), שאין לחשוש לעניית ברכו, אך כאמור, המאירי סובר כן גם לעניין קדיש ומודים, ולא קיי"ל כמותו להלכה.  

וכתב '''באש"י''' (לב סז) שלא צריך להמתין בעבור ברכת מקדש השבת שבחזרת הש"ץ בעמידה של שבת.   

כתב '''המ"א''' (קט ג), שאם שמע כבר קדושה או ברכו, או שיודע שישמע אח"כ, יכול להתחיל להתפלל, ואין צריך להמתין בשבילם, שהעיקר שישמע כל אחד פעם אחת (כוונתו בפעם אחת לכל תפילה שיש בה קדושה או ברכו, ולא די בפעם אחת ביום). והובא '''במשנ"ב''' (קט ה). וההוכחה לכך שקדושה צריך לשמוע פעם אחת, כתב המ"א, שהרי רב הונא סובר שיחיד אומר קדושה ולכן לא צריך להמתין לקדושה, משמע שדי בפעם אחת, וריב"ל לא טען כנגדו שאין קצבה לקדושה, אלא שיחיד לא אומר קדושה, משמע שאם היה אומר קדושה, לא היה צריך להמתין.  

וכתב '''המשנ"ב''' (קט ה), שלגבי מודים, גם אם שמע כבר כמה פעמים, צריך להמתין, שהרי הטעם הוא שלא ייראה ככופר.  

כתב '''הב"י''' בשם '''הסמ"ק''' (יא עמוד יד) '''והגמ"י''' (תפילה י טז), שאם איחר לתפילה, והשעה עוברת, כך שלא יוכל להמתין עד אחר מודים, יתחיל להתפלל. וכן פסק '''השו"ע''' (קט א).

ואם צריך להתחיל כדי להסמיך גאולה לתפילה, כתב '''הרא"ש''' (ג יח), שיתחיל, וכשיגיע החזן למודים ישחה. ודווקא באמצע ברכה, אבל בתחילת או בסוף ברכה לא ישחה, שאסור לשחות בתחילת או בסוף ברכה שלא תקנו בה לכרוע, שנראה כמוסיף על הכריעות שתקנו חז"ל (כפי שמובא בברכות לד א). וכן כתבו '''התוספות''' (כא ב ד"ה "עד"), שר"ת שחה דווקא באמצע ברכה. אמנם '''רבנו יונה''' (דפי הרי"ף כא ב) כתב, שמה שאסרו לשחות בתחילת או בסוף ברכה זה דווקא שלא לצורך, אבל אם צריך לכך, כגון שלא ייראה ככופר כשכל הציבור כורעים, יכרע. ומכל מקום כתב שם שלא יאמר שום דבר כשכורע. וכתב '''בדרכ"מ''' (קט ב) שכן כתב '''האו"ז'''. למעשה, פסקו '''הטור''' ו'''השו"ע''' (קט א), שאם הוצרך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפילה יתחיל, ויכרע רק באמצע ברכה. וכתב '''המ"א''' (קט ה), שזה דווקא כשטעה ואמר גאל ישראל, שהרי לכתחילה צריך להמתין בשירה חדשה.  

כתב '''המ"א''' (קט ב), שאם בא אחרי קדושה, ואם יתחיל להתפלל לא יסיים לפני מודים, ומאידך אם ימתין עד אחר מודים לא יספיק לקדיש, ואם יתחיל אחרי קדיש יעבור זמן תפילה, מוטב שיתחיל לפני מודים, שעדיף לבטל מודים מקדיש, ועוד, שבמודים אפשר לשחות (בדיעבד) באמצע ברכה.  

