9,780
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "גזירת הטמנה"
←דין התבשיל בעבר וטמן
| שורה 31: | שורה 31: | ||
כתב הרמב"ן בחידושים (לט ב ד"ה ממעשה) שמדברי רב חסדא ב[[מעשה אנשי טבריא]] מוכח דהמטמין בדבר המוסיף הבל, התבשיל אסור אף בדיעבד. והוסיף וכתב בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה, אין לאסור. וכן כתב בשמו הר"ן על הרי"ף (יח א ד"ה גרסינן), והביא כל זה הב"י (אורח חיים רנז) ופסקו להלכה בשלחן ערוך (רנז א). וביאר במשנה ברורה (ח) הטעם דאינו נאסר בעומד בחמימותו, מפני שלא אהנו מעשיו כלל. ומסתימה הדברים משמע שאפילו הטמין במזיד, מותר כיון שלא אהנו מעשיו. | כתב הרמב"ן בחידושים (לט ב ד"ה ממעשה) שמדברי רב חסדא ב[[מעשה אנשי טבריא]] מוכח דהמטמין בדבר המוסיף הבל, התבשיל אסור אף בדיעבד. והוסיף וכתב בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה, אין לאסור. וכן כתב בשמו הר"ן על הרי"ף (יח א ד"ה גרסינן), והביא כל זה הב"י (אורח חיים רנז) ופסקו להלכה בשלחן ערוך (רנז א). וביאר במשנה ברורה (ח) הטעם דאינו נאסר בעומד בחמימותו, מפני שלא אהנו מעשיו כלל. ומסתימה הדברים משמע שאפילו הטמין במזיד, מותר כיון שלא אהנו מעשיו. | ||
<br/> | |||
וכתב המגן אברהם () דהוא הדין במטמין בשבת עצמה בדבר שאינו מוסיף הבל, שמותר בדיעבד אף שעשה איסורא, לפי שעומד בחמימותו כשעה ראשונה. | וכתב המגן אברהם (ו) דהוא הדין במטמין בשבת עצמה בדבר שאינו מוסיף הבל, שמותר בדיעבד אף שעשה איסורא, לפי שעומד בחמימותו כשעה ראשונה. | ||
ולכאורה הוא לשיטתו אזיל, שכתב לקמן ( | ולכאורה הוא לשיטתו אזיל, שכתב לקמן (יג) לגבי [[הטמנת תבשיל שאינו מבושל כל צרכו]], שדבר שאינו מוסיף הבל אינו יכול להגיע לבישול, אא"כ טמן על גבי גחלים, ועיין גם בפרי מגדים שהפנה לדברי המג"א אלו. ולכא' לפי מה שכתבו שם הבית מאיר והבאור הלכה, גם בדבר שאינו מוסיף הבל אהנו מעשיו שמתבשל ומתרכך יותר, וא"כ יש לאסור בדיעבד. וצ"ת.<br/> | ||
ועיין ב'''הגהות רעק"א''' על הגליון, שנסתפק בהטמין בשבת בדבר המוסיף הבל אך לא אהנו מעשיו, דמדברי המג"א (ו) משמע דאסור, דדווקא בשאינו מוסיף התירו, ונשאר בצ"ע. | |||
אבל בהגהות מרדכי (עט ב) כתב דהיכא דהטמין תבשיל שנתבשל כל צרכו בדבר המוסיף הבל, מותר התבשיל בדיעבד, ומה שאמר רב חסדא במעשה דאנשי טבריא שאסרו להם בדיעבד, י"ל דאצל אנשי טבריא היתה עיקר ההטמנה בדבר המוסיף הבל, ואנן שרינן דווקא שהטמין בכר וכסת וכד' שאינן מוסיפים הבל, אלא שאח"כ מצא שם גם גחלים והוא לא ידע, א"נ שם היתה ההטמנה במזיד, ואנן שרינן בשוגג דווקא. ובמקום אחר (עט ד) כתב דכל היכא דעבר אדרבנן בין בשהייה בין בחזרה בין בהטמנה, התבשיל אסור בדיעבד ואפילו בשוגג, אלא אם כן נאמר בגמ' להדיא להיתר. ולכא' דבריו סתרי אהדדי. ובדרכי משה (רנג א) הביא שני הדברים ולא הכריע, אבל ברמ"א כתב בשם יש אומרים שבשוגג מותר. | כל זה לדעת מרן השו"ע, אבל בהגהות מרדכי (עט ב) כתב דהיכא דהטמין תבשיל שנתבשל כל צרכו בדבר המוסיף הבל, מותר התבשיל בדיעבד, ומה שאמר רב חסדא במעשה דאנשי טבריא שאסרו להם בדיעבד, י"ל דאצל אנשי טבריא היתה עיקר ההטמנה בדבר המוסיף הבל, ואנן שרינן דווקא שהטמין בכר וכסת וכד' שאינן מוסיפים הבל, אלא שאח"כ מצא שם גם גחלים והוא לא ידע, א"נ שם היתה ההטמנה במזיד, ואנן שרינן בשוגג דווקא. ובמקום אחר (עט ד) כתב דכל היכא דעבר אדרבנן בין בשהייה בין בחזרה בין בהטמנה, התבשיל אסור בדיעבד ואפילו בשוגג, אלא אם כן נאמר בגמ' להדיא להיתר. ולכא' דבריו סתרי אהדדי. ובדרכי משה (רנג א) הביא שני הדברים ולא הכריע, אבל ברמ"א כתב בשם יש אומרים שבשוגג מותר. ועיין בט"ז שהביא דברי הגהמ"ר וכתב דגם השלחן ערוך לא פליג על דברי הרמ"א [ודלא כהמגן אברהם (ד)], לפי שגם הוא לא התיר אלא בטמן בדבר המוסיף הבל ולאח"מ מצא גחלים בוערות מסביב, ולא בכל שוגג, כדמוכח בהגמ"ר. ובאמת שלפי תירוץ זה אפשר שדברי המרדכי לא סתרי אהדדי כנ"ל. אבל ברמ"א משמע שנתכוון לפסוק כהתירוץ השני במרדכי, שבכל שוגג מותר, ועובדא דאנשי טבריא חשיב כמזיד. ועיין במשנה ברורה (ט) שכתב שאם טעה בדין וסבר שמותר, חשיב שוגג. וצ"ע דהא עובדא דאנשי טבריא טעות בדין הוה, ואעפ"כ כ' הגהמ"ר, שהוא מקור הדין, דחשיב מזיד. | ||