הבדלים בין גרסאות בדף "הוזלה תמורת הקדמת מעות"

בגמרא במסכת בבא מציעא (דף סג:): אמר רב נחמן: "כללא דריביתא- כל אגר נטר ליה אסור", ופירש שם רש"י (ד"ה "אגר נטר ליה"), שאגר נטר הוא שכר המתנה, כלומר הקונה מקדים למוכר מעות, ובזכות הקדמת מעות זו, מוזיל לו המוכר את הסחורה, והדין הוא, שהדבר אסור. למשל, ראובן רוצה לקנות משמעון המוכר חפץ שעולה עשרים ש"ח, אך לשמעון אין כרגע את החפץ, והם מסכמים שראובן ישלם כבר עכשיו על החפץ, ויקבל אותו משמעון כעבור זמן מסוים, כשיקבל שמעון סחורה חדשה. אלא ששמעון עושה הנחה לראובן, בעקבות הקדמת המעות, ואומר לו לשלם רק חמישה עשר שקלים, הרי שזו ריבית. ומכל מקום מכיוון שאין זו דרך הלוואה אלא דרך מכר, איסור זה אינו מן התורה, כן כתב הרמב"ם (פ"ח ה"א), והובא בב"י (סימן קעג).

הגמרא מקשה על רב נחמן שאמר שמותר במקרה שיש לו סחורה, ש"פשיטא" שיהיה מותר . ומתרצת, שמדובר במקרה שיש לו "אשראי במתא", כלומר המוכר בעצמו שילם למוכר אחר תמורת שעווה, ואותה ברצונו למכור לקונה, והייתה הווה אמינא שנתייחס לכך כאילו יש לו בכהאי גוונא ויהיה מותר, בדומה למקרה שבו אומר המוכר לקונה: 'הלוויני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח', שמותר (לקמן עה.), ולכן בא רב נחמן להשמיע לנו שב"אשראי במתא" אסור במקרה שאין לו, שמכיוון שהם מחוסרים גוביינא, שהרי אינם ברשותו ממש, יהיה אסור. יוצא שהחידוש שבדבריו הוא לא לגבי ההיתר כשיש לו, שאז ברור שמותר, אלא לגבי האיסור כשאין לו, שאין הסחורה נחשבת ברשותו.

התוספות (ד"ה "ואמר ליה") והרא"ש (סימן כב) תמהים על רב נחמן, כיצד הוא אומר לגבי חלות שעווה ("קיראה" בלשון הגמ'), שאסור לפסוק על חמש חלות בזוז כשהשער הוא ארבע בזוז, והרי רב נחמן בעצמו אמר (בדף סה.) ש"טרשא- שרי", כלומר מותר למוכר להקדים את הסחורה כך שהקונה מעכב את המעות, ובשל כך ישלם הקונה יותר משווי הסחורה שהיה עליו לשלם אילו היה נותן מעות מיד (וכל זה בתנאי שלא יפרש לו שאם היה משלם מיד היה מקבלה בפחות, שברגע שמפרש יש פה ריבית ניכרת ואסור), ואם כך, כמו שמקרה של טרשא מותר, גם אצלנו בקיראה יהיה מותר?!  

הם מתרצים, שישנו הבדל בין קיראה לבין טרשא, שמכיוון שבקיראה השער קבוע, נחשבת הקדמת המעות כאילו מפרש לו: "אם מעכשיו- בפחות, ואם לזמן פלוני- ביותר", זאת לעומת טרשא, שאין לה שער קבוע, ולכן מותרת שם המתנת המעות, שלא נחשב מפרש. התוספות מסיקים שלפי זה כל ההיתר של רב נחמן בטרשא הוא רק "בדבר שאין שומתו ידוע כגון פרה או טלית, אבל פירות- אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא".