וכתב '''הפמ"ג''' (משב"ז קט א), שסדר החשיבות בדברים שבקדושה הוא כך: איש"ר של קדיש, קדושה, מודים, ברכו, אמן של האל הקדוש ושומע תפילה, שאר אמנים. ובשחרית סמיכת גאולה לתפילה קודמת לאיש"ר, ואיש"ר קודם לתפילה בציבור (ומכל הנ"ל מבואר שגם האל הקדוש ושומע תפילה קודמים לתפילה בציבור, אמנם זה לדעת הרמ"א, אך לדעת השו"ע תפילה בציבור קודמת לאמן של האל הקדוש ושומע תפילה). ובערבית סמיכת גאולה לתפילה נדחית גם מפני תפילה בציבור. והובאו הדברים '''בבאה"ל''' (קט א ד"ה "לקדושה"). והוסיף, שלדעת דרך החיים, לפעמים ברכו עדיף ממודים, שהרי במודים יכול לכוון לשחות באמצע ברכה.  

כתב '''בבאה"ל''' (קט א "הנכנס"), שיש להסתפק לגבי מי שמדרך טבעו להאריך בתפילתו כך שגם אם יתחיל (עמידה) עם הציבור, לא יספיק לקדושה. מצד אחד, קדושה עדיפה מתפילה במניין, אך מצד שני, כיוון שעתה חלה עליו חובת תפילה במניין, וחיוב קדושה לא חל עליו לעת עתה, אולי אין לחוש לכך שלא יוכל לקיים את מצוות עניית הקדושה, ועוד, שאחרי שכבר התחיל תפילה במניין, כבר יהיה אנוס מלענות לקדושה. וכתב שמה שפסק בשו"ע עפ"י הגמ', שלא יוכל להתחיל להתפלל אם לא יספיק לקדושה, אינה ראייה שלא יוכל להתחיל, כיוון שאפשר שתפילה לאחר שהציבור כבר התחילו, אינה נחשבת תפילת ציבור גמורה.  

וכ"כ '''באז נדברו''' (ח מא), שיוכל להתחיל להתפלל אם מאריך ולא יספיק לדברים שבקדושה, ובתנאי שלא פשע באיחור לתפילה.  

כתב '''המ"א''' (קט ב), שאם הגיע במנחה לפני קדיש, ואם ימתין עד אחרי קדיש לא יספיק להתפלל ערבית עם הציבור, יתחיל מנחה עכשיו, שתפילת הציבור עדיפה מקדיש. וכן פסקו '''בשועה"ר''' (קט ד) '''וביד אהרון''' (בהגהות הטור). וכן פסק '''בכה"ח''' (קט ז).  

וכאמור לעיל, דעת '''הפמ"ג''' (משב"ז קט א), שתפילה בציבור פחותה בחשיבותה משאר דברים שבקדושה, היינו איש"ר, קדושה, מודים וברכו (וכן האל הקדוש ושומע תפילה לדעת הרמ"א). וגם '''במשנ"ב''' (קט ד) נקט שעניית קדיש עדיפה מתפילה בציבור, ולכן בנידון שכתב המ"א, שאם יתחיל מנחה לפני הקדיש יספיק לתפילת ערבית במניין, כתב המשנ"ב, שימתין עד אחרי קדיש אף שיפסיד תפילת ערבית במניין. וכתב שם בשעה"צ (קט י) שזה כדעת הא"ר, הפמ"ג ודרך החיים, ושלא כמ"א. וזה כאמור לעיל, שכתבו הפמ"ג והבאה"ל סדר קדימה בדבקים שבקדושה, וכל הדברים הנ"ל, היינו קדושה, קדיש, ברכו ומודים (ואמן על שומע תפילה והאל הקדוש לדעת הרמ"א), עדיפים על תפילה במניין. וכן הסכים '''בהלכה ברורה''' (קט ח), שקדיש עדיף על תפילה במניין.  

כעת יש לברר האם יש מציאות שבה יהיה אפשר גם להרוויח תפילה בציבור וגם לא להפסיד דברים שבקדושה, ולשם כך יש לדון מעט בשאלה מהי תפילה בציבור.  