הבית יוסף (סימן קע"ג סעיף ז') לוקח את דברי התוספות הנ"ל, וכותב שמשמע מדבריהם שבדבר שאין לו שומא ידוע מותר לקונה להקדים מעות כדי לקנות בזול, אע"פ שאין למוכר את הסחורה, כל זמן שאינו מפרש. וכן דעת הרמ"א, שעל דברי השו"ע שהביא את דין איסור הקדמת מעות תמורת הנחה במקרה שאינם ברשותו, אפילו אם יש למוכר הקפה באותו דבר ביד אחרים, כתב, שכל זה בדבר ששומתו ידוע, אך אם אין שומתו ידוע, אפילו אם אין לו, מותר. נמצא שעל פי דברי התוס' והרא"ש, הקישו הב"י והרמ"א את ההיתר בטרשא להיתר בקיראה, שאם אין השומא ידועה, מותר.

אלא שהט"ז (ס"ק י"ב) מקשה על הבית יוסף והרמ"א מספר קושיות:

וכך נבין היטב את דברי התוספות: אין בטרשא דמיון כלל למשנה של "אין פוסקין", שבמצב כזה שלא יצא השער ברור שאסור, שהרי זו משנה מפורשת, וזו ריבית הנראית לעיניים. ולכן הקושיה היא דווקא מטרשא על קיראה, שבשניהם יש ריבית דמוכח ולא ריבית הנראית לעיניים. ואם כן, כמו שבטרשא יש היתר, משום שלאחר שניתנה הסחורה בתחילה, ניתן לומר בשעת נתינת המעות שזהו המחיר, כך גם בקיראה נאמר שיהיה מותר, שהרי הסחורה הוזלה ושווה לסכום הכסף שנתן הלוקח. להבנת תשובתם של התוס' יש להקדים שישנו הבדל בין שער לבין שומא. שער הוא מחיר קבוע שיצא לכלל הפרטים של אותו המין, ואילו שומא היא שער ידוע למין מסוים, שלא כמו שהבינו הב"י והרמ"א ששער ושומא זה אותו הדבר.  ותשובתם היא, שיש חילוק בתוך ריבית דמוכח, שבפירות ושעווה אסור כיוון שיצא השער, וגם אם לא יצא, עדיין יש להם שומא ידועה, וכולם יודעים את שווים האמתי, שכן כל הפירות והשעווה שווים אחד לשני, שאין ביניהם כ"כ הבדל, ולכן אסר ר"נ בקיראה. משא"כ בטרשא, כיוון שהמדובר הוא על פרה וטלית, מותר, שאין שומתן ידועה, כיוון שלכל פרה יש מקח בני עצמה, וגם לא שייך בזה שער שבשוק, שאין כל הפרות שוות.  

אולם יש להקשות על הט"ז מכמה פנים:

וצריך עיון כיצד ישיב הט"ז על קושיות אלו.

מדבריו של הט"ז ראינו שבמקרה שלא יצא השער אסור להקדים מעות בכל אופן. בכך הוא חולק על התורת חיים, שכתב: "אבל אם לא יצא השער יכול לפסוק עליו אי אית ליה אשראי במתא אע"ג דליתנהו גביה". כלומר, לפי התורת חיים במקום שיש לו אשראי במתא אין זה נחשב כ"אין לו" גמור, ואם יצא השער אז יהיה הדין כאין לו ויהיה אסור, ואם לא יצא השער יהיה מותר. וכך ניתן להבין את התוספות שכתבו בסוף דבריהם: "אבל בפירות אם יצא השער אסור", שמשמע מכאן שאם לא יצא השער מותר, שבאמת באשראי במתא כל עוד לא יצא השער יהיה מותר. אולם לפי הט"ז "אשראי במתא" נחשב בכל מצב כ"אין לו" גמור, וגם כשלא יצא השער יהיה אסור להקדים מעות, ומה שאמר התוספות שבפירות אם יש לו- אסור ומדייקים שאם אין לו מותר, זה דווקא במצב שהעמיד הט"ז, כשהוזלה הסחורה והושוותה לסכום המעות שהוקדמו, שבמצב כזה יהיה מותר, משום שלא ניכרת הריבית.