ו'''בפס"ת''' (צ יד) הרחיב בעניין, וכתב בשם הרבה פוסקים, ביניהם '''הבאר יצחק, החזו"א והגרשז"א''', שלאחר שהתחילו הציבור תפילתם, כל המצטרפים אליהם לאחר מכן, כל שהציבור עדיין בשמונה עשרה, הוי תפילה בציבור, אף שלכתחילה נכון להתחיל עם כולם ביחד. והוסיף בפס"ת עפ"י '''החת"ס, החזו"א, מנח"י, באר יצחק''' ועוד רבים, שגם המתחיל עמידה עם הש"ץ, הוי תפילה במנין (ולדברי החת"ס זו היא תפילה בציבור האמיתית, ודנו הרבה בדבריו), וזה שלא '''כאג"מ ושו"ת חבצלת השרון,''' שסוברים שאינה תפילה בציבור. וכתב עפ"י '''הבאר יצחק ושו"ת פרי תבואה''' שבשעת הדחק, אף כשהש"ץ עומד בסוף החזרה, יש לדבר חשיבות של תפילה בציבור. וכתב שכן כתוב באורחות חיים בשם החזו"א, שהוי תפילה בציבור, אם כי לא בשלמות.   

כאמור לעיל, בכל אופן לא יוכל להתחיל להתפלל אם לא יספיק לקדושה, מודים, קדיש וברכו. ולדעת הרמ"א חייב להספיק אף לעניית אמן על ברכת האל הקדוש ושומע תפילה. וכפי שראינו, יש שהוסיפו גם קריאת התורה ועלינו לשבח. ואמנם לדעת '''המ"א''', שתפילה בציבור חשובה יותר מעניית דברים אלו, לכאורה היה יכול להתחיל גם אם יפסיד דברים שבקדושה, אם נחשיב תפילה זו כתפילה במניין, אבל ראינו שאין להסתמך על דבריו, כיוון שהפוסקים האחרונים לא קבלום למעשה. וכן מוכח '''בשו"ע''', שלא יוכל להתחיל בכה"ג, שהרי כתב שאין להתחיל להתפלל אם לא יספיק לקדיש, קדושה ומודים, וגם אם סובר שאם מתחיל להתפלל אחרי שהציבור התחילו, או בזמן החזרה, כגון אחרי קדושה, הוי תפילה במנין, הרי מכך שלא התיר להתחיל, מוכח שסובר שאין להתחיל את התפילה אם יפסיד בשל כך דברים שבקדושה.  

עוד יש להעיר, שאף שראינו שלרוה"פ קדושה עדיפה מתפילה בציבור, מכל מקום כתב '''בשו"ת שלמת חיים''' (קלג), שבניגוד לתפילה בציבור שיש חיוב לטרוח ללכת עבורה מיל (כמובא בסימן צ, טז), בשביל קדושה אין חיוב לטרוח ללכת עד מיל, שמה שעדיפה קדושה על פני תפילה בציבור זה רק כשהוא כבר בבית כנסת.

'''בשע"ת''' (קט א) כתב בשם '''הרשב"א''' (צרור החיים דרך ראשון יג), שהורה לו הרמב"ן, שכל דין זה שלא יכול להתחיל להתפלל אם לא יספיק לדברים שבקדושה, הוא דווקא במתפלל בבית הכנסת, אבל אם יוצא להתפלל בעזרה, מחוץ לבית הכנסת, יתפלל ואל ימתין. והובאו דבריו להלכה '''במשנ"ב''' (קט א).  

וגם '''בהלכה ברורה''' (בירור הלכה קט ד) דן דברי הרשב"א, והקשה, שקיי"ל שתפילה עם הש"ץ נחשבת לתפילה בציבור (שכן הסיק בהלכה ברורה צ יד), וא"כ כיצד התיר הרשב"א לצאת החוצה ולבטל בכך תפילה בציבור? וכתב כמה אפשרויות לבאר דברי הרשב"א: א- מדובר שאינו יכול להתפלל בבית הכנסת עם הש"ץ כיוון שהדבר מפריע לו בכוונתו, ואינו יכול להמתין כיוון שממהר;  ב- הרשב"א סובר שחזרה עם הש"ץ אינה נחשבת תפילה בציבור אא"כ אומר עמו מילה במילה, ולכן יכול לצאת מחוץ לבית הכנסת; ג- הרשב"א סובר שתפילה בציבור נחשבת למצווה מן המובחר בלבד.