הש"ך (ס"ק י"ז) דוחה את דברי הט"ז ואת קושיותיו על הרמ"א והבית יוסף, ואומר שכל דברי התוספות הם על מקרה שכבר יצא השער. וכך נפתרות כל הקושיות, שכן דברי התוספות: "ולפי זה לא שרי רב נחמן לקמן טרשא אלא בדבר שאין שומתו ידוע כגון פרה או טלית, אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא", הם על מקרה שיצא השער, ואז אין את הבעיה של פסיקה על הפירות כשלא יצא השער, שהרי גם הש"ך מסכים שלא יכול להיות שדיבר התוספות על מצב כזה שלא יצא השער, שאז תהיה סתירה ממשנה מפורשת. ובמקרה זה שיצא השער, ישנו חילוק: אם יש לסחורה שומא ידוע יהיה אסור לפסוק, וזהו המקרה של קיראה בגמרא, ואם אין לסחורה שומא ידוע אזי יהיה מותר לפסוק, שכשיצא השער כבר נעשה כאן קניין, ואין ריבית נראית, משום שאין שומא ידוע.  

יוצא לפי דברי הש"ך שיכול להיות מצב כזה שאין לסחורה שומא ידוע, ובכל זאת יצא לה השער, וזהו חידוש גדול.  

ואכן מקשה על כך ה"בינת אדם" לר' אברהם מדנציג (סימן ח'):" לא זכיתי להבין כלל כי אין לזה ביאור, אם לא שיש טעות סופר, דאיך שייך בזה יצא השער כיוון שהוא דבר שאין שומתו ידוע".  

וצ"ע כיצד יתרץ את הש"ך את שלוש הקושיות הראשונות, ובנוסף אמר עליו החוות דעת: "אכן דבריו דחוקים מאוד, וגם העיקר חסר מדברי הרב (=הרמ"א), שהיה לו לבאר דמיירי ביצא השער" (שאם אכן התכוון הרמ"א למצב זה, היה עליו לומר זאת, ומשלא אמר כן, משמע שלא לכך התכוון) .

מכוח קושיותיו של הט"ז, נצרך החוות דעת (ביאורים ס"ק י"א) לתת גם הוא הסבר מחודש בדברי התוספות : ישנה פסיקה על הפירות במצב כזה שנותר חוב על המוכר, שעליו להעמיד את גוף המקח לאחר זמן, ודבר זה דומה להלוואה ויהיה אסור משום ריבית, כאשר ניכר שהוזלת המעות נעשתה בשל הקדמתן והמתנת הסחורה. אולם המוכר סחורה ואינו מקבל חוב על עצמו, יהיה מותר, והכל תלוי במילים שיגידו המוכר והקונה בשעת הסיכום. ולמקרה זה התכוונו הבית יוסף והרמ"א כשפסקו שמותר להקדים מעות כשאין השומא ידוע, שלא פסקו בתורת חוב, אלא בתורת מקח מיידי, ואם לא יגיע ליד הקונה, יחזיר לו המכר את הדמים.  

למעשה ישנה קושיה אחת על דברי החוות דעת: החוות דעת הבדיל בין פסיקה לבין מכירה, וקבע שבמקרה של הקיראה הייתה מכירה, אולם מדברי התוספות בקיראה: "אמאי אסור לפסוק חמישה בזוזא", משמע שקיימת פסיקה בקיראה, שלא כדבריו. ואולי אפשר לתרץ בדוחק שאמנם כתוב "לפסוק" אך הכוונה היא ל"למכור" .

באר הגולה מסביר את הביאור הפשוט ביותר בדברי התוספות, וכך מתרץ גם את קושיות הט"ז. הוא אומר: "ונלענ"ד דהטעם דכיוון דנותן לו סתם אפרה וטלית ואין שומתן ידוע- לא בשעה שמקבל המעות ולא בשעה שמחזירם, ולא שייך בהם לומר יצא השער, לא גזרו בהם חכמים, דלא מיחזי כריבית כיוון שיכול ליתן לו איזה פרה שירצה שתהיה פחותה בשווי הדמים וכן בטלית".